פרק מספר:
לוע המים/ בראם סטוקר מאנגלית יואב גלבוע 

היום התהווה להיות לילה סוער. במשך היום גלים של ערפל־ים שבו ונעלמו, נסחפו אל המפרץ ברוח דרום־מזרחית, שזו הייתה כה פָטָלִית במפרץ־קְרוּדֶן[1], ואכן, לכול אורך החוף של אַבֶּרְדִינְשָׁיִיר, שיחררו עצמם לאחר מכן במשבו המתרחב של הערים הגבוהות במרחק. הרוח עוד הגיעה בתפיחות קלות, מלוּוָה במרווחים של רוגע מבשר רעות; מד לחץ האוויר היה נמוך זה כבר כמה ימים, והשמיים שהיו בליל אמש נעו במהירות רבה כ"זנבות־סוסה" אימתניות בכיוונה של הרוח המסוכנת. בעלות הבוקר הרוח הייתה אמנם בכיוון דרום־מערבית, אך לאחר־מכן "חזרה" להיות דרום־מזרחית; והשינוי הפתאומי, לא רק עקב חזרתה, הייתה אכן מבשרת רעות. מהים השומם הגיעה שאגה עמומה קבועה, אשר נשמעה בוטה ומלאת סכנה יותר כשהגיעה מתוך המסתוריות של הערפל המשתולל. בכול פעם שרצועות הערפל הורמו או התפזרו בפנים הארץ לפני משב הרוח העוצמתי, הים היה נראה כאילו נסחף בכעס גדל; למרות שלא היו גלים גדולים בזמן הסערה, או התנפחות גדולה לאחר אחד שכזה, כול פיסת־ים אותה העין יכלה לתפוס כוסתה בגלים קטנים אשר עוטרו בלבן. הגלים התאחדו וגדלו ככל שהיום התקדם, הכעס ואף האכזריות של המים הלבנים היו במיטבם כשנשברו. בחלקו הצפוני של הים לא היה זה זמן רב עד שהגלים התרוממו; ובכול חלקו של הקצה המזרחי של אזור בּוּצָ'ן היה הדבר ברור כי תהיה עבודה רבה על החוף עוד בטרם הלילה יחלוף.

בבית התצפית הקטן שעל קצה הצוק הנמצא מעל חלקו הקטן של נמל־אֶרוֹל נכח שומר החוף במשמרת, פוסע בחופזה הלוך וחזור. מדי פעם היה עוצר, מרים משקפת מהשולחן ומביט בעזרתה אל־עבר קו האופק, החל מגִירְדְלֶנֶס אשר בדרום אַבֶּרְדִין, כאשר התרוממותו של הערפל אפשרה לו לצפות מעבר לסְקָאוּר[2], הרחק בצפון, היכן שהמנופים הגבוהים של מחצבת בְּלֶקְמֶן בפסגת מוֹרְדוֹךְ נדמו כי נצמדו אל השמיים כמו עצי־תלייה[3] עצומים.

לבטח היה האדם מלא בעוז רוח, וכך בתנועתו, פעם אחר פעם, הביט אל־עבר רובה המרטיני־הנרי[4] ובמצ'טה בנדן תלויים על הקיר, היה ניתן לראות בבירור כי התעניינותו נבעה מדבר־מה הקשור לתפקידו כשומר חוף. על שולחנו מונח מברק פתוח המחליק בידיו החסונות, כשמעטפה חומה מונחת לצידו. הדבר נתן היגיון מסוים בדבר התרגשותו, אך פרטים ברורים לא הובאו במלואם. "המשך לצפות היטב הלילה; הישאר דָרוך; אל תחסוך במאמץ; הכי חשוב".

וויליאם בָּארוֹ, הידוע יותר כְּווילי המלח, היה אדם צעיר מדי בכדי לשמש כמפקד סירה במשמר ההגנה על החופים, אם כי התחנה תחתיה עבד הייתה מן הקטנות על החוף. הוא היה מורשה, כפרס על כך שהציל את חיי סגנו, להצטרף אל משמר החופים, וקוּדם להיות מפקד־סירה עקב מעורבותו בתפיסה מחוכמת של מבריחים. לא רק שהראה גבורה רמה בכול מקום, אלא גם כישרון וכוח רב של ארגון זריז.

החוף של אברדין הוא אחד מן החשובים להגנה, בהתחשב בכך שהיה מרובה בסירות דיג, שבמשך העונה, עבדו החל מפִּיטֶרְהֶד[5] לאורך החוף, והרחק בצידו הצפוני של הים אל־עבר החופים של גרמניה והולנד. תנועה רחבה זו, אפשרה אינספור הזדמנויות להברחות; ואף־על־פי כול הדריכוּת, כמות נרחבת של "דברים" מצאו דרכם אל הצרכנים ללא מעבר רשמי בבית המכס. תנועת הדגים הינה תנועה מהירה, והיא מגיעה בבת־אחת, לכן כמות נכבדה של שומרים הייתה חיונית בכדי לבחון באופן הולם אלפי סירות דיג שפקדו את המפרץ של פיטרהד, ובימי ראשון האופק התמלא בכמות אדירה של סירות. קו החוף במרחק של כארבעים מיילים דרומה מזמן אליו תנועה בלתי חוקית זו. תצורתם של סלעי הגניס[6] והגרניט נשברו על־ידי כול זעזוע של הטבע, ולבשו בכול טלטוליהם ועמלם של עידנים כול צורה המתקבלת על הדעת של יופי סִלעי, המאפשרת מגוון אינסופי של ערוצים צרים ומפרצים מרהיבים. למי שהסלעים והזרמים, הגאות והשפל ידועים, יתכן וימצא מעבר סודי או יציאה מהירה דרך ערמומיותם. בעונה הזאת, ההברחות היו בעיקר באופן מתוכנן – והוא, שהסחורה הייתה מובאת אל־תוך הנמל לצד הדגים והרשתות ונלקחת דרך הרחובות ללא כול חשד מצד פקידי המכס. חלק מההברחות האלו היו כה גדולות, שלרשויות היה ברור שהן נעשות. הסוכנים החשאיים בנמלים הגרמנים, הפלמים[7] והצרפתים התבקשו לבצע מאמצים רבים יותר בכדי לאתר אותה כמות רחבה של סחורה בלתי חוקית, והדוחות שהגיעו מידיהם לאחר־מכן היו כמעט כולם מדווחים על ידיעות מתריעות. הם אמרו שאכן כמות נרחבת של טבק, ברנדי, רום, משי, תחרה, ועוד כול־מיני סוגים שונים של סחורה אפשרית הייתה מועברת בחשאיות בצי הדייג הבריטי; ולמרות שרק כמות מועטה של הברחות כאלו אותרה, היה ברור כי ההברחות הן בהיקף נרחב הרבה מכך. בהתאם לכך, אמצעי זהירות הוכפלו לכול אורך החוף המזרחי בביקורים דחופים יותר של ציי הדייג. לא די בכך ששומרי החוף הוזהרו מפני הסכנה ומפני יצרים שמומלץ כי ישמרו הרחק מעבודתם באותם רגעים קריטיים, אלא הם גם הודיעו על כול משלוח חדש שמגיע כאשר נצפה מתקרב מהמרחק. יתרה מכך, הבלשים של הסוכנות נשלחו לחלקים אותם השומרים הגדירו כבעלי נראות לקויה – או גרועה מכך.

כך היה אותו ווילי המלח, בעל הניסיון של אותן שתי העלאות דרגה נסיבתיות, בעל חוש האחריות שחש לתפקידו. הוא הרגיש בכול דרך אפשרית מרומם מהאפשרות שעבודה נועזת עומדת בפניו. הוא ידע, כמובן, שאותו מברק התקבל בכול התחנות בחוף, והסיכוי להתרחשות שכזאת במפרץ־קְרוּדֶן או בסביבתו הוא נמוך; אך הוא היה צעיר ואמיץ ומלא תקווה, ובעל חוש יושרה בלתי שביר שסייע לו בעבודתו. היה זה מצער ששותפו נעדר, חולה בבית החולים שבאברדין, ושהמאמץ הנוכחי בתפקידו, יחד עם האנשים באימון השנתי ובתמרון הימי, לא אִפשר שליחת מחליף לסייע לו. למרות זאת, הוא חש חזק דיו לקחת על עצמו כול קושי בתפקיד – הוא היה חזק מספיק ונאה מספיק בכדי לנכס לעצמו בטחון־עצמי איתן, ואמיץ מספיק ורגיש מספיק בכדי לא לאפשר לראשו להיות מוסח עקב יוהרה.

בעוד שהתהלך מצד לצד היה שם ניגוד במחשבותיו – אותו רקע עמום העומד כנגד מה שנראה במוחו של גבר כדמותה הנכונה של אישה – סוג של תקווה מעורפלת שחלום פרוע על זריחה בעולם, יתכן ויהיה מעין התגשמות של רגע. הוא ידע שכול אמצעי זהירות שיש ביכולתו לקחת כבר נלקח, וחש כי הוא יכול להתענג בדימיונות מבלי לפגוע בעבודתו. הוא שלח מברק לשומרי החוף שבוּוִנִיפוֹלְד שבצד הדרומי של המפרץ, הם החליפו אחד עם השני רעיונות בנוגע לשפת הסימנים במברקים. הכלים שלו להמשך התקשורת במהלך היום או הלילה היו בסדר מדויק, והוא פעל בסדר הנכון בכול הנוגע לגבולות היכולת שלו החל מהרגע בו קיבל את המברק. ווילי בארו לעולם לא היה אחד שישאיר דברים לידי הגורל כאשר היה בתפקידו החשוב.

חלומו בהקיץ לא היה כולו אנוכי. אלו היו לכול היותר לא אנוכיים מספיק בכדי לשתף אותם עם אחר; עבור ווילי בארו היה מובטח להינשא. מֶאגִי מֶקְוּוִירְטֶר הייתה ביתו של דייג זקן אשר ראה ימים יותר משגשגים מאשר כיום. בימים עברו, היה זה בעל סירת דייג, אך בהדרגה נאלץ היה ללוות אותה, עד היום, שאף־על־פי כי הייתה לו בעלות מינימלית, הסירה הייתה כה נלוות בידי אחרים שבכול רגע היה עלול לאבד כול חזקתו עליה. אירוע שכזה לא היה סביר להתרחש, אותו מלווה לא היה אחר מאשר סולומון מנדוזה מהמבורג ואברדין, אשר החליף תדיר בעלות של מאה סירות, והיה בעל מוניטין אכזרי שכן היה עשיר מאוד. מֶקְוּוִירְטֶר כבר זמן־מה היה אלמן, ומאגי מאז היותה ילדה קטנה שמרה על ביתו של אביה ושני אחיה, אנדרו וְניל. אנדרו היה בן עשרים ושבע – גדול בשש שנים ממאגי – וניל זה עתה הפך להיות בן עשרים. האח הגדול היה שקט, מרוסן, איש חרוץ, אשר פעם אחר פעם גילה מחויבות גבוהה, למרות שבדרך־כלל היה זה בזמנים בלתי צפויים; הצעיר היה פזיז, נִמהר, נלהב, ולמרות שברגעי המנוחה היה עָדִין יותר לאלה שדאג להם מאשר היו בדרך־כלל בני גילו, הוא היה מקור בלתי פוסק של חרדה עבור אביו ואחותו.

השנה הנוכחית, אף־על־פי שהייתה טובה בעיקרה, הייתה דווקא קשה עבור סירתו של מקווירטר. אף לא בפעם אחת בה זכה לתפיסת דגים – לא היה זה אפילו כמחצית של מספר הקְרֶנִים[8] של הסירה הטובה ביותר; והעונה הייתה בעיצומה, וההספקה הייתה כה רבה, שכמה ימים לפני־כן, ניתן היה להבחין כי בפיטרהד באותם שבועות שלאחר־מכן, הקונים לא קנו יותר דגי הרינג.

הידיעה הזאת בטבעיות גרמה להתרגשות אדירה, וכול תעשיית הדייג דרשה לעשות כול מאמץ בכדי לנצל את שעות הזוהר שנשארו עבורם. מאמצים הופעלו בכול פינה כפליים, ובים ובמזח הייתה מעט מאוד בטלנות. באותה טבעיות הרצון לאותן הברחות התעורר גם הוא; הסיכוי לכך באותה שנה היה בהחלט הגיוני ודחוף עקב התנועה החוזרת ונשנית של הסירות, ובכול־פעם שהגיעה ההזדמנות היה צורך בהסתכנות מיידית או שתאלץ להִדחות למשך שנה – מה שיתכן ויהיה גם יותר משנה. סיכונים גדולים אכן נלקחו על־ידי כמה סירות; ומעמימותם, הרשויות הניחו כי או ששוחד רב היה מעורב בעניין, או שהסחורה סופקה על־ידי אחרים מהדייגים ואלה לקחו אותם תחת חסותם. כמה תפיסות, בכול זאת, גרמו לאנשים להיזהר; והיה זה ברור מהתדירות הנמוכה אם כי בעלת החשיבות של התפיסות, שהמחיר עבור "לקחת חסות" בהחלט אינו קיים עוד. היה זה ריגוש רב בקרב אלו שנתפסו וחבריהם, ובקשה כללית לגלות את המודיעים. חלק מהדייגים המבריחים סירבו תחילה לשלם את הקנסות עד שיגלו להם מי היה המודיע. אך מקומם לא אפשר להם זאת, והיו אם־כך נאלצים לשלם את הקנסות ולהוקיר שנאה בליבם. חלק רב יותר של בעלי המזג הפזיז והסוער הכריזו על כוונותיהם לנקום במודיעים כאשר יגלו עליהם. היה זה הדבר הטבעי ביותר שאותה תחושה של זעם נמתחה על פקידי המכס והאנשים של שירותי המניעה, אשר עמדו בין הרפתקנים חסרי מצפון ושללם; הדבר הסתכם בכך שנעשה מעין מתח בין הדייגים והרשויות.

הסירות של נמל־אֶרול, ממש כפי אלו שמקוֹלִיסְטוֹן, היו כולן בפיטרהד, וכמובן שלצידן סירתו של מקווירטר הנקראת 'השחף' יחד עם רב החובל שלה ושני בניו. היה זה ליל יום שישי, והסירות היו בחוץ מזה מספר ימים, אז, היה זה ודאי כי הנמל של פיטרהד יהיה מלא ביום שבת. חתונה תוכננה להתרחש באותו ערב בין תומאס קית' מבּוֹדָאם ואליס מקדונלד, שאביה שמר את בית הציבור 'הג'יימי פלימן' בקצה הצפוני של אחוזת־אֶרוֹל. למרות שהאירוע תוכנן להיות גדול מאוד, ההודעה עליה אכן הגיעה בהתראה קצרה. נאמר על־ידי חבריה של הכלה כי הדבר אורגן בצורה איומה כי סגירתה של עונת הדייג נודעה בפתאומיות בפיטרהד. בכנות, הסבר מסוים לכך היה נחוץ, שכן רק ביום רביעי נמסרה לאורחים ההודעה על החתונה, ואלו הגיעו מכול מיני מקומות, החל מפיטרהד ועד קוֹלִיסְטוֹן, ונאלצו לנוע במהירות מרחק של כעשרה מיילים ברחבי הארץ, דבר המצריך מידה־מה של הכנה. החתונה הייתה עניין גדול מאוד ממה שכבר נצפה בנמל־אֶרוֹל, ולמרות ש'הג'ימי פלימן' היה רק מקום קטן – הוא לא היה דבר, בעצם, מלבד בית־ציבור בצד הדרך – הוא אורגן במקור לשמש כמחסן גדול שמת'יו בִּיגֶרִי בנה בחלקו הפנימי של גבעות החול, היכן שאלו נשקו אל המים של קְרוּדֶן.

לאורכו ולרוחבו של חלקו המזרחי של בּוּצָ'ן הייתה מעין התממשות של רגעי פליאה לצד אנשים הפוסעים קלות כשהמוזרות של מקדונלד משגשגת. בית הציבור שלו היה, לבטח, מונופול פרקטי; שכן לא היה זה בית מוּרשה באחוזת־אֶרוֹל, אבל היה זה הבית הקרוב ביותר לנמל שזמין, ובטבעיות הוא בחר בדבר המתאים ביותר. הדייג גם הוא הלך לכול אורך החוף למרחק של שבעה או שמונה מיילים בכדי לשתות או בכדי לקחת את הליקר שלהם ולשתות במקום אחר; ולא רבים מאנשי קוֹלִיסְטוֹן נהגו בטיול יום שבת הביתה מפיטרהד וטיול יום ראשון לעשות כזאת דרך עוקפת בכדי לשתות כוס משקה או לשוחח או לעשן מקטרת, אפילו אם הזמן אִפשר, עם "טָמָאס מֶק" – כך היה כינויו. עבור הרשויות, הוא וגם הבית שלו היו בין־היתר מקור עניין; משום שהייתה שם סוג של חשדנות שמא חלק מהברנדי והסיגרים המעולים אותם הוא היה מחלק, הגיעו בדרך מפוקפקת מאשר דרך בית המכס. היה זה בתוך ביתו, בימים הטובים של ההברחות, כששומרי החוף השתמשו בו כבית־אירוח והמרדפים היו בעזרת הרגליים, והיכן שהם ישנו שיכורים בשעה שהמטענים היו מוסתרים או נלקחים אל־תוך הארץ בעגלות המוכנות. כמובן שכול מצב העניינים הזה השתנה, והייתה התאמה מתמדת בקרב המבריחים כשההקשחה בחוקים והמשמעת עלו בקרב שומרי החוף. היה זה מלפני שנים רבות מאז שפיליפ קנדי פגש במותו בקִירְקְטוֹן בידיו של אנדרסון המבתר. יחסית ההטעיות היו תמימות עתה שכן המבריחים רק ניסו תחבולות.

הלילה כול הכפר היה צריך להיות בחתונה ובנשף שהתעתד להתקיים לאחר־מכן; ועבור אירוע זה על האריה היה לנוח לצד הכבשה, שכן שומרי החוף פקדו המשתה יחד עם כול השאר. ווילי המלח הביט אל־עבר הנשף בהנאה, שכן מאגי הייתה אמורה להיות שם, ועל ה'בילי רוּפִּיאָן', שהייתה סירתו האחרונה. הוא הביט עליה כאילו הייתה הרקדנית הטובה ביותר על תפאורת הערפל. אדם שאינו יכול להדיר עצמו מנשף בו ידע שיהיה כוכב, ובו נמצאת גם הבחורה הייחודית שלו, אין עליו להימצא בחיל־הים המלכותי, אפילו בין אלו שנבחרו לשמש בכוחות ההגנה. מאגי הייתה לא־פחות ממאושרת, אף־על־פי שהיה לה מקור צער שבאותו רגע שמרה לעצמה. אביה שאיחר היה יותר מוטרד מהפרשיות. הוא מעולם לא שיתף אותה בהן, והיא מעולם לא העיזה להזכיר אותן באוזניו; מקווירטר הזקן היה שתקן, ומעולם לא עסק בחילוף מידע אפילו לא עם ילדיו. אבל מאגי ניחשה את מקור העצב – של ראשו המורכן כאשר איש לא הביט; הלילות נטולי השינה והאנחות המחניקות, אשר פעם אחר פעם הצביעו על שנתו הכבדה, סיפרו את הסיפור בעוצמה גבוהה מספיק בכדי להגיע לאוזני ביתו. במשך השבועות האחרונים, בכול פעם שאביה היה בבית, מאגי שכבה ערה לבדה בכדי להאזין, להקשיב, לסבלה הגוברת של הרוח, לאֶחָד מיני חצי־אנחות או רעשים של הטלות האיש חסר המנוח. הוא היה עדין ואדיב לביתו מכפי שהיה מישהו אי־פעם; אך כשעזב בפעם האחרונה שכח לבצע חלק ממנהגו דבר שגרם לה לכאב מועט. בפעם הראשונה בחייו, הוא לא נשק לה כשיצא.

ביום הקודם, ווילי המלח אמר שיגיע לחתונה ולנשף אם עבודתו תאפשר זאת; וכאשר נשאל אם יוכל לחסוך בכמה זיקוקים[9] עבור האירוע, הבטיח שהוא יותיר שלושה זיקוקים ממחלקת רקטות הסחר, בהם יוכל עתה להשתמש מכיוון שכבר מזה שלושה חודשים לא היה לו בהם שימוש. הוא היה נרגש מן ההזדמנות לפגוש בקהילת הדייגים ושכניו; שכן מפקדיו יצרו בפניו את הרושם כי עליו לנקוט בגישה בריאה עם כול הסובבים לו, גם בכדי שהדבר ייתן לו את האפשרות לדעת כיצד הדברים מתנהלים, וגם עבור היתרון לשירות הרקטות למקרה שבו יתכן ויהיה צורך בידיים ונפשות עוזרות לעבודה, שכן מחלקת רקטות הסחר התבססה בעיקר על מתנדבים. באותו אחר־צהריים הוא סידר הזיקוקים על קיר האסם בעזרת סיכות, כך שהוא יוכל לירות אותם בזהירות ובמרווחים קצרים, שגם לכך הוא דאג. כשהוא הגיע אל המברקה, הוא הודיע למאגי ואמר לה שאם לא יגיע לקחת אותה, עליה להגיע אל החתונה בעצמה, והוא ינסה להצטרף אליה מאוחר יותר. היה נדמה שהיא די נבהלה כששמעה כי יתכן ולא יגיע; אך לאחר כמה רגעים חייכה, ואמרה שתלך, אבל ביקשה שינסה לא לבזבז זמן לכשיתפנה. כעת כשכול ארגוניו תמו, בעודו שוהה בין תפיחות ערפל־ים שהחליקו לאיתם אל־עבר האופק, וראה שאין אף לא הפלגה אחת בזווית העין, הוא חשב שכדאי לו ללכת אל־עבר הכפר ולהראות נוכחות בכדי לא ליצור כול חשדה בראשם של האנשים. כשהלך ברחוב הוא הבחין כי כמעט כול דלתות הבתים סגורות – כול הנשים היו באסם החדש. היה זה שמונה בערב, והחשכה, שהגיעה באיטיות מצפון, עמדה לכסות הכול. למטה מסביב האסם היו לא מעט כרכרות, והסוסים לא נלקחו החוצה, שכן החתונה אינה תוכננה להתחיל לפני השעה תשע, או אפילו מאוחר מכך. הרי גברת מקדונלד דאגה להודיע לחבריה כי קית' עלול לחזור מבּוֹדָאם מאוחר. ווילי הביט על הכרכרות בריכוז – נדמה היה כי כול מיני רעיונות פקדו אותו. הכיתוב עליהן הראה כי מקורם מכול מיני מקומות בסביבה, והשמות היו בעיקר של כאלו בעלי מוניטין לא הכי גבוה. כאשר סקירתו המהירה הסתיימה הוא הביט סביב והלך בזריזות אל מאחורי האסם בכדי שאיש לא יוכל לראות אותו. כשהוא הלך מילמל לעצמו:

   "יותר מדי כרכרות בהירות וסוסים מהירים – יותר מדי דממה באסם – מעט מדי ליקר קיים, למען האמת. יש משהו שמתרחש כאן הלילה". הוא היה תחת חלקו המוגן מהרוח של האסם והביט למעלה היכן שהתקין הזיקוקים לקראת שיגורם. הדבר נתן לו רעיון חדש. בהתחלה הוא התקין אותם נמוך בכדי שינועו לכיוון גבעות החול ולא יִחשפו בקוֹלִיסְטוֹן ומעבר. אבל כעת הם מכוונים ישר כלפי מעלה ויראו למרחק של חמישים מיילים אם מזג האוויר יהיה בהיר.

היה זה חשוך מדי בכדי לראות בבירור, והוא הרי לא יטפס מעלה בכדי לבחון אותם שמא עלול יהיה להיחשף, וכך גם תסוכל כוונתו לאסוף מידע; אך פה ושם הוא הזכיר למוחו שנמל־אֶרוֹל או השכונות מסביבו היוו נקודות שנבחרו למסלולי ההברחה של הטובין. הוא היה נחוש לגלות עוד, ויצא אל הדרך סביב המבנה אל הכניסה ומשם נכנס אל החדר.