פרק מספר:
בחלוף הרכבות/ קטי פישר
לאחר כמה ימים אימא מביאה אותי לגן. אני צמודה אליה, אוחזת בידה ולא מרפה ממנה. מתבוננת בעולם החדש מהצד. לא מבינה את השפה המוזרה בה כולם מדברים. הגננת מחייכת אלי ומסמנת לי עם היד לגשת אליה. אני מכניסה את האגודל לפה ומושכת בכתף שלי. אימא מביטה בי ומעודדת אותי לגשת אל הגננת יחד אִתה. אני נענית ושתינו צועדות לעבר הגננת שמקבלת את פני בחיוך רחב עוד יותר, מלטפת את ראשי ופונה לעבר אימא. הן מדברות ביניהן ברומנית. צלילי הדיבור שלהן מתערבבים עם צלילי הרעש מסביב והופכים עבורי לבליל סתום וצורם.
אחרי יומיים בהם אימא הייתה צמודה אלי כמעט כל הזמן, עזבתי את ידה לכמה רגעים וניגשתי לבד לקחת בובה שנראתה לי מיותמת. לקחתי אותה לחכי ואמרתי לה שאנחנו נהיה חברות, כי אין לי כאן חברה אחרת ואני לא מבינה מה כולם מדברים, העברית הזאת ממש מכוערת והשם הזה שנתנו לי בעברית – לאה – מכוער אף הוא ואני לא רוצה לדבר בשפה הזאת ואני לא אענה כשיקראו לי בשם המוזר הזה (עמדתי במרי במשך שלושה חודשים תמימים, אבל אחר-כך דברתי את השפה החדשה באופן שוטף ובהדרגה הייתי מוכנה לקבל גם את השם העברי החדש שהדביקו לי). כשפניתי חזרה לעבר המקום בו הייתי קודם עם אמי, לא ראיתי אותה - אימא נעלמה.
רצתי לכל פינה בחדר ולא ראיתי אותה. פרצתי בבכי ורצתי החוצה לחפש אותה. שם ראיתי אותה מתרחקת מהגן ומנפנפת לי בידה לשלום. המשכתי לבכות והגננת אספה אותי לתוך לזרועותיה ויחד אִתה נכנסתי חזרה לגן.
חזרה לגן ביקנעם
אימא נהגה להלביש אותי לגן כאן בארץ כמו נסיכה קטנה. באחת מהפעמים לבשתי שמלה אדומה קצרצרה עם נקודות לבנות קטנטנות ומתחת תחתונים לבנים עם נקודות אדומות קטנטנות, המבצבצים מתחת לשמלה בכל פעם שאני מתנועעת ומתכופפת. לראשי סרט משי אדום מגוהץ ומעומלן למשעי הקשור בצורת פרפר ואוסף קבוצת שיער למעלה כמו בסיכה, שלא תיפול לעיניים. לרגלי גרביים לבנים בתוך נעליים אדומות ובידי סלסלה קטנה מקש ובתוכה עטוף האוכל לשהותי בגן. כל זה על פי מיטב האופנה העירונית במקום ממנו באתי. כך במלוא הדרי הגעתי, בליווי אלכס אחי הגדול, היישר לגן, מבלי לסטות מהדרך, בהתאם להוראות. הסטיות והפרת ההוראות תעשינה כמה שנים מאוחר יותר, בשום פנים לא בשלב הזה.
התקבלתי בצחוק גורף של כל הילדים - אף אחד לא היה לבוש ככה. ובטוב ליבה, בשנים שלאחר מכן אחת המורות בבית-הספר היסודי, שגרה אז בשכונה שלנו, טרחה להזכיר לי את זה פעמים רבות.
עם הזמן ירדו בגדיי בכמה דרגות לכיוון הפשטות המקובלת יותר בעיירת פיתוח מעין זו, אך נדמה היה שתמיד היו במשהו עירוניים יותר מבגדיהם של שאר הילדים.
חגיגה בגן
מכינים קישוטים. אני לבושה בבגד מקושט בדמות תרנגול, שהלבישו עלי במסגרת החגיגה. הילדים האחרים באו מהבית בבגדים משונים גם הם, רובם צבועים על פניהם בצבעים עזים. קוראים לזה "פורים", אני - לא מבינה ולא יודעת מה זה. הילדים מסתדרים במעגל לקראת פעילות, על פי ההוראות, והגננת מסמנת לי שאני צריכה להיכנס למרכז המעגל ולעשות "קוּ קוּ רִי קוּ" כמו תרנגול. אני פוחדת לעשות ופוחדת לא לעשות. לבסוף, פורצת למרכז המעגל, מתחילה בקרקור צרוד ומיד פורצת בבכי, הילדים האחרים סביבי צוחקים.
