שיר:
אַבָּא/מריוס קלארו מרומנית מנחם פאלק

נִשְׁמָתִי וַאֲנִי בִּלִּינוּ יַחַד בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה

לְיַד הַזְּמַן

מַבִּיטִים דֶּרֶךְ עֵינֵי אָבִי הַמֵּת.

בַּמְּצִיאוּת הַנֶּחְבֵּאת מֵהָעֵבֶר הַשֵּׁנִי,

שׁוֹטַטְתִּי בִּדְמוּתוֹ אֲשֶׁר בָּהּ גַּם הַקְּמָטִים מֵתוּ

אַךְ עַל כֻּלָּם הָיוּ כְּתוּבִים כָּעֵת -

אַהֲבָה מְבֻזְבֶּזֶת, חֲלוֹמוֹת שֶׁנִּרְצְחוּ אוֹ שֶׁטֶּרֶם נוֹלְדוּ וּרְצוֹנוֹת יַלְדוּת.

חַיָּיו יָשְׁבוּ לְיָדִי

כְּרוּכִים בְּתַכְרִיךְ מִנְּשִׁיקוֹת שֶׁנָּבְלוּ.

הַלַּיְלָה שֶׁבְּתוֹךְ גּוּפוֹ עָטַף אוֹתִי לְאַט.

אַבָּא קָבַר לְתוֹךְ הֶעָפָר אֶת הָרְגָעִים עַצְמָם שֶׁכָּבוּ.

הוּא הִבִּיט אֶל הַחַיִּים וּלְלֹא מִלָּה זָרַק אֶת הָאֵת הָאַחֲרוֹן

בּוֹ נִתְפַּס חֲלוֹם אִתּוֹ וְעִם אִמָּא.

מֵהָרֶגַע שֶׁבּוֹ אֲנִי נוֹלַדְתִּי

מָדְדוּ אֶת הָאֹשֶׁר בִּצְחוֹקָם

עִם גּוּפִי הַקְּטַנְטַן בּוֹ הַנְּשָׁמָה לָחֲמָה לְסַדֵּר לְעַצְמָהּ מָקוֹם.

עִם הַזְּרִיחָה,

לָקַחְתִּי אֶת אוֹתוֹ הַחֲלוֹם

וְשַׂמְתִּי אוֹתוֹ עַל וֶרֶד עֲבוּר אִמָּא.

כַּאֲשֶׁר נוֹלְדָה בְּדִידוּתִי

שָׁמַרְתִּי עָלֶיהָ כְּמוֹ עַל פֶּרַח.

הִיא גָּדְלָה כְּיֶלֶד

עִם חֲלוֹמוֹת, רְצוֹנוֹת, תִּקְווֹת.

הָיוּ לָהּ חֲלוֹמוֹת מוּזָרִים

עַל יְעָרוֹת רֵיקִים מֵעֵצִים וּמִדְּשָׁאִים.

הִתְעַטַּפְתִּי בַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ.

הִיא עָטְפָה אוֹתִי

כַּאֲשֶׁר טִיַּלְנוּ יַחַד.

אֲנָשִׁים הִבִּיטוּ עָלֵינוּ בְּעֵינַיִם דְּלוּקוֹת

אוֹ מְקַנְּאִים,

כִּי לֹא רַבִּים יְכוֹלִים לְגַדֵּל אֶת בְּדִידוּתָם כֹּה יָפֶה.

לְעִתִּים,

בָּעֶרֶב

אֲנִי יוֹשֵׁב

לְבַד,

לְלֹא בְּדִידוּת מוּלִי

וּמַמְתִּין.

כָּךְ הָיָה אַבָּא שָׁם בַּאֲרוֹן הַמֵּתִים.

אַךְ אֲנִי רָאִיתִיו

כֵּיצַד

עָבַר בֵּין הָאַגָּדוֹת

וְהִמְתִּין לִי

עַד שֶׁהָיִיתִי מוּכָן

לִהְיוֹת לִנְשָׁמָה לְבוּשַׁת גּוּף,

פּוֹרֵשׂ אֶת הָעוֹלָם לְרַגְלַי

כְּמוֹ שָׁטִיחַ שֶׁהִמְתִּין שֶׁאֶרְקֹם אוֹתוֹ בִּרְצוֹנוֹתַי,

שָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדַי עַל הָאֲדָמָה וְהָאֲדָמָה קִבְּלָה אוֹתִי,

מַרְשָׁה לִי לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמַּחֲזֶה הַגָּדוֹל.

כָּעֵת הוּא נָקַשׁ בִּצְעָדָיו לְעֵבֶר נִשְׁמַת הָאֲדָמָה.

חָרַזְתִּי צְעָדַי חֲדוּרֵי הַהִתְפַּעֲלוּת

אַךְ אַף יוֹם דַּרְכּוֹ עָבַרְתִּי לֹא אֵרַח אוֹתִי

עִם כָּל חֲלוֹמוֹתַי בְּתוֹכָם.

לֹא נוֹתַר אֶלָּא לְהָכִין שַׁרְשֶׁרֶת קְטַנָּה מִזִּכְרוֹנוֹת

אוֹתָם הָיִיתִי רוֹצֶה לְעַצְמִי

מִתְגּוֹרֵר מִדֵּי פַּעַם בְּמִלּוֹתֵיהֶם שֶׁל אִמִּי וְשֶׁל אָבִי

מִתְפַּעֵל מֵהַמַּצָּב הַקִּיּוּמִי.

כָּעֵת אַבָּא סִיֵּם אֶת צְעָדָיו.

הַזִּכְרוֹנוֹת נָטְשׁוּ אוֹתוֹ יַחַד עִם הַגּוּף,

הִתְנַפְּצוּ כְּמוֹ אֵרוּעַ בְּאוֹקְיָנוֹס שֶׁל שֶׁקֶט.

נוֹתַרְתִּי אֲנִי עִם אַחַי וְאִמִּי

שֶׁעֲדַיִן מַמְתִּינָה לְפֶרַח מִמֶּנּוּ עִם בֹּקֶר.

אַךְ בַּלַּיְלָה הַהוּא, בְּרֵיחַ שֶׁל עֶצֶב הַקָּם לִתְחִיָּה,

מַחְשְׁבוֹתַי זָרְמוּ

כְּמוֹ דִּמְעוֹת נֵר שֶׁנָּמַסּוּ מִזְּמַן.

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹת הוֹרַי צְעִירִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָיוּ אֵי פַּעַם.

אֲנִי עוֹצֵם עֵינַיִם וּמַבִּיט מֵעֵבֶר לְעַצְמִי -

עֵינִי אַבָּא דּוֹמוֹת עַכְשָׁו לִפְרָחִים הַמְּאָרְחִים אַגָּדוֹת,

יִתָּכֵן,

עֲבוּר אָדָם שֶׁהָיָה לוֹ יָקָר

שֶׁנִּטְרַף בַּשִּׁכְחָה.

לַמְרוֹת שֶׁהֶאֱמִין שֶׁאֲפִלּוּ הָאֲדָמָה לֹא תִּשְׁכַּח אוֹתוֹ

כָּבָה תַּחַת עַפְעַפֵּי הַיּוֹם הֶחָדָשׁ עַד הַצְּלָלִים הָאַחֲרוֹנִים.

הַחֲלוֹמוֹת עִם אַבָּא

מְאַבְּדִים אֶת צְלָלִיּוֹת גּוּפָם הַצָּרוֹת מֵרֶגַע לְרֶגַע.

אֲנִי שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי

הַאִם הָיִיתִי קַיָּם גַּם לִפְנֵי הַלַּיְלָה הַזֶּה,

מֵרִיחַ אֶת הַשֶּׁקֶט וְאֶת הָעֶצֶב הַקָּם לִתְחִיָּה?