סיפור:
ההודאה/ יוסף כהן אלרן 

אני דרסתי אותו, אני מודה. רציתי להרוג אותו. הרגשתי שאני  חייב לעשות את זה. אל תחפשו, אין לכם מה לחפש. לא הייתה דרך אחרת לעצור את זה, להפסיק את הבכי שלה. כל פעם שמעתי את הבכי שלה ורציתי לעזור לה. הרגשתי צורך לעשות את זה, הייתי חייב.

אתה השתגעת, אמרה אשתי, מה קורה לך לעת זקנה? מה אתה מתכוון לעשות? אבל מה יעשו לי, אמרתי לה, מה יעשו? יעצרו אותי? ישפטו אותי? יכלאו אותי? תבואי לבקר אותי אם תרצי. גם היא תבוא לראות אותי, בשבילה אני אעשה את זה. בשביל הלב שלי. אני כבר חייתי. אני כמעט בן שמונים, כמה עוד נותר לי? הגיע הזמן שאני אעזור. אני אהרוג אותו, זה הפתרון, בית הכלא לא יכול הרבה להזיק לי.

היא מטורפת, כנראה עדיין אוהבת אותו. היא מסתירה חבורות ונשארת עם הלב שלה. אני רואה אותה. כשנפגשו התאהבה, ידע לסחוף אותה. גדלה לידינו, הכול אני זוכר. ילדה יפה וטובה. אבל הוא התחיל לרמוס אותה, ועכשיו היא מוכה ופוחדת. הוא התחיל להשפיל אותה. להקטין אותה. להתעמר בה. ולאחר הולדת הילדים התחיל גם להכאיב לה. איך אפשר הוסיפה לחיות עם גבר שמענה אותה? אלא שגם כשהייתה מפוכחת לא העזה נגדו. לא העזה נגד חייה. רק הייתה לא פעם בוכה. אפשר היה לראות. מה, גבר יכול לטמטם ככה אישה? זה קורע אותי לגזרים. לכן החלטתי לעשות את זה. אני מאמין שגם אתם הייתם עושים את זה. אז באתי לעזור לכם: אתם יכולים לעצור אותי.

ככה הגעתי להחלטה. ידעתי שהוא מגיע, וכך ירדתי מעט אחר כך אל מכוניתי. עדיין אני נוהג, אני כמעט בריא. אשתי הביטה בי בחשד אבל שתקה. ובכן ירדתי מהדירה, לקחתי את שקית הזבל בידי, הבאתי לחדר הזבל ואחר כך נכנסתי למכוניתי ויצאתי אל הרחוב. חיכיתי במכונית והוא הגיע לשם והחנה את מכוניתו. כאשר ראיתי אותו יוצא מהמכונית התחלתי לנסוע לקראתו.

ואז זה קרה. מכונית שחלפה בנסיעה מטורפת באותו רחוב עירוני ושקט שלנו כמעט השתפשפה בי. ואז העיפה אותו למרחק של עשרות מטרים, והוא צנח ליד אחד הבתים בהמשך הרחוב. המכונית הדורסת המשיכה לנסוע כאילו דבר לא קרה ונסה משם, משאירה אותו מוטל למות. כמובן ל הלכתי לראות.  איך יכולתי. ואז הרגשתי שאני רועד. ככה. רעדתי אבל הרגשתי כאילו עשו למעני את העבודה השחורה.

כשנרגעתי חזרתי ועליתי אל הדירה. בבית לא ידעו מה קרה. אשתי הביטה בי בעיניים לא מבינות, אבל עיניה קפאו כאשר חזרתי ואמרתי כי עשיתי את זה, שדרסתי אותו למוות וכי עכשיו האישה חופשיה.

ובכן זה אני. אל תחפשו. נכון שעבר איזה שליח ועשה את זה, אבל אני דרסתי אותו למוות. באתי להודות שאני הפושע ותפסיקו לחפש את הדורס. לולא רציתי כל כך וקיוויתי כל כך זה לא היה קורה. אני ירדתי בערב מהדירה שלנו כדי לעשות את זה, ואני הבאתי עליו את המקרה. אף אחד אחר לא אשם. היקום נענה לי וסימן שצדקתי. תאמינו לי. אני מודה ומתוודה. מה עוד? עכשיו תעצרו אותי. הנה.

____________