עטלפים מעל גרדקה

בסיס גרדקה, השוכן באזור מדברי במצרים התחתונה, שימש כמרכז הפעילות של חיל האוויר המצרי להגנת מיצרי ים סוף, דרום סיני ואזור שארם א־שייח. בגרדקה פעלה אז טייסת של מטוסי מיג 19 ולאחרונה נודע לנו כי הם תוגברו בשמונה מטוסי מיג 21 נוספים.

ברביעייה לתקיפת השדה היינו — אני כמוביל, ארנון לבושין מספר שתיים, רוביק רוזן מספר שלוש, ובוקי קינן מספר ארבע. ארנון ובוקי היו צעירים וחסרי ניסיון על מירז'.

"את שדה גרדקה טרם תקפנו," פתחתי את התדריך, "כיוון שמטוסיו לא איימו על ישראל בגלל ריחוקו מגבולות הארץ. כעת הזמן לטפל גם בהם. יש לזכור שאחרי הצלחת שני המטסים הראשונים, הם בוודאי מצפים לנו. הזמ"מ שלנו הוא 12:30, ניפגש בעמדת ההמראה. בהצלחה!"

המראה ארוכה מן הרגיל בשל המשקל הרב שתלוי על המטוסים — הרבה דלק ופצצות כבדות. טמפרטורת צהרים גבוהה אף היא תורמת לריצת ההמראה המתמשכת. פנייה דרומה ונסיקה לגובה 25 אלף רגל בקצב איטי מהרגיל. באישור מטה חיל האוויר סוכם כי בשל המרחק הגדול והצורך החיוני לחסוך בדלק, נטוס כל הדרך אל המטרה בגובה רב, אף כי מאילת ודרומה זהו עדיין שטח אויב.

אנו טסים במבנה קרבי להגנה, תוך הסתכלות ערנית סביב במטרה לגלות מטוסי אויב בעומק מדבר סיני. תמיד העדפנו לטוס בגובה נמוך מתחת לקרני המכ"ם הבולשות, אבל הפעם אנחנו לוקחים סיכון מחושב וממשיכים בגובה רב דרומה, גם אחרי חציית העיר אילת. בגובה כזה הרבה יותר קל לנווט וההטסה אינה דורשת ריכוז רב, בהשוואה לטיסה בגובה נמוך. בינתיים אנו משייטים באווירה פסטורלית ושלווה.

אני מתפעל מהנוף הפראי שנגלה לנגד עיני: מימין נפרש חצי האי סיני, מצויר בצבעי חום בהיר כשבמזרחו מתנשאים הרים חומים גבוהים. משמאל הרי אדום הנמשכים אל עבר סעודיה, ובין שני אלה מפרץ אילת המרהיב בגוֹני כחול, תכלת וטורקיז עז. דהב חולפת מתחתינו. מלפנים ראס נצרני, ושארם א־שייח על חרטום המטוס. הראות בינונית, אובך קל מכסה את הנוף מסביב.האזור עדיין שקט וניתן לחוש בדממה.

שארם א־שייח מאחורינו, מתחתינו ים סוף בואך אפריקה. מצערת לסרק וצלילה חריפה יחסית לגובה נמוך. שתי דקות ואנו שוב בגובה פני המים, בכיוון דרום, במבנה קרבי לתקיפה ובמהירות גבוהה. משמאלנו האיים סנפיר וטיראן. אני בודק מהירות, כיוון, זמן ומיקום. אנחנו בסדר. מעכשיו יש להתרכז בניווט, לעקוב אחרי הזמנים ולהיכנס בחזרה למוֹד תקיפה של מטרה בלתי נודעת, העלולה לטמון בחובה גם הפתעות לא נעימות.

פנייה ימינה של 90 מעלות מעל הים ולעבר היבשה. חציית חוף בזמן. הנוף מסביב חד גוני למדי וקשה לזהות בו נקודות ציון ברורות. מהירות 540 קשר, גובה כ-100 רגל. הניווט הופך קשה. לפתע מסתבר שהמפות שבידינו ישנות ולא מדויקות. תוואי השטח השתנו לאורך השנים. במקום בו מסומנת במפה גבעה נמצא עכשיו מישור, לאחר שהרוח סחפה את החול. הדרך שבמפה נעלמה ופיתול הוואדי הצר נאבד, אבל לנו אין עכשיו זמן לעסוק בגיאולוגיה. יש לנו משימה לבצע. 540 קשר לשעה שהם 270 מטר לשנייה. הכול חולף ביעף. יש להתרכז, לשמור בהקפדה על מהירות, כיוון וזמן, תוך ניסיון לזהות עצמים בולטים בשטח.

דקה למשיכה לתקיפה. "מפסקי חימוש מופעלים!" מבט אחרון במחווני תא הטייס. הכול כשורה. מסתכל לשעה שתיים רחוק, שם אמור להיות השדה, ולא רואה שום דבר. חמש שניות למשיכה, המתנה קצרה, "מושך!" יבש מלא, השהיה, מבער מופעל מלא והמטוס נבעט מעלה במכת דחף חזקה.

אני מושך את אף המטוס ל-50 מעלות מעלה, מצערת עד הסוף. מחוג מד הגובה מסתובב כמו מטורף בכיוון השעון. המטוס נוסק כמו חץ שלוח. גופי נדחף בחוזקה לאחור, השרירים מתכווצים בחליפת הלחץ, והמתח גואה. 1000 רגל. 2000. 3000. בזווית העין אני רואה את המטרה בשעה שתיים וחצי. גרדקה צצה מימין למטה ותחושת הקלה אופפת את כולי. גובה 4000 רגל.

מביט סביב. החברה במקומם — ארנון מימין, רוביק ובוקי קצת משמאל ומאחור. פופים שחורים מצטיירים בשמיים — אש נ"מ שהולכת ומתחזקת. הפתעה. בדרך כלל אש נ"מ נפתחת רק אחרי יעף ההפצצה ולפני יעפי הצליפה. הפעם הם מוכנים ויורים עלינו כבר במשיכה עוד לפני ההפצצה. נראה שיהיה כאן שמח...

אני פונה חזק ימינה, מתגלגל על הגב, מתיישר ומוריד את חרטום המטוס אל עבר השליש הראשון של מסלול ההמראה. אש הנ"מ מתחזקת. הם היו בכוננות מיידית, ידעו שנבוא. הגובה יורד. הכוונת במרכז המסלול. משחרר את הפצצות וצולל לגובה הקרקע להתארגנות ליעפי צליפה. פנייה של 270 מעלות וחזרה אל השדה. ירי הנ"מ נמשך וגובר והפגזים מציירים בשמיים נתיבים זוהרים של אש ועשן.

שדה גרדקה נמצא במישור פתוח. אין בו בניינים גבוהים ולא עצים מפותחים שיכולים להסתיר אותנו מעיני התותחנים הניצבים מאחורי כני התותחים הרבים המכסים את השדה. הם רואים אותנו כל הזמן. אנו חשופים גם בנתיב ההתרחקות שבין יעפי הצליפה, וברגע המשיכה ליעף נוסף כל האש מופנית מייד אלינו ועוטפת את המטוסים הצוללים למטרותיהם על הקרקע.

בעיקרון, קשה לקבוע את רמת אש הנ"מ. תלוי מי המגדיר, מה אופיו ומה ניסיונו המבצעי. יש כאלה שיאמרו כי נורתה לעברם אש "רצחנית" בעוד טייס אחר שטס לצידם יעריך אותה כ"סבירה". מה שברור הוא שאנו עכשיו חוטפים אש צפופה מאוד, בכך אין כל ספק. זה לא אינשאס ולא אבו סואר של הבוקר. כאן זו גרדקה הפתוחה ותותחניה המלווים את המטוסים במטחי אש צפופים שכולם מכוונים אישית נגדנו.

כמוביל אני שוב מתלבט בדילמה המוכרת: להמשיך את הגיחה אולי עם הראש בקיר, או להפסיקה ולחזור הביתה בשלום? ואז צץ במוחי צמד המילים הפיינל המבצעי, תמצית התורה שהחדרתי לתודעתם של לוחמי הטייסת במהלך השנתיים האחרונות: "אם הסתכנת לאורך כל הטיסה אל המטרה, גילית אותה ונכנסת ליעפי התקיפה, עכשיו אינך יכול להפסיק את המשחק. עליך להתעלם מכל מה שמסביבך ולדבוק במטרה. להסתכן ולהמשיך בתקיפה. לעשות הכול כדי להשיג את היעד, להשמיד את המטרה. עליך להיות מרוכז בתקיפה — כוונת במקום, הטסה יציבה, וירי מדויק. זכור, אם אתה לא תעשה זאת הפעם עד הסוף, אתה, או חברך, תהיו חייבים לחזור לכאן פעם נוספת כדי להשלים את המלאכה." כעת עלי להגשים את התורה הזו הלכה למעשה.

יעף הצליפה נראה בסדר, הזווית נכונה ובכוונת שלושה מטוסי מיג 19 החונים על רחבת הבטון הגדולה בצד המסלול. 570 קשר, 285 מטר בשנייה, הטווח נסגר במהירות, 1500 מטר, 0001 מטרים, לחיצה ארוכה במשך שנייה שלמה על הדק התותחים. פוף, והמיגים נדלקים. הכול עולה לאוויר. אני מושך את הסטיק כדי לא להיכנס לקרקע, מתיישר בגובה נמוך וחולף במהירות גבוהה מעל כל הבסיס. למטה מהומה אדירה.

"ארבע יצא!" אני שומע את ההודעה של בוקי ברדיו. פנייה שמאלה ומשיכה ליעף צליפה נוסף. על השדה כולו פרוש שטיח של עננים קטנים, שחורים ואפורים. אלה הפופים של פגזי הנ"מהמתפוצצים באוויר. אני מציץ ימינה. ארנון במקום. כולו נער מתבגר שצובר עתה ניסיון מבצעי שוותיקים ממנו היו משתוקקים לו, גיחה מבצעית שנייה בחייו ולבטח אחת הקשות שניתן לתאר.

מה קורה עם הדלק? מבט קצרצר. צרכנו יותר מן המתוכנן.

"ארבע יצא!" כמה טוב לשמוע את המילים האלה. אני פונה שמאלה ליעף נוסף, אחרון, ופתאום: "שלוש, מגבלת דלק!"

אני חושב רגע קצר. "שלוש, קיבלתי. לך הביתה לבד!"

רוביק טייס מצטיין, דייקן, אמין ומקצועי, שמכיר את המירז' ומערכותיו טוב יותר מכל טייסי הטייסת. מישהו אחר אולי היה מתעלם משעון הדלק, לוקח סיכון וממשיך לעוד יעף אחד, אך אני סומך על רוביק ושיקוליו. זו אולי דוגמה להתנהגות בוגרת בלחימה על אף הלחץ הרב.

בדרך כלל לא שולחים מטוס לבד משטח אויב, אבל עובדה שטסנו לכאן בגובה רב ולא התגלינו. אנו יודעים שהשטח נקי. נראה שזהו סיכון מחושב. מספר שלוש פונה ימינה ומתרחק מגרדקה בגובה נמוך, לכיוון צפון, הביתה.

אני נחוש ונחרץ להשלים את המשימה, למרות אש הנ"מ החזקה. חשוב ששני הלוחמים הצעירים אשר נותרו איתי ידעו כי לבצע משימה עד תומה זה ערך עליון במלחמה, אלא אם נוצר מצב חירום המצדיק את הפסקת התקיפה. הוריתי למספר ארבע להצטרף אלינו לשלישייה.

משיכה ליעף אחרון. אש הנ"מ מתגברת הרבה מעל המצופה. הכוונת רצה על הקרקע, מחפשת מטרה. מגדל הפיקוח בשעה 11 קצת משמאל. אני עוצר את הכוונת על המגדל הגבוה. סחיטת הדק ארוכה, רטט עובר במטוס כאשר שני התותחים יורים באחת. זגוגיות וחלקי מבנה עפים באוויר. אני משחרר את ההדק, מושך שמאלה חזק על מנת שלא להיפגע מחלקים המתעופפים לכל עבר ומתפלל לשמוע את המלים: "ארבע יצא". רק שלא ייפגע מישהו ביעף הזה, האחרון.

אני חולף מעל הבסיס ומביט סביב. גרדקה עולה בלהבות. מעל רחבות הבטון, עליהן עמדו לפני מספר דקות מטוסי קרב חמושים, מיתמרים עמודי עשן שחור. מה קורה עם מספר ארבע.

"אחד! שבור. יושבים עליך!" נשמעת צווחה בקשר. לבוקי יש קול גבוה גם בימים רגילים, עכשיו הוא נשמע כסופרן. אני שובר בחוזקה שמאלה, תוך כדי העברת מפסקים לאוויר־אוויר והשלכת הנתיקים.

"ארבע, חזור על הודעתך שנית," אני אומר לו בטון השקט ביותר האפשרי.

הודעתו השנייה של בוקי היתה רגועה יותר וזה בעצם מה שעשה את קרב האוויר שבא בעקבותיה למוצלח ובר תוצאות.

מבט מהיר לשעה שש, תוך כדי פנייה מרבית שמאלה במבער מלא. מחזה מדהים — מיג 91 מצרי יושב מאחורי בטווח של כ-300 מטרים ויורה. אני לא אוהב שיורים עלי. כל טייס קרב מנוסה יודע שכאשר הכדורים הנותבים מכוונים בדיוק אליו זה לא נורא, כי הם יחלפו מאחורי המטוס, אבל אם אתה רואה את גחון המטוס היורה והנותבים מכוונים לנקודה שלפניך, אזי המצב לא טוב, כי הצרור נורה עם היסט קדימה ועלול לפגוע במטוסך. זה המצב כעת.

אני רואה את בטן המיג שיורה קדימה לפני חרטום המירז' שלי. שבירה חזקה, הפיכת הטיה פראית וכניסה לקרב אוויר בגובה נמוך מעל מרכז הבסיס המצרי העולה באש. הזווית בינינו גדלה וכעת יש לי קשר עין רצוף ויציב עם המיג מאחורי. תרגיל "תן לו לחלוף" קלאסי והמיג עף קדימה. פעולה זריזה והרצת כוונת לעבר המיג. הפיפר דוהר קדימה לאורך גוף המטרה הגדולה שנמצאת כבר לפני. אני עוצר אותו בעדינות על מרכז הגוף ליד חופת תא הטייס המצרי. תיקון כיוונון אחרון וסחיטת הדק חזקה. המיג נדלק ומתפרק מול עיני, ואני שובר מעלה כדי לחמוק מהשברים המתעופפים לכל עבר ומתנפצים בסופו של דבר על הקרקע, בין בנייני הבסיס.

"שתיים, מצבך?" ארנון מודיע בקול שקט ורגוע, "קצת צפונית למסלול, סוגר אחרי מיג בפנייה שמאלית."

סקירת האזור מגלה מירז' סוגר טווח לעבר מיג 19, כשמיג נוסף רץ אחריו, עדיין בטווח רחוק. אני מחליט לקחת את המיג הזה, הרודף, ומאיץ בארנון למהר ולסיים את ההפלה שלו ככל האפשר, כיוון שהמיג שלי מתחיל לסגור עליו. אבל ארנון, בתור טייס צעיר ויסודי שלא רואה במו עיניו את המיג מאחוריו, ממשיך להתארגן מאחורי המיג שלו להפלה קלאסית מושלמת. לפתע נוצרת רביעייה בשורה עורפית. מיג מוביל, אחריו ארנון, עוד מיג בעקבותיו ואני אחרון. מעריך שארנון יפיל את המיג שלו עוד לפני שהמיג הרודף אחריו יגיע לעמדת ירי סופית, או אני ממשיך לזרז אותו ברדיו, תוך כדי סגירת טווח על המיג המאיים עליו. ארנון בטווח של כ-300 מטרים,  המיג שאחריו בטווח של כ-600 מטרים ואני בעקבותיו, בערך באותו מרחק. ארנון יורה ראשון ופוגע במיג.

"שתיים הפיל!" הוא מודיע לקונית.

"שתיים ראיתי. כל הכבוד. שבור ימינה ולך הביתה לבד!" אני מורה לו בקשר.

פגזי הנ"מ נורים ללא הפסקה מהסוללות המצריות. ברור שהתותחנים המצרים לא מבדילים בינינו לבין המיגים שלהם. כולם יורים על כולם. חבל לסכן את ארנון בתוך האש הזו אחרי שסיים את משימתו. אני רואה אותו הופך הטיה, יוצא מאזור הקרב ומתרחק לעבר מדבר סיני.

המיג שרודף אחרי ארנון מנסה בהתחלה ללכת בעקבותיו, אך מתחרט מייד. הוא שובר שמאלה בחזרה לכיוון הבסיס, דבר שעוזר לי לסגור עליו טווח במהירות ולהגיע למצב ירי. כוונת במקום, תיקון אחרון, סחיטת ההדק, רטט של ירי וצליל תותחים הערבים לאוזן. פגיעה. המיג הגדול והמכוער נדלק ומתחיל לצלול לעבר הקרקע, עדיין בתחום הבסיס.

"ארבע, מצבך?"

"בצד המערבי של המסלול, בגובה נמוך, אחרי מיג,"משיב לי בוקי.

המחזה שנגלה לעיני לעולם לא ימוש מזיכרוני. תמונה מדהימה: מיג מצרי בפנייה שמאלית קלה, גלגלים ומדפים בחוץ, אף גבוה, מהירות נמוכה, מבצע הקפה לנחיתה ומאחוריו מירז' ישראלי. בוקי, מנסה בכל כוחו לתמרן למצב של ירי. משימה לא קלה ובעצם בלתי אפשרית בתנאים אלה. המיג לא רואה את המירז' שמאחוריו, או שהוא מתעלם ממנו, וממשיך בפנייתו לצלע הסופית, לקראת נחיתה על המסלול הראשי של גרדקה.

בוקי, טייס צעיר ושאפתני, להוט לקרב ורוצה, בצדק, רק דבר אחד: להפיל מיג.

"ארבע. קשר עין איתך. פנה ימינה. אף למטה, יבש מלא. אני בשעה שמונה שלך."

בוקי עוזב בהיסוס את המיג, מתחיל להתרחק מהשדה ויוצא מטווח אש הנ"מ החזקה. אני ממשיך בגובה נמוך תוך מעקב צמוד אחרי שניהם, בוקי בשעה שתיים והמיג המתאבד בשעה תשע. בוקי מתרחק מהשדה והמיג מתקרב לנחיתה. אני סקרן מאוד לראות מה יקרה לברנש הזה, המתעלם מהעובדה שמסלול הנחיתה שלו מופצץ ומרוסק מההפצצות שלנו.

שעון הדלק ומחוון התחמושת מחזירים אותי למציאות. אני קצר מאוד בדלק, ללא תחמושת, מתחמק מאש הנ"מ המצרית ומנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר להגיע הביתה בשלום.

"תתחיל לפנות שמאלה לכיוון צפון," מודיע לבוקי וחותך אותו בפנייה עד שהוא משיג קשר עין.בעודיחוצה את ציר המסלול מדרום, אני מתרומם קצת ורואה את המיג נוגע בתחילת מסלול ומתגלגל במהירות לעבר מכתש גדול אשר פעור לפניו. מגדל הפיקוח הרוס, איש לא יכול להזהירו מפני הסכנה המתקרבת. אני נעול עליו עוד כמה שניות. לא יכול להסיר את עיני מן הצפוי לו. פתאום הוא כאילו נבלם, נעלם באחת ורק פיצוץ גדול, מלווה בעשן אבק ואש, מתעד את נפילתו למכתש הפצצות שהשארנו אחרינו על המסלול הראשי של שדה התעופה גרדקה.

רק לאחר הנחיתה התברר לנו שמפקד שדה גרדקה, שלא הותקף בשני המטסים הראשונים, נקט יוזמה פרטית והחזיק כל הזמן רביעיית מיגים שפיטרלה צפונית מזרחית לבסיס, באזור א־טור, בתקווה שיוכלו לגלות ולבלום את ההתקפה הישראלית שוודאי תגיע. אבל אנחנו התחכמנו והגענו בגובה נמוך בדיוק מהכיוון ההפוך, מדרום־מזרח. רק אז הזעיק מגדל הפיקוח את ארבעת המיגים המגנים, ועד שהם חזרו לגרדקה אנחנו השלמנו את התקיפה והיינו מוכנים לקרב האוויר שחיסל את כל הרביעייה חסרת המזל.

אנו ממשיכים בזוג לכיוון צפון בדרך הביתה, תוך כדי טיפוס לגובה החסכוני ביותר לשיוט, 42 אלף רגל. במקור תוכנן להתרחק מהמטרה בגובה נמוך ובמהירות גבוהה, אך עכשיו אין לנו ברירה. אנו חייבים לטפס מייד לגובה רב בתנאים אופטימליים על מנת לחסוך בדלק, למרות שאנו עלולים להיחשף מוקדם מדי למערכת הגילוי המצרית.

"שתיים ושלוש, מקומכם?"אני שואל את רוביק וארנון.

שלוש באזור דהב ושתיים צפונית לראס נצרני. כולנו קצרים בדלק.בגובה 40 אלף אנחנו מתחילים לצייר פסי התעבות לבנים בשמים הכחולים, כדי שנוכל לגלות היכן נמצא בדיוק                 כל מטוס.

"מפסקים מופסקים. דווח דלק!"

מסתבר שהקרב שלנו כעת הוא אחר לגמרי, לא נגד שדה התעופה גרדקה, לא נגד המיגים, אלא נגד מחוג שעון הדלק. זה עכשיו אויבנו הגדול.

בוקי טס לידי,ודאימאוכזב שהחמיץ ההפלה. בוקי, בחור חביב במיוחד ואהוד על כולם, התחיל את שירותו הצבאי כמכונאי מטוסים. אני עוד זוכר אותו עוזר לי להיקשר בתא הטייס של האורגן בחצור, בטיסות הסולו הראשונות. תמיד שאף להיות טייס ונלחם כאריה כדי להגשים את חלומו. לאחר שנים של התכתשות עם ועדות הקבלה השוחקות של החיל, הוא התקבל לקורס טיס והפך ללוחם מן המניין בטייסת העטלף.והנה הוא כאן, בתא הטייס של המירז', כ-500 ק"מ מן הבית. לאט לאט ובסיוע פסי ההתעבות, התכנסנו בחזרה לרביעייה נקייה מכל גרר, משייטת חסכונית צפונה בגובה 42 אלף רגל.

לפתע נשמע קולו של הבקר, "מי שנמצא באוויר עם חימוש מתאים ויכול לתקוף את שדה עמאן בירדן, שיודיע!" זו הודעה משונה ומפתיעה. האם נפתחה המערכה גם עם ירדן? ואכן, כמסתבר, חוסיין החליט להצטרף למצרים וסוריה ופתח בהרעשה ארטילרית על ירושלים וערים אחרות בישראל. מטוסי הנטר תקפו את אזור נתניה ואת שדה התעופה סירקין, דבר שתפס את חיל האוויר שלנו במצב לא נוח, כאשר רוב מטוסיו עדיין עסוקים במשימות התקיפה של הגל השלישי, אשר נועד לסגור סופית את שדות התעופה של מצרים וסוריה.

אני עובר מייד לערוץ הטייסת הפרטי שלנו, ושואל: "מי ממובילי הטייסת נמצא באוויר בדרך למשימת תקיפה כלשהי?"

כולנו מכירים את קולות הטייסים ואין צורך להזדהות בשמות.

"אני באוויר. גובה 30 בכיוון דרום," עונה אברמיק.

"לאן אתה הולך?" שאלתי.

"לגרדקה."

"מקומך?"

"דרומה לאילת, מתקרב לנואייבה."

"אני יוצא עכשיו מגרדקה. השדה מחוסל. תעבור לערוץ הבקר ותודיע לו שאתה יכול לתקוף את עמאן."

תוך שניות אחדות אני שומע את אברמיק מודיע לבקר בקול בוטח שהוא יכול לשנות משימה ולתקוף בירדן. השהייה קצרה וקבלת אישור מהבקר.

אברמיק פונה לאחור וצפונה ויוצא כיוון לעמאן. הוא לא מצויד במפת ניווט, אין לו נתונים כתובים או תצלום של השדה והוא גם לא תדרך את טייסי המבנה שלו על תקיפת עמאן, אבל אני בטוח שהוא יצליח לבצע את המשימה בשלמות. זו התמורה על המאמץ העצום שהשקענו בטייסת בלימוד המודיעין של כל המטרות האפשריות במזרח התיכון, במשך שלושת השבועות אשר קדמו למלחמה. עשרים דקות מאוחר יותר המבנה של אברמיק תוקף ראשון את שדה עמאן בירדן בהצלחה מרובה, ובזאת בעצם נפתחה המלחמה עם אויבנו ממזרח.

לפנינו רק מדבר וים. הבסיס הקרוב ביותר של חיל האוויר הוא חצרים, שבנייתו טרם הושלמה. מחוג הדלק הולך ומתקרב לעבר האפס. אני מחליט לא לנחות בחצרים. ההבדל מבחינת תצרוכת הדלק הוא אפסי, אך נחיתה שם לבטח תגרום לבזבוז זמן ונטרול של ארבעה מטוסי מירז' מבצעייםלמשך שעות ארוכות. אני משייט חסכונית בגובה עד ירוחם, סוגר מצערת לסרק וגולש עם כל השלושה, כמעט ללא צריכת דלק, עד לנחיתה בבית בתל נוף. כאשר אנו מסיעים על המסלול בחזרה לדת"קים, מכלי הדלק כמעט ריקים וכל מנורות האזהרה בתאי הטייס דולקות.

בשעה שתיים בצהרים חזרנו לטייסת. ציוד הטיסה שעל גופי מעיק ונראה פתאום כה כבד, שעה שאני עולה במדרגות הטייסת. על המרפסת חיכה לי איתן.

"אני יכול לדבר איתך?"

"ודאי," עניתי. "מתי שאתה רוצה."

"עכשיו!" הוא אמר בשקט.

"בוא נכנס לחדר שלי."

התיישבנו.

"חשבתי על מה שקרה. שגיתי. אני מבקש לחזור לטוס," אמר איתן בקיצור נמרץ.

התבוננתי בו מקרוב. חשתי כלפיו הרבה הערכה וכבוד. גבר שבגברים. הושטתי לו יד, הוא הושיט את שלו. לחיצת יד אמיתית חזקה וממושכת. "אין בעיות." השבתי בו במקום. "נמשיך כרגיל. מרגע זה תשכח את מה שהיה. אחרי המלחמה נדבר על הכול."

איתן המשיך לטוס, להוביל ולנהל את הלחימה עד סיום המלחמה. הוא הפיל מטוסי אויב ומילא את כל המוטל עליו בצורה הטובה ביותר. כל עוד נמשכה המלחמה, לא הזכרתי אפילו במלה את מה שהתרחש בבונקר המבצעים, אך בתום הקרבות הקדשתי לכך הרבה זמן ומחשבה.

"קיבוץ זה דבר מצוין," אמרתי ללוחמי הטייסת בתחקיר שלאחר המלחמה, "אבל כאן זה לא קיבוץ. אצלנו אין אסיפות חברים. זו טייסת קרב ואנחנו חוד החנית של חיל האוויר. אין לי זמן, ולא יכולת, ובוודאי שלא רצון לנהל דיונים תוך כדי המלחמה, או לתת הסברים על החלטות קריטיות שאני מקבל. אין מקום וזמן לניתוחים פילוסופיים. במלחמה עסקנו בחיי אדם ובמשימות גורליות לעם ישראל. בזמן הקרבות יש להקפיד על משמעת מוחלטת. אחר כך, בתחקיר, אפשר לומר הכול בחופשיות ובפתיחות. כמפקד הטייסת אני הפוסק האחרון ואם טעיתי, אתן על כך את הדין לאחר המלחמה. כמובן, אין דבר קל יותר למפקד מאשר להישאר בטייסת ולנהל את הפעילות מן הקרקע. אבל אני לא מאמין בשיטה הזאת. אני מאמין שמפקד הטייסת חייב לטוס כל הזמן, בעיקר בשלבים הראשונים הקשים. הסיכונים גדולים. האחריות לחיי אדם כבדה. חייבים להיות עם היד על הדופק כל הזמן ולא להרפות. זה מה שאני עשיתי במשך כל ימי הקרבות. למפקד הטייסת אסור לשמש כמנהל תורן בשלבי הלחימה הראשונים. דווקא אז הוא חייב לטוס, לפקד, להנהיג ולהראות דוגמה אישית."

לפי הנחיות מפקדת חיל האוויר דאז, תפקיד מנהל תורן יכול להתבצע רק על יד מפקד טייסת ושני סגניו, כאשר כל אחד מהם חייב למלא את התפקיד במשך יום לחימה מלא. אצלנו בטייסת, החלטתי, שאת תפקיד מנהל תורן על הקרקע יבצעו בימי המלחמה הראשונים אך ורק שני הסמ"טים, כל אחד במשך חצי יום, כאשר במחצית השנייה הוא יקבל עדיפות בטיסות. כך הוא יוכל לבצע שתיים־שלוש גיחות מבצעיות ביום ובלילה, במקום ארבע־חמש גיחות שמבצע טייס בכיר מן השורה. החלטה זו נראתה לי הוגנת ומחויבת המציאות.

 *רן פקר- מהדמויות הבולטות והמובילות בחיל האוויר הישראלי לדורותיו. תא"ל בדימוס. היה טייס ומפקד מצטיין בחיל האוויר. שימש כקונסול כללי של ישראל בלוס אנג'לס. היה מעורב מאז שחרורו בפרוייקטים ומיזמים מובילים לנוער בתחומים חברתיים רבים.  סיפורו האישי מהווה דוגמא ייחודית מאוד ומרתקת למנהיגות אמיתית.