סעודה/ אנה בניאל

בְּלִי לָשִׂים לֵב, בֵּיתִי הָפַךְ לְמִסְעָדָה.

הִסְתַּכַּלְתָּ בַּתַּפְרִיט. כְּתוּבָה בּוֹ רַק

מָנָה אַחַת. הִסַּסְתָּ.

בְּפָנִים רְצִינִיּוֹת,

כְּמִי שֶבְּפִיו הַחְלָטָה גּוֹרָלִית,

הִזְמַנְתָּ אוֹתָהּ.

הֵסַרְתָּ אֶת הַמִּכְסֶה,

בִּדְקִירוֹת רַכּוֹת בַּמַּזְלֵג בָּדַקְתָּ פְּרִיכוּתָהּ.

אַחַר כַּךְ, נָעַצְתָּ בָּהּ.

עַל הַשִּכְבָה הַתַּחְתוֹנָה הִתְנַפַּלְתָּ. כְּבָר לא יָכָלְתָּ

לְהַסְתִּיר אֶת הָרָעָב.

כְּשֶהָיָה נִדְמֶה לִי שֶאַתָּה שָׂבֵעַ

קָרָאתָ בִּשְמִי, הִתְנַצַּלְתָּ,

לֹא תּוּכַל לְהִשָּאֵר

לְקִנּוּחַ.