תערוכת הירושי סוגימוטו במוזיאון תל אביב לאומנות/ מארי רוזנבלום

קוראים לו הירושי סוגימוט והוא אגדי. כשהגעתי לתערוכה ונאמר לי שהנושא הוא "צילום" מאוד התאכזבתי. מה אפשר לגלות על צילום. וכגודל האכזבה ההפתעה הייתה ענקית. תדהמה, כאילו נפתח בפניי עולם חדש.
קוראים לו הירושי סוגימוט והוא אגדי. הוא בן71, יפני שלמד בארצות הברית.
כשהגעתי לתערוכה ונאמר לי שהנושא הוא "צילום" מאוד התאכזבתי. מה אפשר לגלות על צילום. וכגודל האכזבה ההפתעה הייתה ענקית. תדהימה וכאילו נפתח בפניי עולם חדש.
הוא טוען : "אני הצלם האחרון". 
ומוסיף "היינו בטיול משפחתי. אני זוכר בבירור שהתבוננתי מחלון הרכבת, אחרי שיצאה במהירות מתוך מנהרה, ואז נגלה לפניי הים. מכאן ואילך אני זוכר את חיי". כשהפך למבוגר והתחיל לעסוק באמנות, זיכרון הים שב והעסיק אותו, "רגע ההתבוננות אל קו האופק הוא רגע ההכרה שלנו בהיותנו בני אדם. חשבתי שבהתחקות אחרי הזיכרון האישי שלי, באמצעות הצילום, אוכל להתחבר לזיכרון קולקטיבי־קמאי של האנושות כולה. רציתי שהצילום שלי יהיה ביטוי לאדם הראשון שהופיע בעולם והתבונן אל קו האופק של הים".

אינני יודעת ומבינה אם הוא האחרון אבל אין ספק שהאיש פילוסוף, צלם, אומן ועוד ועוד. הוא נחשב מחלוצי הצלמים הגדולים בעולם.
סוגימוטו מציג בישראל תערוכה ש"מתעדת" מראות אמיתיים באמצעות צילום פוחלצי חיות על רקע ציורי טבע ריאליסטיים ובובות שעווה של דמויות היסטוריות: "אנשים מאמינים לפייק ניוז, ואני רוצה שיבינו איך הצגה אמינה של זיוף מייצרת דבר שנראה אמיתי יותר מהאמת עצמה".

עבודתו עוסקת בשאלות הקשורות במורכבות של הראייה, האמונה והזיכרון.

בימים אלה מבקר סוגימוטו בישראל לרגל תערוכתו במוזיאון תל אביב לאמנות (עד 8 ביוני). את התערוכה אצרה רז סמירה, מעוצבת כצדפה הנפרסת ומציגה חמש סדרות מרכזיות. בהן פוחלצי חיות על רקע ציורי נוף ריאליסטיים בדיורמות (דגמי תלת־ממד); תיאטראות קולנוע מפוארים שסרט הצילום נחשף אליהם לאורך כל זמן הקרנת הסרט ויוצרים נראות מרהיבה ומשונה; ודמויות היסטוריות כמו הנרי השמיני ושש נשותיו, נפוליאון ואפילו יאסר ערפאת, שהן בעצם בובות שעווה משונות ממוזיאון מאדאם טוסו שבלונדון. נופי-ים, ארכיכטטורה (בניינים).

בעידן של שפע אינפורמציה ודימויים דיגיטליים המציפים את התודעה, סוגימוטו מציע קצב אחר ופרשנות אחרת של הדימוי הצילומי. תצלומיו אינם מנסים להגדיר את העולם, אלא לחשוף אותו אט אט באמצעות התבוננות סבלנית ומאומצת. הם מזמינים את הצופים להתבונן, לחקור ולהיכנס אל מרחב מטפורי. סוגימוטו מצלם את מה שאינו ניתן לייצוג חזותי: זמן, זיכרון, חלום או מחשבה. הדממה העוטפת את תצלומיו היא אלמנט חשוב ביצירתו.. 
תצלומיו של סוגימוטו מאפשרים ראייה, שאיננה מעוגנת בזמן ובמקום מסוימים. הם יוצרים הוויה מושהית של חלל וזמן, ודימויים שהם לרוב תוצרים של חשיפה ארוכה. כך, למשל, המסך הבוהק והריק בסדרה "תיאטראות" נוצר באמצעות פתיחת התריס במצלמה מתחילת ההקרנה של סרט הקולנוע ועד סופה. הסדרה "דיורמות", שצולמה במוזיאונים להיסטוריה של הטבע, מציגה סצנות מלאכותיות המתעדות עולם שנכחד, אבל נדמה שהתצלומים מתעדים סצנות אמיתיות בחיק הטבע. בסדרה "דיוקנאות" צילם סוגימוטו מודלים המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו. בובות השעווה, המנציחות רגע מוקפא וחנוט בחיי הדמות, כמו מתעוררות לחיים בתצלומיו. הסדרה "נופ־ים", שצולמה במקומות שונים בעולם, בוחנת את היחסים בין שמים לים, בין אור לחושך ובין חומר לאין־חומר. הקומפוזיציה המדויקת יוצרת קו אופק אחיד המחבר בין התצלומים השונים..

המבנים המעורפלים בסדרה "אדריכלות" מתווים את תולדותיה של האדריכלות המודרנית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו, מבודד ומעורפל כבתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם את הבניין לתמצית מהותו, כמו דימוי המתפוגג בזיכרון. על אף מגוון הנושאים של תצלומיו, גוף עבודתו הנרחב של סוגימוטו הוא עקבי בסגנונו ובאופן החשיבה הגלום בו.

גווני האפור בוהקים מהדפסי השחור-לבן, כמעט כסופים, ים שנעלם אל מעמקי התת-מודע, פוחלצים מצולמים בהתייחסות קפדנית ביותר, כאילו חיות הפרא האלה נמצאים במרחב הטבעי שלהם, דמויות אמיתיות עשויות שעווה. הירושי סגימוטו מטשטש את גבולות האמת ומתעתע בצופה.
התערוכה היא עולם נעלם – איטי, עמוק, רוחני. עולם אנלוגי שנמוג לאיטו מהזמן הזה"
על העולם הטכנולוגי/דיגיטלי" אומר סוגימוטו: "הצילום נהיה כמו ציור״. הוא לא מתכוון לכך במובן הטוב. ״אין גבולות, אין חוקים, אלא לכך שהצילום של היום הוא כבר לא פעולה של תיעוד אמין. אפילו המשטרה ברוב המקרים חדלה מהשימוש בצילום כראיה.״ 
הפרקטיקה הישנה של הצילום נעלמת. ״בשנים האחרונות פוג׳י ייצרו עבורי במיוחד את הנגטיבים שלי, הם לא יכולים לעמוד בזה יותר. נשארו רק עוד 300 נגטיבים, הפסיקו לייצר גם את הנייר שאתו אני עובד", הוא אומר בכבדות.