שיר:
טְפִיפוֹת וּצְעָדִים  ( לְהוֹרַי, לְזִכְרָם)/ מיכאל רייך

הֵד טְפִיפוֹת אָפְיָנִיּוֹת, מְלֻוּוֹת

בִּמְשִׁיכַת רֶגֶל קַלָּה,

הָעוֹלֶה בִּנְדִירוּת עַל מִפְתַן בֵּיתִי -

שָׁב וּמֵשִׁיב לִי אֶת אִמִּי

הִיא שָׁם, הַרְחֵק

וּכְמוֹ הַיָּקִינְטוֹן הַבּוֹקֵעַ מִשִּׁיר-עֶרֶשׂ

וְנָם עַל דַּשׁ בִּגְדֵּי חַוָּה -

אַף בִּיכָלְתּוֹ

לִסְגֹּר מֶרְחָק מָקוֹם וּזְמַן -

הִנֵּהּ

קְרֵבָה הִיא אֵלַי לְכָאן, חִיּוּכָהּ הַצָּנוּעַ

גָּלוּי לְפָנַי כְּצָהֳרֵי הַיּוֹם

וּמֵהֵד הַפְּסִיעוֹת הַמְּדוּדוֹת, יַעֲלוּ

רֵיחוֹת בִּשּׁוּל מַעֲדָנֶיהָ בִּנְחִירֵי

שְּׁכוּנַת יַלְדּוּתִי 

שְׁאוֹן צְעָדִים כְּבֵדִים קְצוּבִים

מִן הֶחָצֵר אוֹ מִגֶּרֶם הַמַּדְרֵגוֹת

מַפְעִים אוֹתִי כְּמוֹ בַּיָּמִים הָרְחוֹקִים,

מְכוֹנַת תְּפִירָה זִינְגֶר הַיְּשָׁנָה אֵינָהּ שׁוֹכַחַת אֶת

צַעֲדֵי אָבִי אֲשֶׁר כְּאִמִּי, פָּרַשׁ מִן הָעוֹלָם

הִיא נֵעוֹרָה בְּמַפְתִּיעַ, רוֹדֶפֶת אַחַר צִלּוֹ

ומְזַמֶּרֶת לוֹ בְּאָזְנַי שִׁירָהּ הַמְּתַקְתֵק,

כְּיַיִּן יְשַׂמְּחוּנִי פְּסִיעוֹתָיו

שֶׁל אִישׁ שָׁלֵם הַשָּׁב בְּצַעֲדֵי אוֹן הַבַּיְתָה

לְאַחַר יוֹם מַעַשׂ,

כִּמְעַט אֶרְאֶנּוּ

וּכְבָר, מִן הַתְּרִיס תִּקְרַב אֵלָיו

קֶרֶן אוֹר קְטָנָה, לָנוּחַ עַל פָּנָיו 

הוּא לֹא  יֵדַע

וַאֲנִי  -

צוֹהֵל

לֹא אֲגַלֶּה לוֹ