פרק מרומן
" מ ש ו ו ת ה ק ו ו י ם "

מאת אריה קרישק

"יכול האדם להרחיב את הדרך,לא הדרך היא

המרחיבה את האדם" (קונג פו דזה /קונפוציוס)

(אמרות, טו 29 )

© 2006

"מ ש ו ו ת ה ק ו ו י ם"

א

כשהסירה החליקה לאיטה לעבר קצה מזח העמודים התחכך חרטום העץ הישן שלה באחד מהם, משמיע קול נקישה עמום. ולרגע קיפץ וניתר לבה של ענת בתוכה כמו ספג חבטה בעצמו.

עתה היה הולם בחזה בעוצמה ובמהירות, סומק הציף את לחייה הלוהטות, ושפתיה נפערו צמאות.

בעל הסירה, קשיש לבן שיער בעל חיוך עגמומי משהו, הניח את המשוט מידיו הגרומות ואלה היו מתעסקות עתה בקשירת הסירה אל אחד מעמודי המזח.

היתה שעת בין-ערביים, השמיים נצבעו סגול עז, עם גווני ירוק וצהוב רכים,האור נמוג והולך.

דומיה רבה היתה על הנהר. כאילו נדם הכל באחת, הרוח לא הנידה עוד את הצמחיה הגבוהה המאוושת,לא נשמע קולם של שוכני הנהר, אפילו צפור אחת לא צווחה.

אז ראתה אותו.

הוא יצא מתוך הבקתה , בקצה המזח, צעד שני צעדים לפנים - עמד.

ובאותו רגע פלחה אותה הידיעה, מרעישה אף יותר מלבה, ז ה ה ו א. לא היה שום מקום לטעות.

והוא עמד שם, גבוהה מאד ודומם, כל גופו מכוסה בפונצ'ו הדהוי שלו (אותו זכרה עוד מלונדון),פניו חתומות, עומד ומביט בה. תבהלת-פתע הציפה את ענת וכבר החלה פוזלת אל חבל-הקשירה, אל המשוט, אל פניו של השייט הקשיש, מוחה סואן מקריאות מילוט ומחשבות חזרה-לאחור.

לא היתה כל חזרה-לאחור. לא עתה.

השייט הזקן הושיט לעברה את ימינו, כמבקש לסייע לה בעלייה למזח. עיוור היה לבהלתה, להבעה

המשוועת שעטו פניה. הוא היה איש זקן מאד, שחצה את הנהר אלפי פעמים, ולכן יכול היה לבטוח בדרכו. בעיירה הקטנה, בשפך הנהר, אמרו לה האנשים :- "הוא מכיר את המקום. הוא יקח אותך לשם."

עכשיו, כשהגיעה, חשה כאילו כל עולמה סובב עליה כמו בסחרחורת נטולת-מרכז.

"לאט,גברתי... " השייט הזקן תפס במרפקה, היא כמעט נפלה , "את צריכה לעלות בזהירות..."

במפתיע היתה לו אחיזה חזקה ואסירות-תודה עצומה, כמו מתוך הקלה, הציפה אותה מששמעה, פעם נוספת, עד כמה טובה, נעימה, היתה האנגלית שבפיו. היא נתמכה בו והניחה רגל רועדת על אחד הקרשים הדקים והמכורסמים שהיוו מעין סולם. דמה היה זורם בה עכשיו כמו בשיטפון מתגבר. היא שמה לבה לעובדה כי ראייתה התערפלה משהו.

הערב ירד על הנהר. עתה הבקיעו ועלו קולות שונים, קולות הנהר, מבשרים על השינוי.

"האם...תוכל, בבקשה ? ...לתת לי את...התיק שלי ? בבקשה.... "

עתה היתה כבר עומדת, בשתי רגליה, על בולי העץ העבים של המזח, עדיין לא יציבה, מנסה להשתלט על הולם לבבה המתקומם. אבל ידה נשארה לבד באוויר, ריקה מתוכן.

"גברתי שוכחת.?.. , " אמר השייט הקשיש בשקט, "באת בלי מטען...בלי כלום.... רצית להגיע לכאן

מהר ו... ו.... " פתאום נראה נבוך ופזל לצדדים.

אז נזכרה. שיחות הטלפון הבהולות. העלעול הקדחתני במדריכי-נסיעה וחוברות אזוריות למיניהן. השיחה האחרונה עם אחותה – המתרה בה. הרכבת המהירה להית'רו. תא המטען. (איפה המפתחות,לעזאזאל?)

בהלתה התעצמה עוד יותר כשתפסה שאין לה שמץ של מושג היכן ניירותיה האישיים – הדרכון,תעודותיה,ארנקה הדל. היא היתה ערומה מסימני זיהוי ואמצעי נגישות.

אז גם נזכרה במילים האחרונות ש ה ו א אמר לה, בשיחת הטלפון האחרונה :

"ככה בדיוק אני רוצה אותך. בואי בלי כלום. רק – את."

עכשיו התחילה רוח ערבת קלילה, קרירה ונעימה, מלטפת את פניה היוקדות. אבל לא היה בה להקל

במאומה על החום הרב שבער בה. הלב שלי....שמעה עצמה נואקת.... איך נעמוד בזה?!

השייט הקשיש שחרר זה-עתה את הסירה מן המזח והחל חותך במשוטו במימי הנהר.

שוב התגברה בהלתה בהבחינה כי הסירה מתחילה להתרחק מן המזח. משאירה אותה – לבדה.

השייט הרים את כף ידו מעלה,כמברך :-

"להתראות,גברתי...אחזור עוד שבוע, כמוסכם..... אני מקווה שתמצאי מה...מה שבאת לחפש..."

והסירה גלשה ממנה והלאה, לעומק הנהר, הולכת ונבלעת בחשיכה.

היא עמדה על המזח, נטולת כל חפץ או עניין, מביטה לתוך החשיכה והנהר הנמזגים זה בזה עד שהיו לאחד. ברכיה איימו לקרוס, להפילה. עכשיו היתה מפוחדת ממש.

היא נפנתה לאיטה לאחור, אל עבר הבקתה שבקצה המזח, מתפללת למלאכיה כי יעמדו לצידה.

הקצה היה ריק.

לא היה שם איש.

ב

כשהגיעו השוטרים כבר היה ברור כי הם עלולים לאחר את המועד. תכולת הבית היתה ארוזה אך למחצה והמבוכה, האנדרלמוסיה המוחלטת, היו אף גדולים מהפחד. מן השגרירות נמסר להם כי עליהם להגיע מיידית – לאלתר! – לשדה התעופה, לא משנה מה נותר מאחור. זו הפכה להיות שאלה של חיים ומוות. כל החודש האחרון היו ענת והוריה, אחותה וכמה בני-דודים מכונסים בתוך הדירה הקטנה,בטבורה של שכונת "ראשון המלכים",הם לא העזו לצאת החוצה מפני המהומות, צמודים למכשירי הרדיו והטלוויזיה כאילו היו מקור החיים האחרון. "תמיד מצפים למהפכה, " אמר לה סבה האהוב, שנשאר בעיר אחרת, "אבל כשהיא באה כולם מטורפים ולא יודעים מה לעשות...זה כמו לנסות להשתלט על שרפת-ענק ביער מלא רוחות מזרחיות חזקות..."

טהראן הייתה בוערת. האש הלכה והתקרבה אליהם ועתה היו גם שוטרי השגרירות, מבוהלים מאד בעצמם, דוחקים בהם לעלות מיד לאוטובוס הקטן שחנה ממש על סף דלתם.

כשבידם כמה מזוודות תפוחות, צרורות כל חייהם הארוזים בחופזה, חמקו אל תוך האוטובוס הקטן,שבו כבר ישבו,מכווצים וחרדים כמותם, עוד כמה יהודים לפליטה. ענת זיהתה זוג שכנים ואת הקצב מן הרחוב הסמוך, היו עוד כארבעה ילדים כמוה, והיא לא יכלה לשמוע דבר מפני הצעקות הרמות ברחוב או המולת המשדרים וסיסמאות המהפכה. היא נצמדה בחוזקה לבטנה הגדולה והרכה של אמה והבחינה כי אחותה הגדולה מתכרבלת בין זרועותיו הדקות של אביה. האוטובוס יצא אל דרכו – הנהג מקפיד על נסיעה במהירות רגילה על-מנת לא לעורר רושם של מנוסה - וענת נדהמה לראות כי הרחוב "שלה" , המוכר והאהוב כל כך, בו הכירה כל אבן ופינה - איננו.... היה זה כאילו נעלם מנגד לעיניהם הקרועות, מתחת לגלגלי רכב המילוט. הכל היה שחור משחור – הדגלים, הכרזות, הבדים על פני הבתים,ובחצרות, ומה שהיה מדכא ומפחיד יותר היה הגוש השחור ,גדול ומתנועע, שאפף אותם.

אנשים ששוב לא ניתן היה להבחין ביניהם, על שום שהכל עטו שחורים וכיסו את פניהם, אחדים אחזו ברובים וחרבות אותם הניפו אל על, ונדמה היה לרגע כאילו ייבלע האוטובוס על נוסעיו בתוך הנחיל השחור,השוטף הכל. אף שהייתה מודעת עד אימה לסכנה, למרות או בגלל תשע שנותיה, היה ראשה טרוד בעניין אחד בלבד. לא ההמון השחור, גם לא משפחתה הנמלטת על נפשה, רחובה ועירה העולים באש הם שכבשו את החדה שבמחשבותיה. מפליא ומוזר הדבר, תחשוב לימים, כשהיא כבר עיתונאית מבוגרת ולמודת זירות, כשהייתה שבה ומעלה את התמונה בדמיונה, כמה גם ברגעים הגורליים ביותר בחיינו אנו נתפסים ל...משהו, לדבר, שהוא המשמעותי ביותר בעינינו, ילדותיות או בוגרות, ואשר בשקלול היסטורי יכול להיות פחות-חשיבות לעומת ההתרחשות הדרמטית, או אפילו בטל בשישים.

האוטובוס היה מפלס את דרכו בקושי רב לעבר הדרך היוצאת מן העיר אבל מחשבותיה של ענת, עיניה הגדולות ועטורות הריסים, נשאו אותה למחוזות אחרים.

היא לא העזה לשאול, לדבר, אבל ליבה חזר ודרש ללא-קץ :-

" איפה ניקו ? איפה ניקו ? איפה ניקו ? "

ג

בתוך הבקתה שררה עלטה מוחלטת ובאוויר עמד ריח עז של טחב.

אף שלבה עדיין שלט בה ,במקצבו הטרוף, בירכיה נתייצבו ויכולה היתה לגשש, באיטיות נכה ועיניים שכמו נשלפו מנקבותיהן, למעמקי הבקתה. צעד לא בטוח אחר צעד לא בטוח שבעתיים, כמו חיה מפוחדת במעבה היער, החשה בטורף האורב בסמוך. אלוהים אדירים! מה אני עושה כאן ?! ירדתי לגמרי מן הפסים...... כן,הפסים. האם מצאה עוד טעם להיצמד אליהם ? האם האמינה עוד בנתיבם המוכר ?

ואז קפא לבה.

תחילה חשה בגל קטן של חום על עורפה ומיד לאחר מכן היתה כף יד גדולה וחזקה חוסמת פיה לבל תצעק. היא צעקה בכל זאת, אבל היד בלמה את הצעקה, כמו משיבה אותה למעמקי גרונה הגועש.

יד אחרת, חזקה אף יותר, היתה על בטנה עכשיו, מושכת אותה לאחור, מצמידה אותה בעוצמה אל

גוף גדול וחם, והיא השליכה מעליה כל התנגדות או זהירות, מניחה לחיבוק החזק הזה מאחור לאחוז בה, לבלום את נפילתה. האם רגליה באוויר עכשיו ? כן, הוא הרים אותה קלות, כאילו היתה בובה דקיקה וקלת-משקל, ונשאה אל מקום רחוק, בקצה הבקתה. גם אם היה אור עכשיו – הלילה משל בכל – לא היתה מסוגלת לראות דבר. בטנה היתה רוטטת קלות, כמו מתוך ציפיה, תחת כף ידו החזקה, הוא שחרר את פיה וכפו השניה, ברכות מדהימה, גלשה לצווארה. שם נשארה.

הוא הניחה על איזו מחצלת, עכשיו כבר איבדה כל תחושה של זמן ומקום, ובעדינות רבה, במיומנות שאין שני לה, החלו אצבעותיו מסירות מעליה את כל מלבושיה. לא היתה בה לא מחאה ולא תבהלה. כאילו כל מנגנוני השיפוט והבקרה כבו בבת-אחת. כאילו צנחה לנהר – אבל בשמחה! - מתמכרת לזרמיו, לידיעתו המעמיקה לשאת אותה, לקחת אותה לאן שיחפוץ.

כשהייתה שוכבת ,עירומה כביום היוולדה, קלעי המחצלת נלחצים אל גבה, נשאה מבטה למעלה, היכן שאור הירח תחם את דמותו, עומדת למראשתיה. עכשיו כבר התרגלו עיניה לעלטה והיא יכולה היתה לראות את תווי פניו, את גופו הגדול, יכלה לשמוע את נשימתו שהיתה קלה וחרישית,כשל חתול גדל-מידות. הוא הסיר מעליו את הפונצ'ו שלו ולתדהמתה היה עירום לחלוטין מתחתיו - האם התכונן לבואה ? הוא ירד חרש על ברכיו, נעמד בסמוך לראשה, והביט בה במבט ארוך וממוקד. מקרוב הבחינה, ונשימתה נעתקה, בתווי גופו השריריים,בחיטוביו הבולטים. אף שרחוק היה מלהיות בנוי לתלפיות – זאת זכרה עוד מהמפגש הנמהר בלונדון – היה גופו בנוי היטב, כשל אדם שעוסק במלאכה גופנית כלשהיא או באימוני ספורט כלשהו. אף שהיה לו בטנון קטן ומעט עודף שומן במתניו הוא נראה מרשים ו – מעורר.

היא אהבה את גופו. היא גם זכרה עד כמה אהב גופה את גופו. אז. האם זו הסיבה שהסכימה להזמנה הפתאומית,המטורפת ? זיון כביר, כמעט אנונימי - האם די היה בכך ?

אף שלפעמים, בשנים האחרונות במיוחד, די גם די היה "רק" בכך, היא ידעה שלא הפעם, בכלל לא.

משהו נוסף נשא והביא אותה, כנגד כל אמונותיה והגיונה הבריא בדרך-כלל, מהמרת על ...על חייה. כמעט. והמשהו הזה היה - ה ו א. הגבר הזר, האחר הזה, שללא כל הכנות או התרעה, יותר מהברק עצמו בליל-סער, נגע בה. במעמקיה.

היא פתחה פיה ללחוש, להגיד דבר מה, אף שלא ידעה מה, אבל טרם שהספיקה הוא הניח כמה אצבעות מיד ימינו על שפתיה, מאד ברכות, כמהסה אותה. גם הוא לא דיבר. עיניו דיברו. לא היה צורך ב- מילים.

מילים-מילים,מילים, חישב מוחה המנושל מהגנותיו, כמה הייתי כל חיי תלויה בהן, המנוע שבתוכי, גלגלי ההצלה הנאמנים שלי והנה עכשיו, בבקתה אפלולית הרחק בקצה העולם, הן מתגלות במערומיהן...

במיותרותן. כשהסיר את ידו כמו תפחו שפתיה, נפשקות מאליהן, הכמיהה לנשיקתו היתה כפצע בפיה.

הוא הבחין בכך אבל לא נחפז. לא נחפז כלל. עכשיו הופתעה - אז,בלונדון, היה נמהר, כטורף מלא תאווה, עט עליה,מהיר וגורף כעדה של שדים. עכשיו היה שלו מאד, כמעט – איטי.

הוא נשתרע לידה וגופה, מעצמו, נתקשת אליו, כמהה כל-כך, אבל להפתעתה, שוב, הדף אותה ברכות אל גבה וכשעיניה זעקו אליו, מייחלות, העניק לה חיוך קטן,מרגיע שכזה, שהמס אותה לחלוטין.

ואז היתה ידו שוב על צווארה. או היתה זו פקעת של נחשים קטנים,מתפתלים ? וידו החליקה קלות, מרפרפת, נוגעת לא נוגעת, על פני שדה העצבים שהיה גופה.

היו לו אצבעות ארוכות וחזקות שידעו,ברצונו, להיות רכות וענוגות להפליא. האצבעות האלה היו מסיירות עתה על פני שקערוריות צווארה, יורדות אל כתפיה, למטה משם אל רחבת-חזה, משתהות קלות בנקודה כזו או אחרת, כלהזמן כמו מעל הבשר, כרוח-קדים, וגם עליו,כאילו היו נחשול זעיר של מים בחולפם בדרכם. הנגיעות הללו שיגעו אותה! בשרה נעשה חידודין-חידודין, פיה היה פעור לרווחה כעת כמבקש לקלוט - מה ? - ובבטנה חוללה להקת רקדנים שיכורה מסמבה יוקדת. ירכיה נפשקו מעצמן ותוך רגעים נוספים, כשהיא כבר על סף העילפון, היה אגנה זע קדימה ואחורה, נשרט בקלעי המחצלת,

ועיניה חיפשו נואשות את עיניו,כולה תחינה וקבלה.

כמו מעצמה התרוממה אחת מידיה.... לגעת בו... אבל הוא הצמיד בתקיפות ובעדינות את היד הסוררת אל המחצלת ולא הניח לה. אבל היא חשה כמה...טעון...וחם, מתוח ומגורה, היה הגוף הזה,לצידה.

עכשיו היתה ידו המסיירת על שיפולי בטנה, משחקת מחבואים עם טבורה, באיטיות מטריפה יורדת עוד ועוד למטה, מפלסת דרכה בקלילות בתוך השיח המסולסל של שיער ערוותה, משתהה – נעצרת.

הקולות שבקעו מגרונה, בלתי-נשלטים, התחזקו ועיניה דמעו מהתשוקה,המאמץ,השמחה, הכל ביחד.

ופתאום היה פיו שלו עליה..... הוא נשק לצווארה, הוא נשק לכתפיה וירד אל שדה השמאלי, שהיה עתה גדול ותפוח מגירוי. שפתיו סגרו על פיטמתה שהיתה עתה קשה ומתפוצצת מחשמל והיא חשה בלשונו הלוקקת אותה בתנועות מעגליות מהירות שעברו עכשיו אל שדה הימני, מעניקות לו טיפול דומה.

היא נאקה מעונג ואובדן וכל גופה החל לפרכס וגבבה מרוסקת,חסרת-פשר, של שברי אותיות והגאיים

נפלטה מפיה כקיא. "די....די..." הצליחה לשרבב, "אני לא...לא יכולה...יותר..."

כדי להשתיקה הניח את פיו על פיה וכבר היו שפתיה רטובות ממגע לשונו, אסירות-תודה על ההרפייה החמה הזו שערבה לה עד מאד. שוב התרוממה, מבקשת להתערסל לתוך גופו הגדול, מביטה בערגה

בזכרותו הזקורה, הזרמים הפנימיים בתוך גופה, בתעלות דמה, הומיים כתופים קדמוניים בטקס פולחני.

פתאום נעלם, כאילו נמוג אל החשיכה והיא כמעט שצווחה.

אך אז חשה בשתי ידיו על ירכיה – גופה וידיו היו מדברים עתה במנותק מהם – והן נפרשו לצדדים

בבת-אחת ובבת אחת היה ראשו בין ירכיה ושפתיו ולשונו על הקוס שלה, הקוס המיוחם והמשווע שלה, שכבר היה רטוב ומוכן,מוכן כל-כך!, ולאחר שליחך ,פעם אחר פעם, את שפתיה, שם למטה, נגעה לשונו בדגדגן שלה שכבר היה שלוף חציו החוצה ומרגע זה כבר הייתה הלאה משם, נטולת-הכרה, מתמסרת למחול המופלא של לשון ואגן,עיניה מתהפכות בחוריהן ושתי כפות ידיה מתאגרפות מעצמן.

הדבר האחרון שזכרה היה את מגע אצבעו, אמתו המאונקלת, החודרת לנרתיקה מלמטה, מתחת ללשון,

מסייעת ללשונו,שלא הרפתה עכשיו, יוצאת ונכנסת בשיפולי נרתיקה.

את צעקתה נשא הנהר, ואולי את גופה. היא עצמה הפכה למי נהר, רטובה ונוזלית,קולחת ללא הכרה

ד

היא הגיעה ללונדון בתקופה לא-קלה בחייה.

אם היה העשור השני בחייה ,כולו, בסימן החירות והסחרור, הבחירות הקיצוניות, ההרפתקנות לשמה,הרי שאת העשור השלישי לחייה החלה בתחושה של מועקה קלה שהלכה והתעבתה לכבדות של ממש.

הסיבה העיקרית לכך היתה כשלון נישואיה. בינה לבינה כסבורה היתה שמוטב ונישואין אלה לא היו באים כלל לעולם,אבל לא היתה זו האמת המלאה.

"מה זה הדבר הזה בחיים שלנו?, " גנחה פעם, בפנים שקווים ראשונים של עייפות או מרירות החלו ניקווים בם, לעומת אחותה הבוגרת, עדה האחראית, עדה ה"בורגנית" שכל חייה נדמו לעמוד צבעוני חגיגי מתוך אלבום בשבח המשפחה, "שמתחיל בתרועה רמה, עם כל כך הרבה תקוות, ובתוך זמן לא רב נראה כטעות במקרה הטוב או מעגל חרבות בדרך-כלל ? "

אחותה פטרה אותה בכמה משפטים כלליים , כפי שענת ציפתה שתעשה, ויותר לא הועלה הנושא.

היא נמלטה ללונדון בעקבות המאבק המכוער עם ירמי, לאחר הפיצוץ הגדול, נראה היה כאילו האלימות הולכת ומשתלטת על חיה. היא חששה מהגרוע מהכל. אל לונדון גם הגיעו מיסמכי הגירושין - בסיועו האדיב של פרקליט מידידי אביה - ובעת סבב שיטוטיה המבולבלים, חסרי-המטרה, ניסתה,לשווא, לפענח לעצמה מהו שכל כך, כל-כך השתבש. ירמי איכזבה . האדריכל הצעיר, שהכל חזו לו עתיד מזהיר, משבחים אף את אישיותו הטובה והנלבבת, התגלה כשק גדוש של בעיות אישיות, עבר משפחתי קשה,

ונטיה מסוכנת לאובדן שליטה. לאחר הסטירה הראשונה – בניגוד לכל עצות ארגוני הנשים והמשפחה – עדיין סרבה לקבל, מאמינה בכוחה המרפא של האהבה. אבל מקץ חודשים ספורים לאחר הנישואין הבינה כי לשווא תדחיק ותכחיש – היא הפכה אשתו המוכה של "צעיר מזהיר" וכפול-פנים. האיש שדימתה

לאהוב. דימתה ? ההיתה שם אהבה ? היא ראתה אותה בעיניו של ירמי, היא חשה בה, מעת לעת, הרי לא יכול להיות שרק...שקרה לעצמה ? אם הייתה זו אהבה, ידעה עתה, היתה זו אהבה מעוותת וחולנית שמיהרה לטרוף את האוהבים. אל לונדון הגיעה כשבר-כלי, מבולבלת, מנסה לאסוף את הריסות חייה.

"האדריכל המבטיח, " הטיחה בפני אחותה המחמיצים, "התגלה כקבלן-הריסות לא-קטן...."

אחותה הציעה פסיכולוג ששמו הלך לפניו כמשקם-התורן, מאהב קליל וחביב, חופשה בקאריביים, בזה הסדר – וענת דחתה הכל. וברחה. אל לונדון הגיעה כפליטה.

בלילה גשום אחד, בפאב אירי, בסמוך לכיכר טרפלגאר, תקף אותה כאב בטן נוראי והיא נצמדה בגופה אל הבאר, מזמינה טקילה אחר טקילה ("בלי המלח,בבקשה!"), בתקווה שתטביע את בטנה המענישה.

הבארמנית החביבה הציעה לי כדור כלשהו, היו עוד כמה פנים ידידותיות בתוך ענני העשן והמולת המוסיקה החגיגית-מדי, אבל ענת דחתה הכל. מבקשת היתה להעלם לתוך עצמה, לעולם שבו אין דין ואין חשבון, אפילו לא אלכוהול.

"אני חושב שיש לי את הדבר שאת זקוקה לו.... " אמר קול אנגלי מאחרי גבה.

היא נפנתה וראתה אותו.

לבוש היה בפשטות, בחליפת קורדרוי ישנה בצבע בז', והדבר הראשון שקלט את תשומת לבה היה גובהו הרב. ומיד לאחר-מכן - עיניו. מעולם לא ראתה ירוק שכזה.... ירוק עז ובורק,עם משהו נחשי בטבורו.

כסוף-שיער היה, גברי, שקט ובוטח בעצמו, והדבר החריג האחר, מלבד עיניו, היו פניו המצולקות.

כאילו חתך בו מישהו בסכין בכמה מקומות, אך באורח מוזר הצלקות הלמו אותו, לא היה בהן דבר מן הדוחה, כמעט וקבעה לעצמה שבודאי זכה בהן בדין.

מידקרות ביטנה החלו מערפלות את עיניה וחושיה, כמו באופן טבעי נשענה על זרועו המושטת בדיוק בזמן.

"בואי, יקרה... " אמר בשקט ובבטחה כאילו לא היתה כל אופציה אחרת

*
וכל שזכרה לאחר מכן – וגם בכך לא היתה בטוחה... - הוא נסיעה מהירה, ברכב נטול גג, בסימטאות צדדיות , חדר אפל וריק כמעט לחלוטין...האם היה זה מלון ? או – ביתו שבפרברים....

מה שלא יכולה היתה לשכוח כלל, לעולם לא עוד - היה את עדינותו הנדירה בהפשטתה, בחיבוקיו מלאי העדינות והתשוקה, בהתעלסות המושלמת ממש, הנפלאה שידעה מעודה, על משהו שנראה היה או כפרוותו המשוטחת של דוב קטבים לבן או שדה כותנה בו היה מרקידה ומטלטלה – מעלה, מעלה – והיא שוב אינה יודעת מיהי, או מה שמה, או מה לכל הרוחות היא עושה בשדה הפתוח , עירומה ושואגת מתענוג.

* אריה קרישק, סופר, ביוגרף, חוקר תולדות ארץ ישראל. כתב רומנים, קובצי סיפורים, ביוגרפיות, וספרים על תולדות היישוב בארץ -ישראל.