מאמר:
כישלונות מחויכים/ משה גרנות

על "בחיי (2) – קורות חייו של צבר מצוי" מאת פוצ'ו, הוצאת לשון 2017, 302 עמ'

פוצ'ו הוא הכינוי ושם העט של הסופר, התסריטאי והמחזאי ישראל ויסלר שבימים אלה מלאו לו 88 שנים. הוא התנדב לפלמ"ח, ולקח חלק בקרבות רבים במלחמת השחרור, ביניהם בקרב הקשה בחירבת מחאז, קרב שהונצח ב"ימי צקלג" של ס' יזהר (שמזכיר את פוצ'ו בספר זה מספר פעמים), עליו כתב גם פוצ'ו עצמו בספר "אני פחדן אני". פוצ'ו פרסם מעל ארבעים ספרים, שמהם הופקו גם סרטים ("חבורה שכזאת", "אולי תרדו שם") וכמאה תסריטים לטלוויזיה (ביניהם לתכנית "זהו זה"). לטעמי, ולא רק לטעמי, ספריו הם בבחינת אושיה של ההומור הישראלי הצברי. אני קראתי רבים מספריו, תוך פרצי צחוק בלתי נשלטים, ניסיתי לפצח את סוד הקסם של כתביו, ואני מודה כי עד שקראתי את סדרת ספרי הביוגרפיה שלו "בחיי", לא הייתי ממש "סגור" על העניין, ורק ב"בחיי (2)" "ירד לי האסימון": לא רק ההומור ושפע מעשי קונדס, שפוצ'ו מתאר בכישרון, הם ששובים את הלב, אלא, ובעיקר -התחושה שהדברים נאמרים בכנות. ועוד סיבה טובה להתרכז בספר זה – הוא מתאר את עליית הגרעין שלו לקרקע של הקיבוץ "נתיב הל"ה", שאגב, פוצ'ו הציע את השם הזה לישוב החדש (ראו עמ' 81-80).

ובכן, יש בספר המון קטעי הומור, אבל משובצים בו גם די הרבה קטעי יגון: זיכרון החברים שנפלו בקרבות שפוצ'ו השתתף בהם, השכול של הורים שאיבדו את היקר להם מכול, וכן סיפוריהם מסמרי השיער של ניצולי השואה שבגרעין "הפולני" שהצטרף לקיבוץ נתיב הל"ה.

אבל בהחלט ההומור ומעשי הקונדס הם מרכיב עיקרי בספר הזה, כמו גם בשאר ספריו של פוצ'ו. ידוע ששחזור הומור נדון מראש לכישלון, אבל פטור בלא כלום הרי אי אפשר, לכן אזכיר קצת מן המין הזה, אבל קודם אציין שמרבית ההומור הוא הומור עצמי שהמצע שלו הוא כישלונותיו של הדובר עצמו, כישלונות בתחום אהבה ובשדה הספרות. הומור עצמי עדיף תמיד על פני סאטירה על חסרונות הזולת, כגון מה שמכונה היום בשם "הומור עדות". בסיפור שלפנינו יש צעירים מכל העדות: יענקלה הוא ממוצא עיראקי; שבתאי ואריה סילווה  בולגרים, נתן לוין ("פושקין") הרוסי מאוהב בטירוף באסתר אמרד התימנייה, והיא לא רוצה בו; יוסקה קאשי (אחיה של עליזה קאשי הזמרת) הוא פרסי; אדם (מילדי טהרן) והניה הם מפולין – ובין כולם שוררת אחוות לוחמים ואחוות חברי קיבוץ - הגם שהם ממש לא נמנעים מלעולל מעשי קונדס זה לזה.

הזכרתי מעשי קונדס – הרי טעימה: נותנים לשביביה השרוני (לימים – רופא) מסטיק משלשל, והוא מבלה את כל הלילה ב"יציאות"; מפתים חברים להיכנס לחדר שבו נמצאים, כביכול, סלעים אפורים, ולמעשה מדובר בערימות ענקיות של אפר שטובעים בו; פוצ'ו נזכר שבגיל חמש-עשרה, לקח בלי רשות, ומבלי שהיה לו רישיון, את המכונית של אבא, וכמעט דרס ילד שהתפרץ לכביש; כשפוצ'ו השתעמם בשמירה, בהיותו בקורס, הוא  גנב מכונית צבאית, נהג בה בלי רישיון ושקע עמה בשוליים החוליים (איך יצא מהפלונטר – כדאי לקרוא במקור); המכונית מוחזרת לבסיס עם נקר בגלגל, שמשאיר עקבות שחורים על הכביש, אבל פוצ'ו מיתמם, והלוקה הוא דווקא מי ששמר אחריו - הרומני (איך לא?) שאיתרע מזלו וגמגם כאשר נחקר על ידי הנהג שרכבו ניזוק. פוצ'ו משועמם בשמירה (כרגיל!) ומיילל כמו כלב ליד חדרן של סימה ונצחיה כדי לגרום להן לייסורי מצפון על כך שהוציאו את הכלבה עזה מחדרן. כשלבסוף הן נכנעו, והכניסו את הכלבה פנימה – הוא מיילל כמו תן, וכשהן חושפות את התעלול, הן מתכננות נקמה (ועל כך שוב - חובה לקרוא במקור).

הספר גדוש בסיטואציות מצחיקות, והרי קצת פנינים, שאני, כאמור, נמנע מלשחזר בפירוט: התקלות בעלייה לקרקע בבית נטיף, לימים – "נתיב הל"ה" (מה לעשות, "צוציקים" עלו על הקרקע בלי עין משגיחה של אדם מבוגר, וכך זה נראה); המחמאה מחיים גורי שגרמה לפוצ'ו להתעלם מ"גניבת" התאנים שהוא "גנב" ממטע של הקיבוץ (ירושה מהכפר הערבי הנטוש); מצחיק הוא גם בכי ההתרגשות של יצחק חצרוני, המדריך לכבישת זיתים מבית השיטה על המתנה (המשוחזרת) שפוצ'ו העניק לו, בכי שמדביק את כל נוסעי האוטובוס ששמעו על המעשה מכמיר הלב (כביכול) של פוצ'ו; "למה צחקה מיכל", האם מההברקה של פוצ'ו, או מסיבה אחרת? שוב, חייבים לקרוא במקור; וכן סיפור אכילת  תוצרת הכרובית בשבי ציון ותוצאותיה; יש בספר משפטים אגביים שגורמים לפרצי צחוק, כגון ההסבר מדוע פוצ'ו לא הגיע לברית אצל חברים – כי נולדה להם בת (בימים ההם טרם נולדו טקסי "הבריתות").

פוצ'ו לא חס על עצמו, ומתאר בכנות ובפרוטרוט את כל כישלונותיו בתחום הכתיבה שהייתה כל כך חשובה לו: משה ברסלבסקי, מהוצאת הקיבוץ המאוחד, מחזיר לו את "חבורה שכזאת" (רק כעבור חצי שנה, ורק כשפוצ'ו מזכיר לו); צבי פרידלנד דווקא מרוצה מקטעי המחזה שפוצ'ו הביא לו, ואף מקדיש זמן לעיבודו, אבל היועץ האמנותי של "הבימה" קובע ש"הנבו נמוך". פוצ'ו איננו טורח לאורך כל הספר להסביר את מילת המפתח הזאת, ואני מניח שהכוונה למקוריות (בצרפתית); תיאטרון הקאמרי בכלל לא עונה לו; כנ"ל תיאטרון "המטאטא; קול ישראל מחזיר תסכית שלו; הירחון "תאטרון" מחזיר לו את הרשימה "עורו! ההרצאה נגמרה", אורי אבנרי מחזיר לו סיפור, ועזריאל קרליבך כותב באדיבות ובאריכות מה שניתן היה לומר במילה אחת – לא! מוזכרות בספר הצלחות עתידיות (מופעים, סרטים וכו'), אבל ב"הווה" של עלילת הספר יש רק כישלונות, וההצלחה היחידה, שהוא מודה בה: הרשימה "הצד השני של הדלת" שהתפרסמה ב"העולם הזה" בשם הבדוי י' אביעומר (עומר הוא שם כלבו של פוצ'ו), וגם זה אולי משום שאורי אבנרי חשב שהמחברת היא אישה... וכן, פוצ'ו מזכיר פרס שני בתחרות סיפורים בעיתון "מעריב" על הרשימה "אמן בא למשק".

"בחיי (2)" מתרכז בקורות חייו של פוצ'ו בגיל 24-19, והוא מעיד על עצמו שכל הזמן שררה פוריטניות כפויה על קשרים בין המינים (על כך מעידה גם נתיבה בן-יהודה בספר "1948 - בין הספירות"). הספר סוקר רשימה גדולה של בחורות, שפוצ'ו ניסה את מזלו איתן ללא הצלחה. היו בחורים בהכשרה בעין-חרוד, ובקיבוץ נתיב הל"ה שנכשלו  בנדון אף יותר ממנו.

על שתי בנות מסופר שרצו את פוצ'ו, והוא לא רצה בהן: האחת היא תרצה שהסתייעה בתיווך של חברה; והשנייה היא רחל ז. המזכירה של אורי אבנרי ב"העולם הזה", שמשום מה פוצ'ו חשב שהיא הצעירה המרשימה, שגם שמה רחל, שהייתה אשתו של העורך.

השחקן הצרפתי המלבב מוריס שבליה בירך על הזקנה שהשכיחה ממנו את האובססיה לחזר אחרי כל אישה נאה שהוא ראה. לעומתו, נדמה שפוצ'ו לא רק שלא שכח מאומה, אלא אדרבה, הוא חי את הנעורים באינטנסיביות כזאת כאילו לא חלפו להן שבעים שנה. ובאמת, איך הוא זוכר פרטי פרטים מהתקופה הרחוקה ההיא: שמות, מקומות, אירועים? אני, כשלעצמי, מודה שאין לי מושג מי היו חבריי בכיתה ה', מי היו מוריי בכיתה ח', ומה היו מעשיי בבית הספר התיכון. עננה של שכחה אופפת את העבר שלי, ואני ממש נדהם מפרטי הפרטים שפוצ'ו מזכיר בסיפורו האוטוביוגרפי. בדל הסבר יש לי בכך שהוא מעיד על עצמו ששמר מכתבים, עלונים שערך וכתבים שחיבר.

ועוד חידה אחת: כיצד לא חשש פוצ'ו להזכיר באוטוביוגרפיה שלו את השמות האמיתיים של גיבוריו (חלקם אני מכיר באופן אישי)? הרי הסיטואציות הן על הרוב מגוחכות – האם לא חשש להביך אנשים? לדוגמה: פוצ'ו מתאר את דרכי החיזור (המגוחכים!) של אהר'לה הראל אחרי נירה. והרי לא מדובר בדמויות אנונימיות – אהרן הראל היה לא רק ראש המועצה האזורית הצעיר ביותר (בן 21!) – הוא מילא שורה ארוכה של תפקידים ציבוריים, ביניהם חבר כנסת ומנהל רשות השידור; ונירה הראל, היא הרי עורכת של הוצאת ספרים וסופרת ילדים מפורסמת. נכון חידה? נכון מתמיה? פה ושם פוצ'ו משתמש בשמות בדויים, אבל על הרוב, כאמור, מדובר בשמות של אנשים שחיו בינינו, וחלקם חיים עמנו היום.

אניח לחידות בינתיים ואציין שהספר מחמם את הלב בהומור שבו ובכנות השופעת מלב אוהב, כנות שנתיבים לה לליבות הקוראים.