התסביכים המיניים של הורינו מאת לאה הרפז

מחזה מאת: לוקס ברפוס

בימוי ותרגום: גד קינר

שחקנים על פי הא' ב'

גלעד אדלר  -  הרפוא של דורה

איתי בלייברג  -  האדון המעודן, אביה של דורה

ענת זאוברמן  -  דורה

נדב יהודאי  - הבוס של דורה

אבישי מינג'רסקי: החבר של דורה

מילנה סנדלר  -  אמו של הבוס

שירה קצנלבוגן  -  אמה של דורה

חוויית תיאטרון: מזה שנים רבות כאשר אני רוצה לחוות חוויית תיאטרון משמעותית, אני לא פונה אל האולמות הגדולים והנוצצים. החוויה האמנותית המשמעותית לא מצויה יותר באולמות אלה והסיבות ידועות. ולכן, כאשר אני מחפשת חווית תיאטרון, אני פונה אל התיאטרון הפריפריאלי (קל"ב כמובן).

הערה חשובה: מתוך החוויה הנשית/פמיניסטית האישית שלי לגבי מחזה זה: אני מעלה כאן על נס את המחזאי, לוקס ברפוס ואת המתרגם והבמאי, גד קינר, אשר ראה את ההצגה בשווייץ לפני כעשור. המודעות של שני גברים אלה למיניות של נערה/אשה וההבנה הדקה והרגישה ששניהם מגלים, הבא לביטוי על ידי הטיפול בנושא, זה בהחלט לא מובן מאליו, ולכן כל כך מרגש ומעורר תקווה.

מבנה המחזה: המחזה הוא בן מערכה אחת ובו 35 תמונות קצרות, המאפשרות לשמור על קצב מהיר ואינו מאפשר "רגעים מתים" בהצגה.

העלילה: ההצגה מתחילה מיד במפנה, לאחר אקספוזיציה קצרצרה של תמונת הפתיחה: נערה מכווצת, ראשה מתחבא בברדס של ז'קט הפוטר שלה יושבת על מיטת בית חולים. קצר ממצה וקולע ולאחר שהאור מאיר את הבמה, התמונה הראשונה מתרחשת בחדרו של פסיכיאטר/רופא, כאשר בשקופית, אשר תיידע אותנו בחילופי התמונות, את מיקום ההתרחשות. מלבד הכיתוב, תמונתו של פרויד היא המבשרת לנו היכן ההתרחשות הפעם. (תפקידו הרפואי מתחלף בין רופא נשים פסיכיאטר או רופא המשפחה, על פי הצרכים של העלילה). בפגישה זו אצל הרופא אנו פוגשים את דורה, (הנערה) והאם ומתברר שדורה מטופלת שנים בתרופות פסיכיאטריות שגרמו לנערה שיתוק רגשי והאם דורשת מהרופא להפסיק את הטיפול התרופתי על מנת להחזיר לדורה את חדוות החיים. דורה הצייתנית, בשל ההשפעה התרופתית המתמשכת, מוכנה לכל ובלבד שאבא יסכים. וזה המפנה. הנערה מפסיקה את הטיפול ומתחילה להרגיש את המיניות המתעוררת בגופה. בעת עבודתה בחנות הירקות, היא נושקת לבוס הצעיר שלה על פיו. הבוס, המרגיש אחראי לשלומה, מזדעזע ודורש ממנה לחזור לנשיקות הלחי הרגילות שלהם. בצאתה של דורה מהעבודה היא פוגשת בחור צעיר הגורר אחריו מזוודת "טרול", (שימוש מצוין ברקויזיט להעביר אינפורמציה חשובה על הבחור על היותו נע ונד , ושאולי גם היציבות  הנפשית שלו מפוקפקת). הם "מזדיינים" במלון שבו הבחור מתגורר.

מתברר שהאקט המיני, זו חוויית עונג גופנית ראשונה בחייה של דורה, אחרי השיתוק הרגשי שלה בשל התרופות. היא מגיבה לעונג הזה ללא עכבות, אומרת לאמה שהיא אוהבת להזדיין. דורה נשלחת מיד אל הגינקולוג, בקליניקה שלו היא מקבלת הסבר איך לנהוג בחיי המין החדשים שלה (כמובן שההסבר הוא על פי תפיסתו של הרופא על תפקיד חיי המין) ובתקופה זו שבה לכל ניד, ניע והתנהגות יש כדור רפואי, הפעם מספק לה הרופא כדורים למניעת הריון (אשר בהמשך, לא ברור אם דורה השתמשה בהם או נמנעה).  לכבוד הפיכתה של דורה לאשה, אמו של הבוס שלה, הדמות היחידה מהסובבים את דורה, המסוגלת להכיל את העונג שדורה חווה ביחסי המין והיא מלמדת אותה להתאפר, להשתמש בבושם ומורחת על שפתיה אודם. אביה של דורה מגיב לדמותה הנשית החדשה של דורה כאיום עליו ושהנשיות החדשה הזו עלולה לפתות את "המסכן" לבצע פשע של גילוי עריות.

דורה ממשיכה את הקשר עם הבחור כשהיא מבקשת ממנו שהפעם הם יזדיינו זמן רב יותר משעתיים, הזמן שארך האקט המיני הראשון שלהם. מתברר שגם עבור הבחור זו חוויה מינית ראשונה שלו. כתוצאה מיחסי מין אלה דורה נכנסת להריון, אשר כמובן שמסתיים בהפלה יזומה על ידי האם. מיד לאחר ההפלה דורה מצהירה שהיא והבחור הצעיר מתאווים לתינוק משלהם. במשפחה מנסים לשכנע אותה שאין לה צורך בתינוק, ומפחידים אותה שאם מקיימים יחסי מין מיד לאחר ההפלה, היא תלקה בזיהום חמור. אולם דורה מתכוונת לצאת מהבית לחפש את בן זוגה. בגלל ההתעקשות שלה ללדת תינוק, דורה מובלת שוב לקליניקה של הגינקולוג. בתחילה כורתים לה רק את השחלות אבל ליתר בטחון ממשיכים וכורתים לה גם את הרחם. כשנודע לחבר שלה על הניתוח ושלא יוכל להיות להם ילד, הוא מנתק איתה את הקשר ושולח אותה לנסוע לרוסיה לבדה, לשם שתכננו לנסוע יחד. הסיום המזעזע, על פיו מותר לכל העולם להחליט מה יעשה בגופה של הנערה ורק היא אינה זכאית להחליט על חייה ועל גופה ואפילו על הזכות שלה להשתמש בבושם, סממן נשיות מובהק, הפתיע אותי כמהלומת אגרוף בסרעפת.

המשחק:   

משחקה של ענת זאוברמן המשחקת את דורה הוא מבריק, אמין ומרגש. שפת הגוף שלה לא מתאפיינת כחולת נפש בלבד אלא מתנדנדת בין חולת נפש לנערה הלוקה בפיגור התפתחותי כלשה. דורה משרה עליך רצון לגונן עליה ממשפחתה ומן העולם המאיים שבחוץ שאינו מסוגל להכיל שום חריגות. כאשר דורה נפתחת לחיים אתה מאושר איתה ואתה מבין את הרצון שלה לחוות את החיים ואת יחסי המין עד הקצה, כפי שהיא מנסה. המשחק שלה משרת מספר מטרות ואחת מהן שכאשר ההצגה מסתיימת השאלה המוסרית שהקהל מתחבט בה היא, איזו זכות יש לנו להחליט על שלמותם הגופנית של אנשים ה"חורגים" מה"נורמה", מי מחליט מה היא אותה "נורמה" ומי נחשב ל"נורמאלי". מי רשאי ולגזול את חווית ההורות מזולתו - זה המסר שהמחזה מעביר בעוצמה רבה כל כך.  

השחקנים האחרים אינם מתעלים לרמת המשחק של דורה והשאירו אותי די אדישה, מלבד שניים, איתי בלייברג, המשחק את החבר של דורה, אשר פה ושם מעביר הבלחות של משחק אמין ומצליח לרגש אותי ומילנה סנדלר מצליחה לרגש בחברות וההבנה כלפי דורה. בימוי השחקנים של גד קינר מצליח לחבב עליך דווקא את האנשים ה"מוזרים", ה"שונים", ה"אחרים" והחריגים. יש בבימוי הזה חמלה והבנה כלפי הזולת. שירה קצנלנבוגן כאמא של דורה, הצליחה לרגעים בלבד לרגש אותי, בתחילת המחזה כאשר היא רוצה את חדוות החיים של דורה חזרה, אחר כך היא מתקבעת בתוך משחק מנותק מרגשות, אשר משרת אולי את התפקיד והמצב אבל לא הצליח לרגש אותי. 

הבימוי  מינמליסטי ונקי המשרת היטב את המחזה. קינר מאפשר לצופה להתרכז במסר ובדילמה המוסרית שהמחזה מחייב את הצופה להתלבט בו. בימוי עם המצאות  היה מחמיץ את המטרה ומסיט את תשומת הלב של הצופה לטכניקות הבימוי ולא לעלילה ולמסר המטריד. ההחלטה להושיב את הדמויות שאינן משתתפות באותה סצנה בשני צידי הבמה, הלא מוארים, מעבירים אינפורמציה חשובה, שלא משנה מה מתרחש עם דורה, האנשים שבחייה תמיד ברקע.

התלבושות  ברובן הן פונקציונליות ואילו התלבושות של דורה, בן זוגה ושל אמו של הבוס, טעונים בסמלים ומשרתים היטב את הדמויות והסיטואציה. צביעת פני השחקנים לגוונים בהירים ממחישה שההצגה היא מנקודת הראות של דורה הילדה.   

התפאורה:

מינימליסטית ופונקציונלית, משרתת את הבמה המסוימת של תיאטרון "תמונע". השימוש בשקופיות מעביר תחושה של לוח כיתת בית ספר. גם התוכניה המעוצבת כאילו נתלשו שני דפים ממחברת ספירלה, שוב ההמחשה של מצבה ההתפתחותי של דורה.