בטנה של רעיה רגשה וסערה בקרבה כמו בקרוסלה ענקית.רק שעות אחדות חלפו מאש שנחתה במלבורן ומאז המפגש המרגש עם יונתן בנה. והנה היא כאן, יושבת על גדר של אבן בחצר בית הספר של נכדתה וממתינה בציפייה לצלצול שיבשר על סים הלימודים והיא תצא אליה.

נכון, הם שוחחו בטלפון, והיא שלחה להם חבילות וגלויות והם נפגשו בסקייפ...

היא הייתה יכולה לראותה יושבת בשיכול רגליים על הספה הקטנה,חובקת בחיקה את בובת הבד הסמרטוטית, וגם ליד שולחן היצירה שלה,גוזרת דמויות ופרחים מניירות צבעוניים במספריים קטנים ומדביקה אותם על גליונות נייר. היא שמעה אותה שרה וצוחקת בקול שנשמע קרוב כל כך, אך היה רחוק כל כך ורק הגביר את געגועיה לריחה המתוק,לניחוח שערה,לחיבוק של הגוף.

השעון שעל ידה הגביר את פעימותיו והאיץ גם את הלמות לבבה. הנה, עוד רגע קט הדלתות תיפתחנה ותמרה תרוץ אל בין ידיה הפרושות. עיני האגמים הכחולים שלה יפתחו וריסיה השחורים ירפרפו בשמחה והיא תחבק ותאמץ אתה אל לבה.

הפעמון החשמלי צלצל וטלטל אותה .בבת אחת נפערו הדלתות לרווחה והמוני ילדים,

בתלבושות ירוקות שעטו בצהלה אל החצר. רעה תרה בציפייה אחרי תמרה ולא מצאה

אותה בין המילדים שנפלטו בהמולה. איפה היא?

פתאום מהפינה זעו שוליו של כובע אוסטרלי אדום ורחב-שוליים, ופנים קטנות הציצו מתוכם

בסקרנות.

רעיה פרשה זרועותיה בחיוך מרוגש, בתקווה שהקטנה תפרץ אליה בריצה. כמה ציפתה לרגע

הזה! סוף סוף תוכל לחבקה,להציף את לחייה בנשיקות,לנשום את ריחה המתוק.

אך תמרה נותרה בפינתה ללא ניע ונעצה בה את עיניה.

לבה של רעיה נדם לרגע. היא כחכחה בגרונה כדי לעצור את השיעול שאיים להתפרץ

ואספה את עצמה. "תמרה,זו אני.סבתא. את בודאי זוכרת. הרי נפגשנו לא מזמן בסקייפ."

גופה התמלא דקירות כאילו סיכות ננעצו בו.

החצר שעד לפני כמה דקות המתה מתלמידים ומהוריהם, התרוקנה בבת אחת.

גדרות האבן נותרו מיותמות ושקט השתרר בה. בשמים יקדה השמש,כדור אש אדום ולוהט.

עצי האיקליפטוס שהיו נטועים בחצר עמדו זקופים ועליהם לא רשרשו ברוח. רק מחוגי השעון

שעל ידה תקתקו. תיק תק,תיק תק, תיק....רעיה אגרה את שארית נשימותיה והחלה

ללכת לקראתה. לאט, לאט. פסיעה אחת קטנה ועוד פסיעה אחת קטנה, כאילו לא היא

הפוסעת, אלא רגליה צועדות מעצמן.

גופה של תמרה נטה פתאום, והכובע והשער הארוך שהשתלשל ממנו נרעדו.

עדיין עמדה על מקומה וירידה המשיכו לאחוז בקיר.

במתינות, שעל אחר שעל המשיכה רעיה ללכת לקראתה עד שרק מטרים ספורים

הפרידו ביניהן. הרגליים הדקות שבצבצו משמלת בית הספר הירוקה נשלחו לפנים

בזהירות, והידיים שנאחזו בקיר נתלשו. יד אחת ועד יד וגם תמרה החלה לנוע.

רגע ארוך עבר עד שנעמדה מולה בראש מורכן.

נשימתה של רעיה נעתקה. כמה גבהה ובגרה! כמה יפתה! ואיך גדלה!

"תמרה," לחשה רעיה. הילדה הציצה בה מבעד לעיניה המושפלות ושתקה.

"אני מאוד שמחה לראות אותך." רכנה אל נכדתה. "מאוד התגעגעתי אלייך." אמרה ברכות.

לאט לאט התרומם הכובע האוסטרלי ועיניה של תמרה, שני אגמים בכחול-עמוק, ננעצו

בה ולבה של רעיה המה.

"תביאי חיבוק." אמרה כפי שהיא אומרת לנכדיה בארץ.

תמרה המשיכה לנעץ בה את עיניה.

תזכרי אמא. בלי דרמות! הדהד בה קולו של יונתן.

"אני רואה שיש לכם פה מתקנים יפים." ניסתה לרכוש את לבה.

הילדה הרימה את ראשה כאילו ראתה אותה רק עכשיו, "רוצה לראות את המנקי בר?"

שאלה פתאום, וה'אר' התגלגלה על לשונה כאוסטרלית מבטן ומלידה.

"מה זה מנקי בר?" הראתה התעניינות.

"אני אראה לך." ענתה בפשטות והוליכה אותה אל מגרש משחקים שהיו בו מתקני טיפוס

שונים כמו מגלשות גבוהות,צינורות,טבעות וסולמות של חבלים. המגרש המה מילדים

שעדיין היו לבושים בתלבושת בית הספר ועל ראשיהם הכובעים האדומים. "אני יכולה

לטפס עד למעלה!" התפארה לפניה. "תראי!" חיש קל נאחזה ברגליה בצינורות

המתוחים ונתלתה על הטבעת ביד אחת כמו קוף. אחרי שקיבלה את מנת מחיאת הכפיים

שציפתה להן שלשלה את גופה בזריזות ומיד טיפסה וירדה בסולם החבלים כשגופה

הדק היטלטל קדימה ואחורה, אחורה וקדימה ואיתה נע הכובע האוסטרלי האדום.

"איזה יופי!" כל הכבוד!" הריעה לה שוב ושוב.

בחצר החשופה רשפה השמש ולהטה על פניה המאדימות של תמרה ורעיה הושיטה

לה בקבוק של מים. "אני לא צמאה." הנידה את ראשה.

"אבל מוכרחים. חם נוראה. את יכולה להתייבש."

"אני לא צמאה!" סרבה בתקיפות.

"אז בואי נשב קצת בצל." הציעה רעיה והתקדמה לעבר הספסל המוצל.

תמרה משכה בכתפיה. "בסדר."

"מה זה הצריף הזה שם?" רעיה שלחה אצבע לקצה המגרש.

"זה קמפ אוסְטְרֵליה." השיבה לה במבטא אוסטרלי מובהק.

"מה זה קמפ אוסְטרַליה?"

"לא, אוסְטרַליה! אוסְטְרֵליה!" תקנה את מבטאה הצברי. "זה מין מקום כזה שהילדים

הולכים אליו כשההורים עובדים. גם אני הלכתי פעם והיה לי כיף!"

"זה כמו צהרון."

"כן נכון." השיבה תמרה והביטה בתשומת לב ברעיה. פתאום התכווצו גבותיה.

"סבתא, מה זה החומים האלה שיש לך על הידיים?"

"אה, זה מהשמש, וגם בגלל...שאני בוגרת."

"את לא!" היא נענעה את ראשה, "אני בוגרת. אמא צעירה, ואת....את זקנה!"

הבהירה, והעבירה את אצבעה הדקה על צווארה של רעיה, "תראי יש לך פה קמטים

וגם," הצביעה לעבר שערה המאפיר,"שערות לבנות בראש. את זקנה."

נכדיה בארץ מכנים אותה בשמות חיבה כמו "סבתוש" או "סבתתי", מחבקים אותה

ומחמיאים לה "את יפה היום סבתא," כשהיא מתהדרת בבגד חדש, והנה תמרה

מישירה אליה מבט ואומרת "את זקנה."

* יוסיפיה פורת היא מחברת הרומן "לראות בשדות זרים" שיצא לאור בהוצאת אוריון.  רומן העסוק במערכת יחסים בינזוגית-רגשותיה, סערותיה, שמחותיה, ומשבריה.