מאמר:
בשבח "פרולוג" מאת יואב גלבוע/ חגית בת אליעזר
יואב גלבוע - בחור צעיר ונמרץ, יוצר, מנגן ושר בהרכב המוזיקלי
"The Lonely Peters", לומד באוניברסיטת תל-אביב ופעיל בתחום הספרות: מתרגם בין עברית לאנגלית, הקים עם אמיר סומר את הוצאת הספרים "הוצאה עצמית". יואב גלבוע כותב שירים, שזכו לתשומת לבו של גבריאל מוקד, הידוע מזה שנים כמגלה ומקדם משוררים מוכשרים, ופורסמו בחודש מרץ 2018 בספר "פרולוג" בעריכתו של גבריאל מוקד, עם דברי הערכתו על הכריכה האחורית, בהוצאתו "עכשיו".
כל המידע הזה מרשים בהחלט והוא נוגע לשכל, קצת לרגש, אבל שירי "פרולוג", אותם קראתי ברצף תיקשרו איתי במגוון ערוציהם והסבו לי עונג רב-חושי.
אני, שאוספת ספרי שירה מלהיבים לכתוב עליהם, ידעתי: תגיע החגיגה.
והנה המועד- לקראת השתתפותו של יואב גלבוע ביום שני 2.7.2018 באירוע בסדרת "שטח אש" בבית הסופר בתל אביב בהובלתו של המשורר רוני סומק, שהעניק ייעוץ ספרותי ל"פרולוג".
איש המערה בפתח. אתו - ראשית החכמה:
איש המערה
אִישׁ הַמְּעָרָה הֵרִים לִי
הוּא צָוַח צְוָחָה מְחַשְׁמֶלֶת
כְּאִישׁ עֲצוּר מַחְשָׁבָה
וּנְקִי חֲשָׁשׁוֹת
מַה הוּא נִסָּה לוֹמַר?
אֲנִי מֵרִים מִשְׁקוֹלֶת
וְנוֹסֵעַ קָדִימָה
שְׁנֵי מֶטְרִים אֶל הַדֶּרֶךְ
מַהִי הַדֶּרֶךְ?
אוּלַי זֶה מַה שֶׁהוּא נִסָּה לוֹמַר.
השיר מטה אוזן, שומע דרך כל הדורות. הדרך. זה מה שמחבר בין כולם: חיפוש הדרך. יואב גלבוע אומר כאן, שהוא מצא את שפת השיר שלו: העירוב החינני בין הקדום למתקדם כמו "הַמְּעָרָה... מְחַשְׁמֶלֶת", המשחקיות של "הֵרִים לִי" ומתן משנה תוקף ב" מֵרִים מִשְׁקוֹלֶת", המצלול המרוחק בין "מְחַשְׁמֶלֶת" ל "מִשְׁקוֹלֶת", כמו הצווחה שעוברת בין איש המערה לאיש הנוסע. ולא הכל צריך להסביר: למה "מִשְׁקוֹלֶת"? למה "שְׁנֵי מֶטְרִים"? ככה. על כן באה ההכרזה: זאת הדרך קדימה, מהפרולוג והלאה. זאת בחירה מצוינת של השיר הפותח.
מאפיין נוסף של דרכו השירית של יואב גלבוע: התכתבות חכמה עם שירים ידועים.
במיטה
בַּמִּיטָה נִשְׁמָע צִלְצוּל בֵּית הַסֵּפֶר,
צַעֲקוֹת הַתַּלְמִידִים רָצִים לְבֵיתָם.
הֵם כָּל־כָּךְ רָעִים, הַיְלָדִים הָאֵלֶּה,
רוֹצְחִים בְּמִלּוֹתֵיהֶם עָתִיד שָׁלֵם.
מְסַפְּרִים שֶׁהָאִינְתִּיפָאדָה הִיא מִלְחֶמֶת מְבֻגָּרִים –
הַסַּכִּין שֶׁל הַיְלָדִים חַדָּה וַאֲרֻכָּה יוֹתֵר.
כַּמָּה כֹּחַ יֵשׁ לַיְלָדִים,
עָתִיד שָׁלֵם הֵם הוֹרְסִים.
בִּגְלָלָם אֲנִי עַכְשָׁו בַּמִּיטָה
הילדים הרצים, הרעים, הרוצחים, עם הסכינים הארוכות כענפי גלדיולה - הם הילדים, שרודפים כבר למעלה מ-50 שנה אחרי יונתן על הגשר, שמחבר את יונה וולך עם משוררי העתיד. ואלה קדים לה, אינם "רוֹצְחִים בְּמִלּוֹתֵיהֶם עָתִיד שָׁלֵם", אלא מעניקים לשיריה חיי-נצח. יואב גלבוע מתחמק מגורלו של יונתן ומסתתר מהילדים במיטה, שסוגרת את השיר מעגלית.
ההתכתבות המפוארת של יואב גלבוע היא עם המקורות. הוא מצליח לכתוב בשפה הכמו-תנ"כית, אך עם חותם אישי מובהק, בשפה עשירה ומוזיקלית:
שיר
אֵין כָּל כַּמּוּת בֶּכִי
שֶׁתִּשְׁמֹר אֶת גּוּפֵךְ נָקִי,
אָךְ בִּכְיֵךְ יִשָּׁקֵנִי בִּדְמָעוֹת
טוֹבָה הִיא רְטִיבוּתֵךְ מִבְּדִידוּתִי.
שָׁחוֹר אֲנִי כְּאָהֳלֵי קֵדָר
אִם לֹא תֵּדְעִי לָךְ, הַבּוֹכִיָּה בַּנָּשִׁים
תִּפְּלִי אֶל מִדְרוֹן כּוֹאֵב וָמָר
כִּי מִדְרוֹנִי אֵינוֹ סָבוּךְ בְּפִיּוּטִים.
הִנָּךְ יָפָה, חֲבַצֶּלֶת הָעִוָּרוֹן
לְצִּדִּי, בֵּיתֵנוּ אֵינוֹ בַּאֲרָזִים
אֶלָּא בַּמָּקוֹם הָאָפֵל וַחֲסַר הַדִּמָיוֹן
הִנְּנִי שָׁחוֹר, דַרְדָּר בֵּין הַחוֹחִים.
השם "שיר" מרמז על ספר "שיר השירים", אתו מפלרטט השיר. הביטויים "הַבּוֹכִיָּה בַּנָּשִׁים", "חֲבַצֶּלֶת הָעִוָּרוֹן" רק נוגעים במקורות ומבצעים תמרון התחמקות מן הנוסח המפורש. השורה הידועה "שחורה אני ונאוה כשושנה בין החוחים" חותמת את השיר בגרסתה הגברית: "הִנְּנִי שָׁחוֹר, דַרְדָּר בֵּין הַחוֹחִים.".
יש לשים לב לחילופי המגדר כאן, שחוזרים בשיר נוסף לקראת סוף הספר.
עלילת חלון
אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי בְּחַלּוֹן רַאֲוָה
בְּתוֹר בֻּבָּה עַקֻמָּה
הַלּוֹבֶשֶׁת אֶת בֶּגֶד הַדָּם
אַנְשֵׁי הָרִיק עוֹבְרִים וְחוֹלְפִים
בָּרְחוֹב הַלָּבָן.
אֲנִי מַבִּיט דֶּרֶךְ חַלּוֹן מִשְׁקָף
חַלּוֹן רָטוֹב בְּטִפּוֹת מָרוֹת
לְמוּלִי בֻּבָּה נוֹסֶפֶת,
מוֹשִׁיטָה יָדָהּ כְּשֶׁאֲנִי מוֹשִׁיט יָדִי,
קוֹרֶצֶת רִיס כְּשֶׁאֶקְרֹץ רִיסִי,
לְגּוּפָהּ שִׂמְלַת הַדָּם הַמְטֻנֶּפֶת
שְׁנֵינוּ בֻּבּוֹת רַאֲוָה לְעוֹלָם לָבָן
בֻּבּוֹת שְּחוֹרוֹת לְבוּשׁוֹת בְּדָם
חַלּוֹן מִשְׁקָף מַבְדִּיל לְבֵינֵינוּ.
שָׁקוּף הוּא
וְעָבֶה הוּא.
כמה יפה ההדדיות בין הבובות, הנאמרת במשפט סימטרי, השם דגש על הריס היחיד: "קוֹרֶצֶת רִיס כְּשֶׁאֶקְרֹץ רִיסִי". גורל מר ("טִפּוֹת מָרוֹת") הוא להיות בובות שחורות מטונפות בשמלות דם, אך אולי זה טוב יותר מאשר להיות "אַנְשֵׁי הָרִיק ... בָּרְחוֹב הַלָּבָן". זאת הבעת עמדה חברתית-מוסרית-אתית-אסתטית, המעוררת הערצה כלפי אומרָהּ.
היכולת להיכנס לשמלתה של הבובה מעידה על הקשב של יואב גלבוע כלפי הזולת, זה הקשב שמיטיב עם היצירה, מרחיב את גבולותיה מעבר ל"אני" הצר, מאפשרת לה תנופת התפתחות.
הבובות לבושות, אפילו בשמלת דם, ובלבד שלא יהיו ערומות, והדבר מתקשר לשיר:
אני רוצה להמציא שפה
אֲנִי רוֹצֶה לְהַמְצִיא שָׂפָה
כָּכָה תִּהְיֶה לִי מִלָּה מַתְאִימָה לְכָל דָּבָר,
הַגִּמְגּוּמִים יִפָּסְקוּ וַאֲנִי לֹא אֶצְטָרֵךְ לְעַשֵּׁן יוֹתֵר,
אַף שִׁיר לֹא יִשָּׁאֵר עֵירֹם.
שירי הספר מעידים כ- 44 עדים, שהמשורר כבר המציא שפת לבוש לשיריו, אשר אחדים ממאפייניה ראינו עד כה. ויש עוד. למשל החלום. השיר "עלילת חלון" – בחילוף אות סופית אחת, ובמהות הגיונו הפנימי - זהו שיר חלומי. חלום או סיוט?
סיפור נואש
מִישֶׁהוּ דּוֹפֵק עַל דַּלְתִּי
אֲנִי לְבַדִּי בַּבַּיִת וּמִי כְּבָר יָכוֹל לְהַגִּיעַ?
סַפְרָנִית עוֹמֶדֶת בַּכְּנִיסָה לַחֶדֶר
נִסָּיוֹן נוֹאָשׁ לַעֲזֹר,
יֵשׁ לָהּ מוֹט בַּרְזֶל בַּיָּד,
מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת?
אֲנִי לְבַדִּי בַּבַּיִת וּמִי כְּבָר יָכוֹל לְהַגִּיעַ?
מִישֶׁהִי אַחֶרֶת נִכְנֶסֶת לְפֶתַע
לָמָּה דַּוְקָא אֵלַי?
יֵשׁ לָהּ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד בָּעֵינַיִם
אֲנִי רוֹצֶה לְהַחְבִּיא אוֹתָהּ בְּאֵיזֶה מָקוֹם
אַחֲרֵי שֶׁאֶתְעוֹרֵר אֵדַע בְּדִיּוּק אֵיפֹה הִשְׁאַרְתִּי,
אוּכַל לַחֲזֹר לְשָׁם
אוּלַי הִיא תִּהְיֶה שָׁם,
דַּוְקָא אֶצְלִי בַּדֶּלֶת דָּפְקָה.
גיבור הסיפור משרה את הבהלה על הקורא, שמבין עוד פחות ממנו, ותוהה שמא כל זה חלום, למרות שהכותרת מכריזה על סיפור, עד שבשורה הרביעית מהסוף צמד המילים "אַחֲרֵי שֶׁאֶתְעוֹרֵר" מאשר את השערתו. אבל האימה נשארת, לספרנית "מוֹט בַּרְזֶל בַּיָּד". אולי זה מחסום הכתיבה שרובץ לפתחו של כל יוצר? או מחיקת אקראי?
השיר שהיה כאן
הַשִּׁיר שֶׁהָיָה כָּאן נִמְחַק בְּרֶגַע קַל
הוּא אוּלַי הָיָה נָכוֹן מִשִּׁיר זֶה,
אֲבָל הוּא נִמְחַק וְלֹא יָשׁוּב.
הַשִּׁיר שֶׁהָיָה כָּאן לֹא יִכָּתֵב עוֹד
כִּי אֶת מְקוֹמוֹ תָּפְסוּ עַתָּה
מִילִים אֲחֵרוֹת. וְיִתָּכֵן אַף
שֶׁמְּדֻבָּר בְּאוֹתָן מִילִים בְּדִיּוּק
אֲבָל סִדְרָן יָצָר מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ.
יִתָּכֵן כִּי בִּמְקוֹם שִׁיר זֶה
הָיִיתָ קוֹרֵא עַתָּה שִׁיר אַחֵר,
אֲבָל הַשִּׁיר שֶׁהָיָה כָּאן נִמְחַק
וְנוֹתַרְתָּ אַתָּה לְהִסְתַּכֵּל
בְּמַצֵּבַת מִילִים מִתְגַּלְגֶּלֶת
שֶׁעוֹמֶדֶת עַתָּה,
בִּמְקוֹם הַשִּׁיר שֶׁהָיָה כָּאן.
אני אוהבת את שצף הדיבור השירי הזה, את דוק האימה המתונה, שאינה מרתיעה,
"אַךְ אֲנִי אוֹהֵב אֶת מִשְׂחֲקֵי הַכּוֹחַ שֶׁל הַפְּחָדִים", כפי שנאמר בשיר "רימון־דבש אדום". גם בשיר של אהבה-חרדה לאישה:
החלילן המחלל
אֲנִי צוֹעֵד אֶת צְעָדַת הַמָּוֶת הַיּוֹמִית בַּשְּׂדֵרָה
בְּסַפְסָל חוּם בְּרֹאשׁ הַגִּבְעָה
יוֹשֵׁב הַחֲלִילָן וְצָד אֶת הָאִישָׁה
הַחֲלִילָן הַנּוֹרָא, מְחַלֵּל מַנְגִּינָה.
יְשׁוּבָה לְצִדּוֹ הָאִישָׁה
הָאִישָׁה שֶׁלִּי
יוֹשֵׁב הַחֲלִילָן הַנּוֹרָא
מְחַלֵּל בְּשֵׁן חֲשׂוּפָה אֶת גּוּפָהּ
הַחֲלִילָן הַנּוֹרָא,
מְנַגֵּן אֶת הַמַּנְגִּינָה הַחֲשׁוּכָה.
יואב , תודה לך מקרב לב על הסיור בארץ הסיפורים-האגדות-החלומות שלך, על שפת השיר הצלילית הצלולה, המתכתבת עם המוכר בצורה מחדשת, השפה המכבדת את הקורא – מקרבת, מערבת ומפעילה את חושיו, אף את אלה שכמעט נשכחו, ועתה מתעוררים לקראתה.
