"דמעות של גלידה" – מאת שושנה ויג וחיה בנצל, איורים ענבר הולנדר/ הוצאת פיוטית

לכתוב ספר לילדים הוא  לא דבר פשוט. כאדם מבוגר, צריך גישה לילד, להבנתו, לתפיסתו, לעולמו. לא כל ילד הוא ילד מושלם, לא כל ילד הוא ילד בריא, ישנם ילדים חריגים, שונים, ולהם הוקדש הספר "דמעות של גלידה" של שושנה ויג וחיה בנצל באיוריה של ענבל הולנדר.

להיות ילד חריג בחברה זה דבר קשה.

החברה לא תמיד מבינה, ההורים, המורים, בתי הספר, הרשויות, לפעמים נכנסים לטראומה במשך שנים רבות רק מהעובדה שקשה מאד להתמודד עם מאבקי הכוח שיוצרת החברה כנגד החריג.

בספר-"דמעות של גלידה" – למרות שעצוב לילד החריג, הוא יודע שבזכות אהבת הספר הוא יקבל בסוף "גלידה". "גלידה" – מטאפורה לשמחה הגדולה שתפרוץ בליבו של הילד הקטן כשייוודע לו כי כל דמעות ילדותו היו לשווא.

האיורים בספר מתארים ילדה עצובה, בשם רקפת, הסובלת מהתעללויות הילדים בבית הספר, מהוריה וממשפחתה אך בסופו של דבר, נהנית מאותה גלידה, המביאה לה שמחה.

אולם הוריה של רקפת לא הזניחו אותה ולא התעללו בה. הוריה של רקפת הקטנה המתוארת בספר גידלו אותה היטב, והיא התפתחה וגדלה. למרות שנאתה לעגבניות, למרות סכסוכיה עם ילדי השכונה, רקפת גדלה ומתפתחת.

ילדה אנורקטית שעוברת טיפול נפשי ויוצאת מזה.

יוסי הנהג הוא כמו פסיכולוג החביב הבא לרפא את נפשה של רקפת הקטנת. אך אין בכך צורך. רקפת מוגנת ומגודרת בחברה שמגינה עליה מכל צד. זה גדולתו של ספר הילדים הזה. רקפת המתוארת בספר נוגעת לליבו של כל ילד הרוצה לדעת כיצד להתגבר על מצוקות החיים ולגדול כילד בריא וחזק למרות התעללויות החברה.

רקפת, בספרן של ויג ובנצל כבר לא מרגישה אשמה על כך שהיא עושה טעויות, כבר אינה מרגישה עצובה על בעיותיה החברתיות, היא  לא מרגישה רע מבחינה נפשית.  היא מתגברת על העבר, על ילדותה הקשה שאותה היא עוברת. בה בעת ובזכות אוטו הגלידה המוכר לנו מתוכנית "רחוב סומסום" היא הופכת לילדה בוגרת, לאישה.

אז איך כותבים ספר ילדים כזה נפלא ?

צריך הרבה כוח נפשי, אומץ, חכמה וניסיון חיים. הבנה והתנסות עם ילדים עם בעיות. להבין מהיכן מגיעות הבעיות החברתיות, מתי אדם הופך להיות טוב ומתי  הוא נעשה רע, ומתי אמא שנראית טוב הופכת למתעללת, וילד שהתעלל בילדות הופך לבחור זהב.

ויג ובנצל בספרן הפליאו להדגיש את נושא היופי הפואטי בספרות ילדים. הגישה לילד, החוסן  הנפשי, האהבה לזולת, הכוח שהן נותנות מעצמן לאחר והכל באמצעות הספרות.

לסיכום, יש מחלות שאי אפשר למנוע אותם, ורק ויג ובנצל יודעות את זה. עד כמה שספרות הילדים מנסה לעזור, צריכה לבוא ספרות המבוגרים ולתת דחיפה נוספת, כי העזרה לילד היא מוגבלת. העזרה צריכה להיות לאורך כל חייו של ההורה, כי אמא יש רק אחת, וגם אבא.

אני אישית למדתי הרבה מספר זה ואני מודה לשושנה  ויג וחיה בנצל על כך.


*נועם שדות - משורר, סופר ומבקר ספרות. הוציא שני ספרים "פוסט טראומה" ב - 2006 ו"סיפורי מלחמה" ב -2009, ועומד להוציא ספר שלישי, סיים את חובות לימודי התואר השני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת חיפה וכעת תלמיד מחקר באוניברסיטה, נשוי לשירלי, חולה במחלה אוטואימונית קשה