:פרק מספר

אבן נייר ומספרים/ מקסים אוסיפוב מרוסית: יעל טומשוב

בְּלוֹק

העיניים שלו אפורות וטובות, יש לו מראה מאופק והוא מבקש ממני בחביבות שאספר על עצמי.

מה יש לספר? אני לא שותה, לא מעשן. יש לי רישיון נהיגה.

מצופה מעוזר אישי לגלות תושייה, הוא אומר. "הרשה לי להציג לפניך תרגיל קטן."

טוב, בעל המאה הוא בעל הדעה, אבל מה אני – ילד קטן, שהוא ייתן לי תרגילים?

"משקל הבלוק הוא שני קילוגרמים פלוס מחצית הבלוק. מה משקלו של הבלוק? הנתון ברור?

מה יש להבין?

"ארבעה קילוגרמים." אני עונה.

איש לפניי לא ענה נכון על השאלה. אבל אני בנאי על פי הכשרתי.

"ומה הוא מקצועך העיקרי?"

בַּעיקרי אני פנסיונר. בתחום העבודה שלנו יוצאים מוקדם לפנסיה.

ויקטור הוא מנהל זוטר, נראה לי, אבל אני לא בטוח.

"הפנסיה שלך קטנה?"

גדולה ביחס לאחרים, אבל לא מספיקה לי. המנהל הבכיר מתערב, "אנטוליי מיכאיילוביץ', אתה לא צריך להסביר מדוע הכסף נחוץ לך."

אני בכלל אנטוליי מקסימוביץ', אבל גם זה יספיק. בסופו של דבר רק הוא המשיך לקרוא לי בשם פרטי וּבְשם אב. ויקטור וכל אנשי הסגל, אלה התרגלו לקרוא לי בּלוֹק. לא נורא, אפשר לסבול את זה. העיקר שקיבלתי את העבודה.

המשרד שקט, נמצא בקומה שש עשרה. כל הקומה שייכת לחברה שלנו. הבוס עצמו מתגורר בקומה שבע עשרה. מעליו אין אף אחד. יש לו חדר עבודה, חדר שינה, חדר אוכל, סלון והדבר הזה – ז'ים? ג'ים?

"אף אחד לא מבין בכספים כמו הבוס," שמעתי את ויקטור אומר. "אני עוד רחוק ממנו."

ויקטור הוא גבר נמוך קומה, מדויק כזה, שרירי. בצעירותי הייתי כמוהו. הוא נכנס לכאן כמעט כל יום, אבל לא מתעכב. הוא עובד על ה"קרקע", כך מספרים, משביח אותה. פותר "בעיות". לא יודע איזה בדיוק. התפקיד שלי – שיהיה קפה במכונת הקפה, תחזוקה שוטפת, לרשום מי נכנס ומי יצא. הבוס אוהב סדר – שלא יהיו ניירות בחוץ, לכלוך, ריחות. רק סדר והגינות.

"החברה שלנו," ויקטור מספר, "היא משפחה אחת גדולה. מי שלא מבין את זה, יפוטר. ככה זה, בלוק, אחי."

לי לא צריך להגיד פעמיים.

אני כאן מאוגוסט. יש פה חלל כניסה גדול, עם חדרי ישיבות משני צדיו, מטבחון, מדרגות המובילות לקומה השבע עשרה. שקט פה כמו בקבר. משבר כלכלי עולמי.

אני יושב הרבה ומחכה. אם יש דבר אחד שלמדתי בעבודתי הקודמת, הרי זה לחכות. להתבונן, להאזין, להמתין.

לעשירים יש את הקטעים שלהם, כמו שאומרים: הבוס, למשל, מנגן בפסנתר. וזה טוב, באמריקה לומדים דברים חדשים גם בגיל שבעים, רק אצלנו אין דברים כאלה. הביאו לו פסנתר גדול כזה, רחב, נאלצנו להזיז קירות. צריך אז צריך. כמו שאמרתי, לעשירים יש את הקטעים שלהם.

שני אנשים באים אלינו עכשיו – אדם נחמד בשם יבגני לְבוֹביץ', וארמני אחד ששמו רפאל, מלמד מוזיקה. ויקטור קורא להם "אינטלים". אינטליגנטים, זאת אומרת. רק שיבגני לבוביץ' – מרגישים שהוא באמת בן אדם מתורבת – ורפאל לעומת זאת, תסלחו לי, ממש לא. הנה, רפאל יוצא מהשירותים, מנער את הידיים הוורדרדות שלו וישר פונה ליבגני לבוביץ'. עלי הוא לא מסתכל בכלל, כאילו אני לא קיים.

"בנוחיות כבר הייתָ? מאוד התרשמתי." מתאים שאדם מתורבת ידבר על דברים כאלה? ועוד עם האדם הראשון שהוא רואה.

"ואתה, תרשה לי לשאול, מה אתה מלמד את הפַּטרוֹן?"

"אני היסטוריון... אנחנו מדברים על היסטוריה." יבגני לבוביץ' מביט סביבו, כאילו עשה משהו רע. יש לו מראה חולני קצת, המשקפיים שלו מודבקים בפלסטר. וכל פעם הוא מהרהר במשהו ואומר, "עצוב מאוד כל הסיפור הזה."

לבוס הם התחילו לקרוא "הפטרון". הפטרון פה, הפטרון שם.

"מתי הכרתם, יבגני לבוביץ'?"

מה הוא נדבק אליו? הוא בעצמו הכיר את יבגני לבוביץ' לפני דקה וחצי. אם השיעור שלו נגמר – שילך הביתה.

"בסוף אוקטובר. בכיכר לוביינקה. על יד האנדרטה. אתה מכיר את האנדרטה הזאת לזכר קורבנות הטיהורים של סטלין?"

"א-הא," רפאל אומר. "ומה הוא עשה שם?"

תראו איזה סקרן, הכול הוא רוצה לדעת! לא מוצא חן בעיניי הרפאל הזה. למרות שאני מתייחס יפה לבני כל הלאומים. שירתו אצלנו מכל העדות...

"הוא עבר שם במקרה, ראה התקהלות וניגש..." יבגני לבוביץ' עונה לו.

אחר כך הפטרון הקפיץ אותו לביתו שבשכונת בּוּטוֹבוֹ^[1]. הא, בוטובו, אני חושב לעצמי, אנחנו שכנים.

"מעולם לא נסעתי במכונית מפוארת כזאת."

ולמה זה מעציב אותך? לכל דבר יש פעם ראשונה.

"אתה לא תאמין," הוא מספר לרפאל, "שוחחנו על פטריוטיזם."

פניו של רפאל נעשות משועממות.

"אבל השיחה שלנו עלתה יפה, הבנתי על עצמי אי אלו דברים. אתה יודע, כשיש לך עסק רק עם אנשים מהחוג שלך... דברים רבים מתקבלים כמובנים מאליהם..."

ואני חושב בלבי, מה אתה מצטדק לפניו בכלל?

יבגני לבוביץ' מספר לו על אישה אחת בשם אולגה ברגולץ^[2]:

"תאר לעצמך, בעלה נורה למוות. שתי בנותיה מתו. בבית הכלא היא יולדת תינוק מת. אבל היא חדורת פטריוטיזם מן הסוג הבלתי מתפשר והנחרץ ביותר. מה זה אמור להביע, לדעתך?"

רפאל מושך בכתפיו, "פחד. אני לא יודע. טירוף קולקטיבי."

"גם הפטרון שלנו, כפי שקראת לו, התבטא באופן דומה. אני חושב שלא מדובר בפחד. אתה זוכר את ספר איוב?"

רפאל מהנהן. איך הם זוכרים את כל הדברים האלה? הכול אצלם מוּכּר כזה.

"שאלה מוצגת לפני איוב: 'כן' או 'לא'? האם יגיד לעולם, לבריאה 'כן', או כמו שאשתו מייעצת לו..."

"ברך אלוהים ומות."

"בדיוק כך. והלוא ברית המועצות, למי שחיו בה, הייתה כל העולם כולו. לכן..."

"זה לא סביר, יגבני לבוביץ'. רבים עוד זכרו את אירופה."

"היו שזכרו. כמו שזוכרים את הילדות. אבל היא עברה. ונשאר מה שנשאר. ברית המועצות אכן הייתה – הדבר האמיתי, היא הייתה הכול. היום יש לנו את החוץ לארץ. אבל אז היה: או כן או לא. 'ברך ומות'."

רפאל מטה את ראשו, "יש בזה משהו. אפשר לכתוב על זה חיבור שלם."

יבגני לבוביץ' כבר לא נראה מיוסר כל כך.

"איזה ראש פרקטי יש לך, רפאל!"

"אילו רק  היה לי ראש פרקטי..." רפאל מקיף במבטו את המשרד. "כבר עשר שנים אני חי על ארגזים. ואיזה היסטוריה אתה מלמד? סובייטית? תולדות המפלגה הקומוניסטית? הפטרון בטח למד את המקצוע הזה בתיכון. הוא הרי בן ארבעים בערך?"

"לא," מחייך אליו יבגני לבוביץ'. תראו, הוא מחייך! "נאלצנו להתחיל ממשהו קדום הרבה יותר. אנחנו לומדים מה שנקרא היסטוריה קדושה. בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ."

ולמה הוא הנמיך כל כך את הקול שלו?

"כן..." רפאל מסובב את ראשו ימינה ושמאלה, אבל העיניים שלו צוחקות. "אבל זה נפלא, אתה לא חושב? תראה את התלמיד שלנו! איתך הוא לומד היסטוריה, מֵרוֹמוּלוּס עַד דּוֹר אַחְרוֹן^[3], ואיתי – מוזיקה! הוא גם בטח עוסק בספורט, משהו לא טריוויאלי, כלכלה... שאותה אני ואתה... לפחות אני, לא מבין כלל וכלל, אבל זקוק לה מאוד, יש לומר!" לא ברור אם רפאל עושה צחוק או מדבר ברצינות. "הכלכלה והמתמטיקה הולכות יד ביד. הוא הסביר לי היום משהו על סולם כרומטי, על שורש כלשהו... איזה רוחב יריעה, איזו תנופה יש לו! ממש איש רנסנס!"

יבגני לבוביץ' מהמהם: כן, במובן מסוים...  "אתה יודע," הוא שואל פתאום, "מה הוא אמר לי אחרי הפגישה הראשונה ההיא? הוא סיים אותה כך: שיחתנו עשתה עלי רושם חיובי. במילים אלה ממש."

רפאל שוב פורץ בצחוק, אבל אז פתאום מביט במבט מופרע כזה ואומר, "תאמר לי, יבגני לבוביץ', מה, הוא באמת לא קרא את הברית הישנה?"

"לא את הישנה ולא את החדשה."

"חכה, שמע, הרי הם כולם עכשיו הולכים לכנסייה, אחד-אחד! מתפללים, שומעים דרשות."

יבגני לבוביץ' נראה כאילו פתאום רוקנו אותו מאוויר. הוא פטפט יותר מדי. אני מבין אותו. אבל זה לא באשמתו, זה באשמת רפאל.

"לא יודע, לא יודע... כן, שומעים דרשות..." הוא מסיר את המשקפיים שלו ומתחיל לשפשף אותם. "והם מקשיבים כאילו היו ילדים קטנים." ואז הוא הוסיף בשקט, אבל אני שמעתי כל מילה, "אני לא יודע מה איתך, אבל אני מאוד מעריך את עבודתי כאן. מכל בחינה שהיא." נאנח, "עצוב מאוד כל הסיפור הזה."

נשמע צלצול. רפאל קופץ, "תורך. שמחתי להכיר. גם אתה מגיע בימי שני וחמישי? נמשיך את השיחה הזאת אצלי בהזדמנות? אבל רק אם," הוא קורץ לו, שד משחת, "שיחתנו השאירה עליך רושם חיובי. אנחנו גרים פה קרוב, בשכונת קוּטוּזוֹבְסְקי^[4]. למרות שאשתי החליטה לעשות שיפוץ."

תראו אותו. שכונת קוטוזובסקי. יפים החיים שלו. עכשיו ברור בשביל מה הוא צריך את השיעורים הפרטיים. או שהוא משקר ואין לו דירה בקוטוזובסקי?

***

רפאל מגיע תמיד מוקדם יותר. לבוביץ' אחר הצהריים, בסביבות שלוש.

רפאל לא שיקר לגבי קוטוזובסקי, ביררתי עליו. שבעה אנשים רשומים בכתובת: אחותו, גיסתו, ילדיו... ליבגני לבוביץ' לעומת זאת אין אישה ואין ילדים. רק הוא ואימא שלו. היא ילידת 1924, הוא יליד 1957.

היום רפאל החליט להציג את עצמו, "ואותי, תאר לעצמך, הוא מצא לבד." רפאל מסמיק מרוב סיפוק. השיער שלו כבר לבן, אבל הוא עדיין מסמיק כמו ילד. "זה סיפור מקסים, אני מספר אותו לכולם. כשהוא לא עוסק בבניית הקפיטליזם, הפטרון שלנו אוהב להשקיף על סביבותיו במשקפת שלו. והנה הוא רואה, וגם שומע, כשהוא חולף על פני המקום, שמדי יום ביומו, מבוקר עד לילה, צעירים ומבוגרים מנגנים שם בכלי מוזיקה. ילדים וילדות סוחבים נרתיקים שגדולים מהם. אחר כך הפטרון שלנו מברר כמה מרוויח פרופסור באקדמיה למוזיקה, כמה משלמים על הופעות, מהו אחוז ההשקעה העצמית בהקלטות. והוא מגלה שלכל העשייה הזאת חסר רכיב פיננסי, אתה מבין? כאדם בעל חשיבה מפותחת, אך כזה שרגיל לחשוב במונחים כלכליים, הוא מחליט להירתם לעניין. וכך הוא מזמין אותי... העניין הוא שבאביב ראתה אור," הוא שוב מסמיק, "'אנציקלופדיה חדשה למוזיקה', שכתב אותה... עבדך הנאמן..."

בקיצור, הפטרון הגיע לחנות ספרים לברר מי מבין במוזיקה. נתנו לו את הפרטים של הרפאל הזה.

"לא היה קשה למצוא אותי. אני מלמד תולדות המוזיקה ולפעמים..." הוא נהיה אדום כמו סלק, "אני קופץ לחנות לברר איך מתקדמות מכירות האנציקלופדיה שלי."

"מדהים." אומר יבגני לבוביץ'. "גם אתה מלמד אותו 'מרומולוס עד דור אַחְרון'?"

"אנחנו בינתיים ברמה של גן ילדים. אני משמיע לו יצירות מוזיקליות. היום שמענו את הקלסיקונים הווינאיים..."

ההיסטוריון מהנהן.

"אגודת הקלסיקונים הווינאיים: מוצרט, היידן, בטהובן. במ"ה. כך קראנו להם בילדות."

גם כשיבגני לבוביץ' צוחק, רק הפה שלו צוחק. העיניים נשארות עצובות. לעומת זאת כשרפאל צוחק, הוא והתלתלים שלו קופצים. קרקס. ואז הוא פתאום מסתכל עלי. מה זה המבט הזה, מה הוא לא נורמלי? טוב, שיגיד כבר משהו. בסוף הוא מסיט את המבט, "אנחנו הרי משתתפים בניסוי גרנדיוזי. לא יודע מה איתך, אבל אצלי זה כבר אפילו לא עניין של כסף. מעניין מה יצא לנו בסוף. תאר לך, הפטרון שלנו מציע לבטל את מפתח פָה! ואתה מדבר איתי על בטהובן... אני מפחד אפילו להזכיר את מפתח דוֹ אלט! ואף על פי כן, אנו תולים  באנשים כמוהו," הוא מצביע כלפי מעלה, "את כל תקוותינו. אתה ואני, יבגני לבוביץ', אנחנו טיפוסים שאבד עליהם כלח, תסכים איתי? הוא כבר שאל אותך על הבלוק? לא? הוא עוד ישאל. טוב, אני מוכרח ללכת."

כבר התרגלתי לרפאל. רק חבל שהוא מספר סיפורים על זה שהוא לא זקוק לכסף... מי לא צריך כסף?

הוא הלך. אני פונה ליבגני לבוביץ':

"הבלוק שוקל ארבעה קילו."

"על מה אתה מדבר?"

בקרוב תגלה.

"קפה," אני שואל אותו, "להכין לך?"

הוא תולה בי מבט מסכן כזה.

"כן," הוא אומר, "תודה רבה, לא אתנגד לכוס קפה."

טוב מאוד, יש לי הזדמנות לשאול אותו שאלה.

"השכנה שלי נתנה לי ספר," אני אומר לו. "יומניו של ניקולאי השני."

הוא נראה כאילו עוד מעט יפרוץ בבכי.

"אני לא ממליץ לך לקרוא את הספר," הוא אומר. "אכזבה אחת גדולה. הוא רוכב על אופניים, יורה בשני עורבים, הורג חתול, תפילה בכנסייה, מחלק עיטורים לקצינים, ארוחת בוקר, מטייל, ארוחת צהריים, מבלה זמן עם אימו היקרה, אחר כך שוב הורג שני עורבים..."

"העורבים", אני אומר לו "ציפורי אשפתות. אין מה לרחם עליהן."

"לא חשוב," הוא עונה, "לא יאה לאציל, ואף לא לאדם פשוט, לירות בעורבים. ועוד בימים היסטוריים כאלה."

שיהיה. רק שלא יזכיר שם למעלה את עניין העורבים, אני מבקש ממנו. הוא ממשיך להסתכל עלי. מה יש לו? לא ייתכן שאדם נורמלי ייקח את עניין העורבים ללב. נראה שרפאל שלנו שיגע אותו לגמרי.

"אל תיקח ללב," אני אומר לו. "הקיסר הרי לא היה רוסי. הוא היה... איך קוראים לזה?" יש לזה מילה – "מהגר."

יבגני לבוביץ' ניגש לחלון ומניח את הכוס על אדן החלון. לא יפה, הכוס תשאיר כתם. לא נורא, אנגב אחר כך.

"מה זה קשור," הוא אומר לי, "מהגר או לא מהגר. כולנו, אם תרצה, מהגרים. אתה ואני ואפילו הפטרון שלך. כל מי שמלאו לו שלושים ויותר. עכשיו זו מדינה אחרת, אנשים אחרים. גם השפה. תראה את ויקטור שלנו – הוא מקומי, הוא מרגיש בבית. קח לדוגמה את תהלוכת הצלב המסורתית, שנהפכה לטיסה מנקרת עיניים מעל אזור טבעת הזהב של רוסיה, במסוקים. עם המושלים, דגלי הקדושים ועם כל מה שצריך. ראיתי את התצלומים בעיתון. איפה הם ואיפה אנחנו... צריך לעזוב את העיר הזאת ולנסוע הרחק מכאן, אל הפריפריה. הניכור שלנו פחות יורגש שם."

לא הבנתי כלום. אבל אני מרגיש שאמרתי משהו לא במקום. למרות שלא התכוונתי לפגוע. מה יש לו? קורה שקשה להבין תגובות של אנשים. אולי, לדוגמה, אימא שלו גוססת. כשאימא שלי גססה, הייתי גמור.

***

ככה אנחנו חיים. כבר התרגלתי לרפאל ואני מדבר מדי פעם עם יבגני לבוביץ'. הפטרון לקח אצלם לפחות עשרה שיעורים. לצערי, בשיעור שלפני האחרון הייתה לנו שיחה לא נעימה.

רפאל יורד מהדירה של הפטרון, מתמתח כמו חתול. נצמד אל הקיר. מחייך ליבגני לבוביץ', "איזה פסנתר כנף נהדר יש כאן! אבל בינינו – אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים. אנחנו לא מצליחים להפיק ממנו שום דבר. לא בשחורים ולא בלבנים."

ואני חושב לעצמי, אולי אם הוא היה מלמד טוב יותר.

"השיעורים שלנו לא פרודוקטיביים. אני לא יודע איך הוא איתך, ז'ניה," הם עברו לשמות פרטיים, "אצלי זה ככה. אילולי השכר, אני מרגיש שהייתי זונח את זה..."

"אל תמהר להסיק מסקנות," עונה לו יבגני לבוביץ'. "קשה ללמוד לנגן בפסנתר כנף. גם אני לא הצלחתי ללמוד, למרות שאימא שלי מורה לפסנתר. דרך אגב, היא מודה לך מאוד על האנציקלופדיה. ואני לא הייתי בן 40 כשהתחלתי ללמוד."

"מובן שגם הגיל משחק תפקיד..." אומר רפאל. "אבל זה לא העניין. למשל, היום האזנו ל..." הוא נוקב בשם ארוך של מלחינה כלשהי. "תרצה לדעת מה הוא אמר עליה? אמר ש'אי אפשר לאהוב דבר כזה!'"

"אנדרלמוסיה במקום מוסיקה,"^[5] מהנהן יגבני לבוביץ'. "גם אני, למען האמת, עדיין לא ירדתי לעומק היצירה שלה."

"אנדרלמוסיה, אנדרלמוסיה..." רפאל חוזר ואומר. מה הוא מרוצה כל כך?

הם עוד דיברו קצת על מוזיקה ואז פתאום רפאל הצהיר:

"אתה יודע לאיזה מסקנה הגעתי? הפטרון הוא אדם משכמו ומעלה, נכון? אבל למרבה הצער הסֵדֶר הוא פסגת ההנאה האסתטית שלו."

נכון, אנחנו שומרים כאן על סדר. מה רע בזה? והוא ממשיך בשלו, לא מצליח להירגע, "הכול ישר, נקי, מלוטש, בית השימוש מבהיק מלובן. הבנות שלי בטח חולמות על כזה." הוא מביט בשעון. "אני שוב מאחר. דרך אגב, אני מוכרח לומר שזו חזירות מצדו לתת לך לחכות לו ככה."

"אני לא ממהר, רפאל."

חושב את עצמו הארמני הזה. השיעור שלו התחיל בזמן והוא עוד מתלונן. הגיע הזמן ללמד אותו לקח. באמת קצת התרככתי לאחרונה.

"בחורצ'יק," אני אומר לו.

"אני לא בחורצ'יק בשבילך! אני פרופסור באקדמיה למוזיקה!"

תראו, תראו, איך הוא כועס! תיכף העיניים מתגלגלות לו החוצה. פתאום הוא שם לב שאני קיים. אני סוג של רהיט בשבילו. לא נורא, פרופסור, כבר פיצחתי אגוזים קשים ממך. אני אומר לו בנימוס:

"יבגני לבוביץ' יוזמן כשתסתיים שיחת הוועידה של הבוס עם יושב הראש של מחו"רבָּנְק."

אמרתי משהו מצחיק? אני רואה שגם יבגני לבוביץ' הפנה את הראש הצידה. וההוא בכלל מתפתל מצחוק, "מחו"רבנק!" הוא מכה בידיו על ברכיו. "ז'ניה, שמעתָ? מחורבנק!"

לבוביץ' אומר לי, "זה לא יכול להיות, זו בטח בדיחה."

מה אני יודע! לכו שניכם קיבינימט! אבל באמת, איזה שם מוזר. כבר שלוש וחצי. הכנתי להם קפה. רפאל גם נשאר לשתות איתנו. נראה שהשלמנו. לך תבין אותם. רפאל התיישב על אדן החלון, מטלטל את הרגליים שלו, גם כן פרופסור. אמר שהוא מאחר, לא?

"מה זה היה," הוא אומר לנו פתאום, "לפני שנייה נפל עורב מהגג ההוא. והנה עוד אחד. רואים? ועוד, ראיתם? הוא התעופף ופתאום בום! צנח למטה."

יבגני לבוביץ' מביט בי ולא בחלון.

"תראו, תראו!" רפאל צועק לנו כמו ילד קטן. "הנה העורב הזה מְדַדֶּה, קופץ כמו איזה מטורף אל קצה הגג וגם! מה הולך פה? לא כזה קר בחוץ, נראה לי. אולי זה נגיף כלשהו? יש נגיף כזה, לא? שפעת העופות? לא?" הוא מנסה לפתוח את החלון. יש לו שתי ידיים שמאליות. שיעזוב כבר את החלון!

הבוס מצלצל מלמעלה. השיעור היום מבוטל. אתה תפוצה על הזמן האבוד, יבגני לבוביץ'. לא, הבוס לא מעוניין לשוחח.

בלגן. נראה שאפילו הארמני, שלא רואה אף אחד ממטר, מתחיל להבין משהו, "בכל זאת," הוא אומר, "הוא איש משכמו ומעלה, נכון?"

"כן," יבגני לבוביץ' מגיב לו. "איש רנסנס." שותק קצת וחוזר על המנטרה האהובה עליו: "עצוב מאוד כל הסיפור הזה."