פרק מספר:

המלך ויקראם והערפד/ איזבל וריצ'ארד ברטון מאנגלית אירית מילר

האגדות הקסומות של הודו – סיפורי ההרפתקאות, הכישוף ואהבה שכבשו את לב הקוראים

סיפורו השני של הערפד

על הנבזות היחסית של גברים ונשים

ב

עיר הגדולה בוגאוואטי חי לפנים נסיך צעיר, שעליו אוכל לומר כי דמה דמיון מופלא לבן חביב זה של הוד מלכותך.

ראג׳ה ויקראם שתק, ולא התייחס למחמאתו העקיפה של הבאיטאל. הוא שנא חנופה, אך כשנגזר עליו להיות מוחמא העדיף מחמאה בזכות עצמו, ולא בזכות אחר. תכונה זו באופיו של פטרונם המלכותי ניצלו תשעה מאורות המדע למטרתם.

לנסיך הצעיר ראג׳ה רם — המשיך המספר — היה אב מבוגר, שעליו אוכל לומר כי היה שונה תכלית השינוי מהוד ראג׳איותך, הן כאדם והן כהורה. הוא אהב לצוד, לשחק בקובייה, לישון ביום ולשתות בלילה, לזלול סמי חיזוק ולעלוז בצפייה מטופשת ברקדניות ובהתאהבויות אוויליות. אבל ילדיו העריצו אותו, כי הוא טרח לרכוש את לבם. הוא לא שם לו לחוק בל יעבור שצאצאיו יירשו גיהנום (באטאלה), אם לא ירעיפו עליו, כחובתם, את מלוא אהבתם גם ללא סיבה — כפי שאתם, האבות המכובדים בני התמותה, הנעלים וכלילי המעלות, תאבים... אי! אי!

קולות אלה התמלטו משפתיו של הערפד כשמלך הלוחמים, אילם מזעם, הושיט את ידו אל מאחורי גבו, וצבט פיסה מעורו של הדובר. הערפד צרח בקול, אך דומה שיותר מסלידה מאשר מייסורי אמת, כי מייד חזר לסיפורו.

האבות, מלך דגול, מתחלקים לשלושה סוגים; ובמאמר מוסגר יש להוסיף, שכמוהן גם האימהות. הטיפוס הראשון הוא הורה נאור, משעשע, נעים מזג, עני כמובן ונערץ על ילדיו. השני הוא הורה שבראשו מקום לרעיון וחצי; הוא, לו היה במקומך, היה אומר לעצמו: ׳השד הזה דובר דברים של טעם. אני איני טוב מדיי ללמוד מפיו, למרות מעמדו בעולם. איישם את תורתו, ולו רק כדי לראות עד היכן היא מגעת׳; ומשאמר זאת, היה הולך לביתו ונוהג בילדיו חיבה מופלגת, אך לא לאורך זמן. השלישי הוא טיפוס של השקפה אחת — כמוך, הו ויקראם מלך הלוחמים, דוגמה ראויה להערצה. בצעירותך אתה לומד את מה שמלמדים אותך; למשל, את הכלל המבורך שמקל ירוק מוצאו מעצי גן העדן. כשאתה מרבה שנים, אתה מיישם את מה שלמדת. לפני שזקנך צימח, אינך יכול ללמוד בעצמך דבר; ולאחר שהתקשה אינך יכול ללמוד דבר מאחרים. אם מישהו מנסה לשנות את דעותיך אתה קורא:

מה שחדש אינו נכון,

ומה שנכון אינו חדש.

ואתה מסיט אותו בגסות מן הנושא. אבל יש לך שימוש כמו לכל דבר על פני האדמה: בחייך אתה מצטיין בהעבדת הגמלים בטחנה, ובמותך אפרך הוא דשן טוב לא פחות מאפרו של החכם.

הוד ראג׳איותך הבחין ודאי (המשיך הערפד משהחל ויקראם להפגין סימנים של זעם שאינו ניתן לריסון) שהייתי תמציתי בתיאור חריגתך. לו לא עשיתי כך, הייתי מתרחק מאוד מסיפורי. ועכשיו אחזור אליו.

כשהפך המלך הזקן לעפר ואפר¹ התאבל עליו יורש העצר בצער עמוק, למרות שבאוצרו מצא בקושי עשרה מטילי כסף ושטרי חוב בערך אלפי אונקיות זהב. כיוון שאהב אותו, פירש לעצמו את הריקנות הפזיזה של תיבות האוצר המלכותי, כהוכחה לטוב ליבו של אביו היקר והנדיב.

אך הזקן השאיר אחריו — כי לא יכול לקחתו איתו — אוצר יקר מזהב וכסף: צ׳וראמאן, תוכי מדבר, שהכיר היטב את העולם וגם שוחח בסאנסקריט צחה. בעצה חכמה ובהדרכה נבונה מצאה הציפור המופלאה עד מהרה תיקון לאוצרו המדולדל של אדוניה הצעיר.

1. עפר ואפר — במקור: אוויר לאוויר.

יום אחד אמר הנסיך: תוכי, אתה הרי יודע הכול. ספר לי היכן נמצאת בת זוג שתתאים לי. בשאסטרות הרי נאמר על בחירת רעייה: ׳מי שאינה קרובת משפחתו מצד האם או האב, עד שש דרגות, לא ראויה לנישואים עם איש מכת (מעמד) נעלה. בקחתו אישה עליו לבדוק, ולהימנע מהמשפחות הבאות, ותהיינה מכובדות ככל שתהיינה או עשירות בבקר, צאן, זהב או תבואה: משפחה שלא ביצעה מעשי צדקה; משפחה שלא הולידה בנים זכרים; משפחה שלא נקראים בה כתבי הקודש; משפחה של אנשים בעלי שיער גוף עבות; ומשפחה שבניה סובלים ממחלות תורשתיות. יבחר אדם לאישה נערה שאין בה מתום; ששמה נעים; שהליכתה חיננית, כשל פיל צעיר; ששיערה ושיניה ממוצעים בכמות ובגודל; ושלגופה רכות נפלאה".

"מלך דגול," ענה התוכי צ׳וראמאן, "בארץ מאגאד יש ראג׳ה ושמו מאגאדשוואר, ולו בת בשם צ׳אנדראוואטי. אותה תישא לאישה. היא משכילה מאוד, וחשוב מכך — נאה ביותר. צבעה צהוב, ואפה כפרח השומשום; רגליה דקות, כעץ המוז; עיניה גדולות כעלה האמצעי של הלוטוס; גבותיה נמתחות אל אוזניה; שפתיה אדומות כעלים הצעירים של עץ מנגו; פניה כירח במילואו; קולה כקול הקוקייה; זרועותיה מגיעות עד ברכיה; צווארה כצוואר היונה; ירכיה דקות כשל האריה; שיערה גולש בתלתלים רק עד למתניה; שיניה כגרגירי הרימון; והליכתה — כשל פיל שיכור או אווז.

למשמע נאומו של התוכי שלח המלך לקרוא לאסטרולוג, ושאל אותו: ״את מי אשא לאישה?"

החכם נועץ בכלי אומנותו והשיב: "צ׳אנדראוואטי הוא שמה של העלמה, ונישואיך איתה אכן ייצאו אל הפועל".

או אז התאהב הראג׳ה הצעיר במלכתו לעתיד בהתלהבות עזה, על אף שלא ראה אותה מעולם. הוא הזמין אליו ברהמיני ושלח אותו אל המלך מאגאדשוואר, באומרו: "אם תסדיר את נישואַי לשביעות רצוני, אגמול לך ביד רחבה". ההבטחה הצמיחה כנפיים לכפות רגליו של איש הדת.

רצה המקרה ולנסיכה החכמה והיפהפייה היתה עורבנית¹, ושמה מאדאן־מאנג׳ארי, שפירושו: נזר אהבה. בנוסף לתואר היה לנסיכה גם ידע אנציקלופדי, ובדומה לתוכי דיברה גם היא סאנסקריט צחה.

כאן ייאמר בקצרה, הו, מלך הלוחמים — שכן אתה חושב שאני מאריך בדיבור — שבימי קדם ידעו הבריות ללמד את הציפורים לשון בני אדם. ההמצאה מיוחסת לפילוסוף דגול, שחתך ופיצל את לשונן לשניים, ולאחר שהעמיד דורות רבים הצליח ליצור גזע נבחר של ציפורים, שלשונותיהן מפוצלות מלידה. את צורת הגולגולת שלהן שינה בעזרת חוטים שקשר מאחורי העורף, כך שהפדחת והעיניים הובלטו והמוח קנה לו שליטה באמנות של ביטוי המחשבות במילים.

אך תגלית מופלאה זו, כרוב תגליותיהם של פילוסופים, לקתה בפגם נורא: משהתחילו הציפורים לדבר, הן דיברו ברהיטות ובחכמה מופלגות. הן התעקשו לדבר אמת בנחישות כה גדולה, נזפו באחיהם חסרי הנוצות בלשון כה בוטה, החמיאו להם כה מעט ויעצו להם כה הרבה, עד שבני האדם עייפו מלשמוע את דבריהם. כך השתכחה האמנות והלכה, וכיום היא נמנית עם זיכרונות העבר.

יום אחד ישבה הנסיכה המצודדת צ׳אנדראוואטי ושוחחה בארבע עיניים עם העורבנית. השיחה לא היתה ראויה לציון, כי עלמות בכל הגילים נועצות באנשי סודן, מגלגלות השערות על מה שצופן להן העתיד, או מבקשות לפתור חלומות אך לעתים רחוקות — מלבד בנושא אחד. לבסוף שאלה הנסיכה, בפעם המאה, אולי, באותו חודש: "היכן, הו עורבנית, אמצא בעל הראוי לי?״

"נסיכה," השיבה מאדאן־מאנג׳ארי, "אני מאושרת לספק סוף־סוף את סקרנותך. אך צודק הוא, למרות ששבריריותו של מיננו..."

1. במקור: ציפור מיינה.

"בלי הטפות!" איימה העלמה, "או שתקבלי מלח במקום סוכר לארוחת הערב".

עורבנים, הוד ראג׳איותך, אוהבים סוכר. לכן שמרה ציפור־הסוד את מלאי העצות הטובות לעצמה, וענתה:

"עכשיו רואה אני בבהירות את דרכי הגורל. ראג׳ה רם, מלך בוגאוואטי, יהיה בעלך. הוא יהיה מאושר בך ואת בו, כי הוא צעיר ונאה, עשיר ונדיב, טוב מזג ולא חכם במיוחד, ואין לו סיכוי להיות מרותק למיטתו".

מייד החלה הנסיכה לאהוב את בעלה המיועד, הגם שלא ראתה אותו מימיה. למעשה התאהבו השניים זה בזו למרות שלא ראו איש את רעותו.

"איך ייתכן הדבר, אבי?" שאל דארמה דוואג׳ הצעיר את אביו. "תמיד חשבתי ש..."

המלך ויקראם הגדול שיסע את דברי בנו, וציווה עליו שלא ישאל שאלות טיפשיות. בכך רצה למתן את ההשפעה השלילית של תורתו של הבאיטאל בעניין הידידותיות היתֵרה של הורים שאינם כמותו.

כיוון ששני הצעירים (חידש הבאיטאל את סיפורו) השתייכו, כל אחד, למשפחת נסיכים אמידה, היה מסלול אהבתם חלק באופן נדיר. משהגיע הברהמין ששלח ראג׳ה רם אל מאגאד, ומסר את ברכות מלכו לראג׳ה מאגאדשוואר, קיבל אותו זה בכבוד והסכים להצעתו. אביה של הנסיכה היפה הזמין אליו ברהמיני משלו, הפקיד בידיו מתנות נישואים ואת התשורות המקובלות, ושלח אותו עם בני לוויה לבוגאוואטי, יחד עם פמליית השליח של ראג׳ה רם. הוא הורה לו: "ברך את ראג׳ה רם בשמי, התווה סימן (טילאק) על מצחו ושוב הנה במהירות המרבית. כשתחזור אכין את כל הדרוש לחתונה".

כשקיבל ראג׳ה רם את פני הפמליה היה מרוצה מאוד. לאחר שגמל לברהמינים בנדיבות וערך את כל ההכנות, יצא את ארצו אל ממלכת מאגאד, לתבוע את ארוסתו.

בזמן המיועד נערך הטקס, ולווה במשתה, בלהקות מנגנים, בזיקוקי די־נור, בקריאה בכתבי הקודש, בשירים, בשעשועים, בתהלוכות וברעש למכביר. משאך הוסר הכורכום מידיה ומרגליה היפות של הכלה, נפרד החתן בלבביות מהוריו החדשים (שהרי לא הספיק להתגורר זמן רב בביתם), קיבל מידיהם את המוהר והנדוניה, ויצא בחזרה לארצו.

צ׳אנדראוואטי נעצבה מאוד על הפרידה מאִמה, ולכן הורשתה לקחת אתה את העורבנית מאדאן־מאנג׳ארי. עד מהרה סיפרה לבעלה על הדרך המופלאה שבה שמעה לראשונה את שמו, והוא סיפר לה על התועלת שהניבה שיחתו עם צ׳וראמאן, התוכי שלו.

"אם כן מדוע לא נכניס את השניים האלה לתוך כלוב אחד, אחרי שנשיא אותם כדת וכדין על פי כללי הגאנדארווה־לאגאנה (הנישואים הקדושים)?" הציעה הכלה המצודדת. בדומה לרוב הכלות, שמחה על ההזדמנות לבצע שידוך.

"למה לא, אהובתי? אין ספק שהם אינם מאושרים במה שקרוי בפי העולם ׳בדידות מבורכת׳," השיב המלך הצעיר.

* ריצ'ארד ברטון – חוקר ארצות וסופר ידוע, (מי שתרגם את "אלף לילה ולילה" ו"קאמה סוטרה" לאנגלית) והיא נערכה על ידי אשתו, איזבל. ספר זה הפך להיות ל"ספר האגדה" הרשמי של הודו, הודפס ב-700 מהדורות שונות ושימש מקור לעשרות ספרים, מחזות וסרטים שהופקו במרוצת השנים.