על פי תנועת הרכבות עם קטי פישר/ יהורם גלילי
הוריה, ניצולי שואה, הכירו באמצעות חילופי מכתבים בין אביה לבין דודה של אשתו הראשונה שנספתה בשואה, ובספרה החדש היא מתעדת את ילדותה הלא פשוטה כעולה חדשה בעיירת הפיתוח יקנעם. קטי פישר – עורכת ספרותית ומנחת סדנאות לכתיבה יוצרת – מגלה בראיון מרתק כיצד היא מגשימה את חלומו של סבה יושקה – שחי בבודפשט במהלך שתי מלחמות העולם.
לפני כמה עשרות שנים הובילה עגלה עם מושבי עץ רתומה לסוס את קטי פישר ובני משפחתה למה שעתיד להיות ביתם – בעיירת הפיתוח יקנעם. פישר זוכרת היטב את דירת החדר של עמידר שקיבלו הוריה ביקנעם עם עלייתם ארצה: ארבעה אנשים בחדר אחד, מיטות סוכנות ובגדים בתוך ארגזים ששימשו כארונות. בתחילה עבד אביה בעבודות דחק כמו שתילת עצים, ולימים החל לעבוד בסולתם, שאז היה בית חרושת לנשק. אמה, שבהכשרתה הייתה גננת, עבדה כמטפלת בגן ילדים. פישר זוכרת את קבלת הפנים שהיא ומשפחתה זכו לה כשהגיעו ליקנעם. זה היה יום חורפי בתחילת ינואר, תחת זרזיף של גשם קל. אנשים רבים הצטופפו סביבם ב"פרצופים מפחידים", ואדם אחד שנראה חשוב החל לנאום להם. היא לא הבינה דבר – לא את השפה העברית וגם לא את האנשים עם ה"פרצופים מפחידים" שהצביעו עליהם.
קבלת הפנים ביקנעם, אז עיירת פיתוח, ותהליך ההשתלבות בישראל של פעם מתוארים ב"בחלוף הרכבות" – ספרה החדש של קטי פישר, שבימים אלו יוצא לאור בהוצאת "גוונים". הספר נולד מתוך הזיכרונות, התמונות, התקוות והחלומות שלה ושל בני משפחתה, השזורים זה בזה – יחד עם העלייה לארץ שפישר חוותה. למעשה, הספר נולד מעבודת הגמר שלה לתואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה, כשהסופרת המנוחה רונית מטלון הנחתה אותה בכתיבת עבודת הגמר על הנובלה, שלאחר כמה שנים הפכה לספר "בחלוף הרכבות".
ספרי על תחושת הניכור שחווית כעולה חדשה.
"אני זוכרת את חג פורים הראשון שלי בישראל. הגעתי לגן הילדים כשאני לא מחופשת, והגננות החליטו לחפש אותי לתרנגולת. כל הילדים נראו לי מוזרים, ולא הבנתי מדוע הם נראים אחרת. ביקשו ממני להיכנס למעגל של הילדים ולעשות "קוקוריקו". מצד אחד, פחדתי להיכנס למעגל, ומצד שני פחדתי באותה מידה לא להישמע להוראות שקיבלתי, ולא ידעתי מה לעשות. לבסוף נכנסתי למעגל ופרצתי בבכי. זה היה כל כך שונה ממה שהכרתי עד כה".
פישר נולדה באורדיה שבטרנסילבניה, רומניה, וכפי שמתואר בספרה הראשון "ליביה אהובתי", היא ממש לא בחרה באופן מקרי במילים כעיסוק כה משמעותי בחייה.
כיצד הכירו הורייך אחרי מלחמת העולם השנייה?
"אבא חזר מהמלחמה לאורדיה, עיר מגוריו בטרנסילבניה, רומניה, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה, בנו ואת כל משפחתו המורחבת. הדודה של אשתו חיה אז בבודפשט והיא דאגה לשמור אִתו על קשר באמצעות מכתבים, לאחר סיום המלחמה. בשכנות אליה התגוררה אישה צעירה בת 24 שגם שרדה את השואה – לא במחנות, אלא באמצעות בריחה, מסתור ושימוש בתעודות מזויפות. 'יש לי מישהו בשבילך', אמרה לה הדודה יום אחד. אותה צעירה תהתה מה פשר ההצעה להכיר לה גבר המבוגר ממנה ב-13 שנה, ניצול שואה שאיבד את משפחתו ומתגורר במדינה אחרת. 'מסרי לו רק דרישת שלום במכתב', ביקשה הדודה. וכך היה. דרישת השלום הורחבה במכתבים הבאים, אליה נוספו עוד ועוד מילים. לאחר מספר התכתבויות ביניהם, הם החליטו להמשיך ולהתכתב לבד".
"אבא כתב יפה ואמי ענתה יפה. לאחר שנה של התכתבות, הם החליטו להיפגש. המכתבים של הגבר נשארו בבודפשט, ואותה אישה צעירה נסעה כדי לפגוש אותו. עצם הרעיון לנסוע ולראות מי עומד מאחורי המילים הלהיב אותה. מאחר ובאותה תקופה לא היה ניתן להתראות ליד הגבול בין המדינות, בשל איסור השלטונות, הם החליטו שהדרך היחידה להכיר תהיה 'אם הם יתחתנו'. גבר נאה בן 39, שכל רצונו לאחר שחזר מהתופת היה 'לגדל פרחים בגינה', ואישה צעירה בת 26 'אמיצה, רומנטית ואופטימית'. הוריי נישאו באורדיה
שברומניה, כאשר הורי אמי נשארו בבודפשט. הם לא הגיעו לחתונה, כי לא היה ניתן. הוריי חיכו עשר שנים כדי לקבל אישור עלייה לארץ. היה להם ברור שהילדים שייוולדו להם יגדלו רק בישראל. אני ואחי נולדו שם, ובשנת 1959 המשפחה עלתה לישראל. בדרך, כשהגיעו לווינה ברכבת, חטף אחי הרעלת דם, וכך נאלצה כל המשפחה להישאר בווינה עד להחלמתו ולהגיע לארץ בטיסה".
פישר מגלה כי ההשראה לספרה מגיעה מסבה יושקה, מצד אמה, אותו ראתה בחייה פעם אחת בלבד – כאשר הגיע להיפרד ממנה בתחנת רכבת לפני עלייתה לארץ.
מה את זוכרת מסבך יושקה?
"את סבא יושקה ראיתי רק פעם אחת. ראיתי אותו ממקום מושבי ליד חלון הרכבת מאיץ את צעדיו ככל שזו הגבירה את מהירותה, ומושיט לעברי את הממחטה שלי שהתנופפה בידו. רק אז גיליתי, לתדהמתי, שחטף אותה מידי בזמן שהשתרבבה מחוץ לחלון בלי משים. הספר שכתבתי הוא למעשה סיפור על ילדות ובגרות, עלייה לארץ וקשיי קליטה, על חלומות והשראה, ועל סבא יושקה, שחי בבודפשט בעת שתי מלחמות העולם וכל כך רצה לכתוב את סיפור חייו, אך לא זכה לכך. המילים שאמר לי סבא יושקה צרובות היטב ועמוק בזיכרוני, ואף הפכו להשראה בדרך למימוש החלק המאוד יצירתי של סבי – הכתיבה. אני נזכרת בהתרגשות במילותיו, ש'הִלְכו עליי קסם', וזוכרת היטב את השירים שהוא נהג לכתוב לנכדתו הקטנה, ולשלוח באהבה מיוחדת השמורה רק לי – במכתב באמצעות הדואר. גם אם לא הבנתי את כל מילות השירים, היה לי ברור שקיבלתי מתנה מיוחדת במינה, שכבר אז הביאה אותי להחלטה שגם אני אכתוב כשאגדל".
שנים רבות לאחר מכן תממש פישר, המשמשת כעורכת ספרותית, מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת ומורה לספרות בבית ספר תיכון בכרמיאל, את חלומה ואת חלומו של סבה, כאשר תסיים תואר שני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה. הסופרת המנוחה רונית מטלון הנחתה אותה בכתיבת עבודת הגמר שלה על הנובלה שהפכה לאחר כמה שנים לספר "בחלוף הרכבות". ספרה הראשון של פישר, "ליביה אהובתי", יצא לאור בשנת 2001 גם בהוצאת "גוונים". ספר ילדים שכתבה לאחרונה, נמצא בסוף תהליך לקראת פרסום ויציאה לאור.
בספרה החדש "בחלוף הרכבות" מצליחה פישר להגשים את חלומו של סבא יושקה ולספר – ממש במקומו – את סיפור חייו המרתק, כמו גם את סיפורם של כל מיליוני היהודים שלא זכו להגיע לארץ המובטחת. "חיוכו הולך ומתקרב ומהמילים נותרו רק התמונות בשחור לבן וכמה סיפורים צבעוניים", כך היא כותבת בספרה – על סבה יושקה ובעיקר על עצמה, ומוכיחה פעם אחר פעם שבהחלט אפשר להגשים חלומות רחוקים.
