קפה ומאפה-סיפור

זה היה הערב של "כוכב נולד". יום חמישי, שעה תשע וחצי בערב. תחנת דלק קטנה באזור התעשיה ובתוכה מזנון אחד. מאותם מזנונים מהירים שבהם אתה יכול למצוא חטיפים מתוקים או מלוחים, מעט בקבוקי משקה יקרים ובתוך המקרר פחיות משקה. כמה קשקושים קטנים, צבעוניים וטיפשיים, שמונחים על המדפים.

בצד השני של הדלפק מוכר או מוכרת, שרויים לרוב באפס מעשה, ולידם מכונת האספרסו והקפה שהם עסוקים לעיתים מתוך שעמום בנקיונם.

שולחנות פלסטיק קטנים ולידם כסאות קטנים. תאורה עמומה.

השעה הייתה תשע וחצי בערב. הוא בעליו של איזה עיתון קטן. סיים הרגע פגישה מייגעת של עסקת פרסום  עם לקוח שהוא בעליו של מפעל סלטים קטן באזור.

כאשר יצא מפתח המפעל הוא מיהר לעבר הכביש הראשי לתפוס מונית.

האור שבקע מהמזנון הקטן שבתחנת הדלק גרם לו להימלך בדעתו.

הוא פסע לשם באיטיות. המוכר בתחנת הדלק אפילו לא העיף מבט לעברו. עיניו היו נעוצות במסך הטלוויזיה שבמשרד התחנה. מתבונן בסקרנות בשלושת זמרי כוכב נולד ובשאגות הקהל שעודד אותם.

במזנון פנימה שרר אור נעים ומלטף שבקע מנורת ניאון גדולה וצהובה. הוא ניגש לדלפק ובמעין פיזור דעת עייף ומבלי להתבונן הרבה, אמר "אפשר אולי קפה ומאפה?"

המוכרת, שהייתה עסוקה בסידור קופסאות העוגיות, הפנתה מבטה לעברו. הוא נתקל בעיני השקד היפות שלה.

לפתע הבחין כי הבחורה מעברו השני של הדלפק הייתה צעירה אתיופית נאה ושמנמונת, שחייכה לעברו גם היא כאשר עיניהם נפגשו.

"אני... רק רציתי להזמין קפה ועוגה קטנה, אם אפשר עכשיו בשעה כזאת?" אמר כמתנצל.

"כן, כן ", השיבה" איזה קפה?"

אין לו מה למהר דווקא עכשיוף ומתחשק לו פתאום קפה ומאפה, ב15 שקל, אז מדוע שלא ישתה בניחותא וילך לביתו.

"אספרסו ארוך, ואם יש אז עוגת פרג מאול, השיב, בהצביעו על שורת עוגות ארוזות שהיו מונחות ליד הקופה.

"זה חמישה עשר שקלים", אמרה.

הוא שילם לה ועקב  כיצד הכניסה את הכסף לקופה הרושמת. צלצול הקופה חתך את הדממה ששררה שם.

הוא התיישב ושתה לאיטו את הקפה. הבחורה סקרנה ומשכה אותו לפתע מאוד.

"את לא רואה כוכב נולד"? שאל.

היא צחקה והמשיכה לסדר את האריזות שעל השולחן לפניה.

"זה לא מעניין אותי בכלל. זאת האמת. אני מסתכלת יותר על תוכניות אחרות".

הוא נטל לגימה נוספת מהקפה. עיניו בלשו אחריה.

"כן, מה למשל?".

"או, אני לומדת למשל חינוך לאמנות בגיל הרך, במכללה, אז אני יותר מתעניינת בתחום הזה".

שוב שלח מבטו החוצה. ומדי פעם אל תוך המזנון עצמו. שאל את עצמו באם יוכל לשוחח איתה עוד. עיניה עקבו מבלי משים כמעט אחר תנועות עיניו. הם היו לבד בתוך המזנון הקטן. היא הייתה צעירה ממנו בשנים רבות, בוודאי יותר מעשרים. עשר בלילה. קשר פתאומי נמסך לאיטו בין שני זרים. מאיים עליהם? או עתיד להמתיק את חייהם?

"אפשר להזמין אותך לקפה?" שאל בחיוך.

היא צחקה-" תודה, אבל אני עכשיו באמצע משמרת".

"ומתיי את מסיימת אם מותר לשאול?" שאל.

"למעשה, המחליפה שלי מאחרת קצת". השיבה.

כמו אות אלוהים שבא להטיב איתו. הופיעה המחליפה. צעירה חמורת סבר מעט, שסקרה את שניהם באדישות מה.

"אני תיכף מחנה את האוטו ובאה", אמרה המחליפה.

"אוקיי", השיבה.

"תודה על הקפה", אמר לה," את גרה קרוב לכאן?,

הייתה שתיקה קצרה.

"למעשה, כן, " אמרה"  יש לי דירה שאני חולקת אותה עם עוד שתי חברות. כמה דקות מכאן. אבל הם הלכו לראות כוכב נולד עם החברים שלהם"

"אהה", השיב וליבו פועם בחוזקה רבה, אותה לא הכיר מעולם.

"למעשה, גם אני אוהב ומתעניין באמנות," אמר", באמת. זהו תחום שמאוד קרוב אליי. אהבתי ללמוד אותו כאשר הייתי סטודנט, זהו עולם עשיר מאוד לחיים שלנו".

המחליפה נכנסה למזנון.

הוא קם במהירות ממקומו ולא אמר מאום. פסע במהירות החוצה.

מבלי משים שלח אליה מבט מהיר שהיא קלטה אותו

הוא המתין לה בסמוך לתחנת האוטובוס. רחוק מספיק מהתחנה. אבל קרוב מספיק למקום שבו היא תבחין בו.

היא הבחינה בו.

היא צחקה צחוק גדול ,יפה ומשוחרר. הוא סקר, שקט, את פניה.

"חשבתי פשוט שנמשיך קצת לדבר מאיפה שהפסקנו, זה מעניין, לא?"

כמו ידעה את מחשבותיו, צחקה ואמרה לו-"האמת, זה , שיש נושא אחד באמנות שאני מתלבטת לגביו".

"כן, מהו?"

"ההבדלים שישנם בין סוגי אבסטרקט שונים", השיבה," הכל נראה לפעמים אותו דבר".

"אני אסביר לך",השיב," יש את העניין של הצבעים והשימוש בהם, ויש את העניין של הפוזיציות".

היא צחקה שוב-"עם המשקפיים העגולות האלו, אתה באמת נראה כמו איזה מרצה להיסטוריה של האמנות".

"אבל באמת," המשיך," ישנם אמני אבסטרקט שאצלם יש שימוש מופגן ועז בצבעים, ואצל אחרים לעומת זאת הדבר הוא הפוך".

"נו, ואיך תסביר את אלו שעושים שימוש גם בזה וגם בזה, ובכל זאת מצליחים ליצור משהו גדול".

הוא ניסה להשיב לה באריכות מה. המשיך וגלגל את השיחה במונולוג ארכני, והניח לה כמו לא במתכוון שתוביל אותו לדירתה.

היה שם בניין מגורים ישן בן שתי קומות. מריבועי החלונות נשמעו קולות המהום השירים של כוכבי הזמר העולים או טוטו  לגדולה רבה.

"כשאתה מדבר, הראש שלך זז לצדדים, בצורה כזאת מעניינת," אמרה לו במעין לחש.

"אמנותית כזאת, הא," אמר בחיוך והתבונן בפניה.

"כן אומנתית כזאת, מתוקה קצת,"צחקה.

"זה כאן למעלה," לחשה.

הוא בא בעקבותיה מוקסם כולו.

היא פתחה את הדלת. בלא מילים משכה את פניו אליה ונישקה אותו בכוח.

הוא הושיט את ידו, והוריד במהירות את מכנסיה. נפעם התבונן במראה עור השוקולד הרך והיפה שנגלה לעיניו בחליפות אורות המכוניות שנגעו בהם מבעד אפלולית החלון.

הוא שתה בצמא את שפתיה החמות. היא ליטפה ושרטה את גבו ובטנו ומשכה אותו אליה בכל כוחה לעבר המיטה שהייתה בלב החדר.

הוא נישק ונשך פעם בקלות ופעם בכוח את הצוואר הענוג, הגמיש שלה.

היא הושיטה לעברו את שני שדיה הצעירות. הוא נטל את פטמותיה הזקורות בלשונו,  עד ששמע את קול אנחותיה העזות פולח בעוצמה את הרעש שבקע ממכשירי הטלוויזיה שמסביב.

טעם וריחות גופם התערבבו אלו באלו. היא נגעה בו בתשוקה עזה ועוררה אותו שיבוא לתוכה.

הוא חש את מתק רטיבותה תוכו. הם הגירו לעצמם הכל. כמו העונג שלהם היה אוקינוס שוצף של תאווה עזה, זה לזו.

הוא חש אושר גדול מציף אותו. היא חשה שהם שרויים במעין ים עילאי של תשוקה בלתי פוסקת וכל רצונה אותה עת היה שזה פשוט לא ייגמר לעולם.

כמו חלום באה השינה אחר כך, ומסכה אותם יחד בחיבוק גדול על מיטתה הקטנה.

לעת שחר, קרני אור צהובות שוצפות של בוקר רפרפו על פניהם. הוא נגע קלות באצבעותיו על שפתיה. היא הסיטה מבטה אליו.

כאשר נתקלה בחיוכו השלו, היא צחקה במשובה, צחוק גדול, משוחרר, שהדהד בעוצמה גדולה בתוך חלל החדר כולו.