רשימה:
הצלת נפשות בין אורות וצללים/ מלכה לוסטיג

הספר "אורות וצללים" נכתב על ידי נסים נהר דעא ויצא לאור בהוצאת ארגמן מיטב.

נסים נהר דעא הוא עובד סוציאלי בדימוס, אשר היה במשך כעשרים שנה  מרכז תחום מניעת אלימות במשפחה בעיריית תל אביב. כמו כן הוא עבד  עם ילדים ובני נוער בסיכון, קשישים, חולי נפש,  ובעלי נכויות קשיי יום ובודדים.

בספר זה באה לידי ביטוי נקודת המבט  האנושית והמקצועית של המחבר על עבודתו בתחום.

בשם הספר "אורות וצללים" יש יותר מרמז על כך שלעיתים ניתן לפתור בעיות ולסייע ואלו הן בגדר  האורות. אך לעיתים לא ניתן  לפתור זאת  ואז הם הצללים   

עזרה נפשית, הקשבה למצוקות היחיד, סיוע כלכלי בצד -האורות, וחוסר אונים של המטופל, המערכת המשפחתית שלו ולעיתים גם של העובד הסוציאלי בצד - הצללים.

דרך הטיפול של המחבר, הבנת בעיות המשפחה ואופן הפניה אל המשפחות הזקוקות ועזרתו – לא רק מבחינה כלכלית – אלא מבחינה נפשית, מאפשרת לרכוש את אמון המשפחות  והמטופלים.

הסיפורים אינם כתובים באופן "קיטשי" ובחלקם, כמו בסיפור "בלב הגיהנום"  עמ' 236 המחבר מגן על עצמו על ידי ברדס זוהר מהמתרחש לנגד עיניו  במכון הפתולוגי בתל אביב, בעת ליווי בני משפחה שנקלעו לאסון של פיגוע.

הקריאה  בסיפורים  יוצרת הזדהות עם גיבורי הסיפורים, שמחה כאשר יש סיום טוב וראוי  וצער כאשר אינו  הסיפור אינו מסתיים בטוב.

דרך הטיפול של המחבר גורמת למטופלים לחוש את ההקשבה הרגשית העמוקה שלו כלפיהם וכך הם מצליחים להיפתח בפניו, ולשטוח בפניו את הבעיות המציקות להם.

"כאב ראש"

בסיפור זה, אני רואה את צד "האורות."

בסיפור "כאב ראש" עמ' 46 מתואר סיפור מקרה, לפיו, הופנה אל המחבר גבר אשר סבל מכאבי ראש בלתי פוסקים  וכן, "שיתוק ביד ימין".

הגבר, שירת ב"כוחות הביטחון" ובמהלך העבודה עבר התעללות על ידי בכיר ממנו לעיני כל.  כתוצאה מתגובתו להתעללות, נלקח ממנו אקדחו והוא  נזרק מהיחידה בה שירת.

במהלך השיחות עם המחבר תוך כדי שימת לב לפרטים ולמצבו של המטופל, נחשפת הסיבה לכאבי הראש וליד המשותקת. לאחר חשיפת הסיבה והדינמיקה שבעטיה נוצרו כאבי הראש והשיתוק ביד ימין, מצליח המטופל לחזור לחיים.

"לב של אמא"

בסיפור "לב של אימא" עמ' 209 אנו יכולים לראות את צד "הצללים" של תוצר העבודה הסוציאלית.

כאשר מגיעה אל המחבר אם קשישה שבנה מתעלל בה, מכה אותה, וסוחט ממנה כספים.

במפגש, מתאר המחבר את המתרחש מול עיניו ממש: "ברגע שפתחה את הפה ידעתי שאני בצרות. המבטא שלה, הגיל שלה, אפילו הלבוש שלה דמה לזה של אמי. אין משהו "מגייס" יותר מהרצון "להגן על אמא", אלא שהתברר של"אמא" יש רצונות אחרים."

המחבר, מנסה לשכנע את האם. להגן על עצמה,  לומר לבנה לעזוב את הבית, לצאת בעצמה את הבית, לפנות למשטרה וכן הלאה. האם מסכימה שהמצב בלתי נסבל, שהיא צריכה להגן על עצמה, אך היא אומרת לבסוף "יש לי לב של אימא" ואינה מוכנה לעשות דבר, כדי להגן על עצמה. היא לא מוכנה להתלונן על בנה, או  להכניס אותו לכלא.

המחבר מסיים את הסיפור בהגיג שלו: 'הבנתי, אין מה לעשות, היא לעולם לא תעשה משהו שבעיניה יהיה פגיעה בו והיא תמשיך לשלם מחירים כבדים עד שתמות.'

הספר מרגש ומרתק מאוד.

*מלכה לוסטיג-לשעבר אחראית מזכירות במחלקה למרכזים קהילתיים במנהל החינוך והתרבות בעיריית תל אביב-יפו.