רשמי מסע:
על ביקור של געגוע/ ג'קי חלימי
צילום: ג'קי חלימי
האמת, טיול שורשים לא מעניין אותי.
אבל טיול באפריקה מרתק אותי, בעיקר במדינות המגא'רב. אלו השוכנות דווקא בצפון אפריקה.
כמה לא מפתיע, כיליד טוניס, ידעתי שזה עניין של זמן שאבקר ב...מרוקו.
הזמן, נר ראשון של חנוכה וערב ההכרה של ארה"ב על ירושלים כבירת ישראל.
המקום- נתב"ג ,היעד-קזבלנקה
והשאלה (שניקרה במוחי), האם מלכם האהוב על אחינו יהודי מרוקו שליחו ונאמנו הישיר של הנביא מוחמד, יסתיר פניו מאיתנו והכול בשל חיבתנו היתרה לירושלים ?
רק כשנחתנו בקזבלנקה לאחר נחיתת ביניים ברומא , הבנו שמלך מרוקו, מבין דבר אחד או שניים בעסקים ויודע להלך בין הטיפות הבאושות של הערפיח הפוליטי.
וכך קרה, שפרט למסלול החלמאי והמטלטל, (נתב"ג-רומא-קזאבלנקה-10-שעות), נחתנו בשלום בקאזבלנקה מאירת הפנים על אנשיה.
שמה של העיר הזו טומנת בחובה, עבור רבים משמעויות והקשרים עמוקים.
"קאזה", "קזבלן" ואפילו המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן ברומן הבלתי אפשרי שניהלו ב"קזאבלנקה".
מודה, התרגשתי !
עיר גדולה מודרנית והומה.
הולכי הרגל החוצים בהמוניהם את תנועת המכוניות, מזכירה לי את ימיה הראשונים של התחנה המרכזית בתל אביב.
נהגנו המיומן פועל ללא התרגשות יתירה ומפליא לעשות כשהוא "חוצה" את זרם הולכי הרגל כמו ענק החס על הגמדים שלמרגלותיו.
וכך נערכנו לעשרה ימים של ביקורים בעריה המרכזיות של המדינה הצפון אפריקאית שכמו טוניס, היוו את מאגר העולים המרכזי לישראל של שנות החמישים והשישים.
מגיע הערב ומבקרים בבית הכנסת "בית אל". ההתרגשות מניחה את הציניות בצד ומדליקים נר ראשון של חנוכה.
כך גם בביקורים שערכנו במספר קברים יהודיים על קורותיהם ובעיקר על העובדה כי שומרי האתרים הללו הם מוסלמים בני המקום העושים מלאכתם במסירות רבה.
כמארחים המיומנים בענייני קולינריה עסיסית, מגיע שיאו של היום בארוחה מרוקאית דשנה.
ומרוקו, כמו מרוקו, מציגה את מופע הטאג'ין החושף את מצנפתו ומגלה את צפונותיו
ובהם תפארת הקוסקוס על שלל הירקות המהבילים ,מעוטר בסלטים חריפים ומעוררי חיך, המעמידים את היצר המזוכיסטי שלנו במבחן מרתק.
ובימים הבאים, נדדנו רכובים בנוחות מרבית מעיר לעיר.
מאגאדיר היפה השוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי להרי האטלס והטודרה, בואכה מדבר סהרה ותושביה משֵׁבֶט הַבֶּרְבֶּרִים.
חלפנו על פני כפרים ועיירות הבנויים בגוונים של חום ואדום, עד שפגשנו את הכחול של שפשואן.
עיירה הררית צפונית שבזמן כלשהו ,מישהו ממעצביה החליט שמתאים לה שתלבש כחול. וכך מצאנו כחול עמוק בכל רחובותיה וסמטאותיה בדלתות ובחלונות.
וסמטאות מרהיבות אלו של שפשואן עמוסים ברוכלים המוכרים את תוצרתם החקלאית. כאשר פאת הסמטאות שלה ושוליהם נושקים להרים הנישאים. ורק רחש הנחלים, המפכים בפאתי העיירה, שמימיהם מרווים את אנשי העיירה ומשמשים את נשותיהם למירוק בגדיהם, מספר את סיפורה הקסום של שפשואן.
הטיול למרוקו קיבל מבחינתי תפנית מפתיעה האופיינית יותר לתוכניות הטלוויזיה של צופית גרנט מאשר לטיול תיירים שגרתי.
כשעזבה משפחת גבאי את המלא'ח (הגטו היהודי) של העיר פס שבמרוקו היה עמרם בן 11.
רק 60 שנה אחרי מחליטים עמרם וזהבה רעייתו לצאת לטיול במסלול הקלאסי למרוקו ולבקר בעיר העתיקה של פס וכמובן לחזור סופסוף לביתו שבמלא'ח.
מירי פרץ המדריכה המיומנת והמיתולוגית למרוקו.
מבטיחה לעמרם כי הביקור בבית הולדתו יתקיים.
וכך היה.
ברגעים אלו, אני מזהה את הדרמה הצפויה ועט על ההזדמנות העיתונאית תוך שאני מגייס את "צוות הצילום" שלי הכולל רק סמארטפון אחד ועליו מוט סלפי ונצמד כמו עלוקה פאפראצית לעמרם.
מגיעים לסמטאות הצרות של המלא'ח והתרגשותנו הולכת וגדלה.
עמרם מתנתק נפשית מכולנו ונכנס למציאות אחרת.
סרט חייו רץ בטירוף לאחור.
20, 30, 50 ו-60 שנים נעצרים אי שם בילדותו של עמרם ואחיו....
....ואז...כמו בתסריט תפור מראש מופיע מאי שם סעיד בן המקום ,בן גילו של עמרם ,לבוש גלימת משי לבנה עטור זקן אפרפר ומזהה את בן משפחת גבאי ,התייר מישראל.
עמרם, שגם כך, נמצא כבר אי שם הרחק בילדותו, פותח עם סעיד בשיחת רעים ערה ומרגשת תוך חילופי שמות של מקומות מוכרים, שמות משפחות, מורים ורבנים.
וסעיד המספר, בתנועות ידיים נרגשות, את סיפורו של המלא'ח מאז עזבה משפחת גבאי את המקום, פולט בהתלהבות כמה משפטים בעברית רהוטה.
ועמרם נשבע שסעיד הוא יהודי שהתאסלם בכפייה.
הסיור בחצר הבית ובסביבתה היה מסעיר. עמרם הנרגש עמד מול דלת הבית שהיה שלו וחנוק מדמעות תיאר את חייו וחייהם של חבריו כילדים שובבים. הם לא בחלו במעשי קונדס, כמו קפיצה בין הגגות כפי שנהגו הוא ואחיו לבצע להפתעת כולם, או כיצד בסוכות אספו את קני הסוף שערמו לכבודם אנשי המקום בפקודת המלך.
כך זיהה את המסלול לבית הספר ותיאר כיצד המצוקה שהייתה משותפת לכולם קירבה את הלבבות וחיזקה את יחסי השכנות הטובים במקום.
אכן התרגשנו מאנשיה החמים מצבעיה המגוונים, יופייה, ריחותיה ומטעמיה של מרוקו.
אך כמו תמיד, הנקודה היהודית היא המנצחת בגדול גם אם היא סוחטת מאיתנו דמעה אחת או שתיים...
