מאמר:
לשקר יש רגליים/ משה גרנות

על ספרו של אלון חילו "אחוזת דגני",ידיעות אחרונות 2008, 267 עמ'

התנ"ך גדוש בנבואות מפי האל ומפי בחירי האל, המתבררות ללא קושי כנבואות בדיעבד. כלומר, מישהו מאוחר, שעבורו המאורעות הנידונות הן נחלת העבר, שם בפי דמות קדומה נבואה על מאורעות אלו. כשמנבאים בזמן אמת, והדבר מתועד - מסתבר ששום דבר לא מהנבואה לא מתגשם: חולדה הנביאה ניבאה ליאשיהו שימות בשלום, ואילו באמת הוא נפל בחרב פרעה נכה; ירמיה מנבא שיהויקים ייקבר קבורת חמור, והוא זכה לקבורת מלכים מכובדת; לצדקיהו ניבא ירמיה שימות בשלום, וסופו היה שמלך בבל כבל אותו בנחושתיים, שחט את בניו לעיניו, ואחר כך עיוור אותו. הבאתי דוגמאות בודדות אלו כדי להראות עד כמה מופרכת היא טענת "יודעי הנסתרות" שניתן לנבא את העתיד (ראו פירוט ומראי מקום בספרי "התנ"ך – כף החובה", תמוז 1986, עמ' 51-46). נראה לי שרק בנימין זאב הרצל, שלא התיימר להיות איש אלוהים, זכה כי נבואתו תתגשם, ואמנם מדינת ישראל קמה בדיוק חמישים שנה מיום "נבואתו".

ההקדמה הזאת באה להזהיר מפני שקריהם של נביאים בעיני עצמם, ו"נביא" כזה הוא אלון חילו בספרו "אחוזת דגני". הכוונה של חילו הייתה להצביע על אשמת הציונות לנכבה של ערביי ארץ ישראל: היהודים הסתננו לארץ טיפין טיפין, ובכסף רב ובנכלולים שונים זכו באדמותיהם של הערבים, תוך גירושם האכזרי. ואת מי בוחר אלון חילו כדוגמה לנכלולי הציונות – את חיים מרגליות קלווריסקי, האיש שדגל בכל ליבו במדינה דו-לאומית, שהיה ממייסדי "ברית שלום", שהקים בית ספר עבור ילדי הכפר ג'עוני, שניסה להידבר עם המלך פייצל, שקנה בכסף מופקע אדמות מהאפנדים שרובם חיו בלבנון, ושפיצה בכסף נוסף את  האריסים כדי שיעזבו את האדמות שנקנו, אחרת הקנייה לא הייתה מתממשת. ובכן את האיש הזה מצייר אלון חילו כגורם הראשון לאסון שנחת על העם הפלסטיני. הוא ממציא יומן של קלווריסקי, בו הוא מתעד את כל מעלליו המיניים: אשתו, אסתר, היא פריג'ידית ויבשה בבית סתריה, לכן הוא מבקר אצל זונות, מפתה חלוצה במשמר הירדן, ועיקר העיקרים – מפתה את עפיפה דג'אני להיות לו פילגש, ודרך אהבתה אליו – הוא זומם להשתלט על קושאן האחוזה. המעללים המיניים האלו מתוארים בפרטי פרטים, וברור שהם המצאה זדונית של המחבר בלי שום קשר למציאות.

ובאמת איך סופר מעז להמציא עלילות על דמות היסטורית - שקורותיה האמיתיות ידועות לציבור, והן הרחוקות ת"ק פרסה ממה שחילו טפל עליה?  הספר מתיימר לתאר מציאות של סוף המאה ה-19 בארץ ישראל, והסופר מזכיר את הנפשות הפועלות באותם ימים: ד"ר הלל יפה ורבקה אשתו, ד"ר חיים חיסין. יהושע ואולגה חנקין (לו יש עיניים מטומטמות, ולה יש שת גדול!), נפתלי הרץ אימבר, הבארון הירש, הבארון רוטשילד.

קלווריסקי של חילו מזלזל בערבים, בפרימיטיביות שלהם, באמונות הטפלות, בפחד שלהם מג'ינים, בכך שמשיאים ילדות קטנות, באהבת הקטטה שלהם, במשכבי הזכר ומשכבי הבהמה הנפוצים, כביכול אצלם, ברצחנות הקשורה בנקמת דם. הוא גם מתנשא על נשים, ורואה את דרך מחשבתן כנחותה, אלא שהמחבר לועג לדמות ומראה כי בסופו של דבר, גם "הקולוניסטים" היהודים, וגם הוא עצמו נדבקים בחרדה מפני רוחות רעות. לקלווריסקי יש אפילו הזיות בדומה לאלו של עפיפה ושל צאלח בנה.

מילא שחילו קרא, כביכול, את יומנו של קלרוויסקי, זה איכשהו נראה סביר, כי האיש היה שליח של יק"א וקנה אדמות כדי ליישב עליהן יהודים, ומן הסתם נדרש לדין וחשבון בכתובים, אבל חילו ממציא יומן של צאלח, ילד ערבי בן שתים-עשרה (ראו עמ'41), הצאצא היחיד של משפחת דג'אני החולשת על אחוזה ענקית ששכנה לפי הספר ממזרח לעיר תל-אביב של היום. הילד הזה סובל מדיכאון עמוק, והוא נרדף על ידי ג'ין שדורש ממנו לטבוע בביארה (בריכת המים שבאחוזה, המשמשת להשקיית הבוסתנים). הוא מתואר כסופר ומשורר הממציא סיפורים על גיבורי מדבר (בעיקר נער בשם ראשיד, שאמור לנקום את רצח אביו, ולילא נערה שמבקשים למכור אותה להרמונו של איש זקן, והיא מעדיפה את הטביעה בנהר). הכתיבה של צאלח ברמה ספרותית כל כך גבוהה שאין סיכוי שבעולם שילד בן שתים-עשרה, ויהיה זה המחונן ביותר –יצליח להוציא כזאת מתחת ידו. אבל מילא ההפלגה הבלתי סבירה הזאת, אבל הילד הזה הוא נביא: הוא מנבא שהיהודים יסתננו טיפין טיפין לארץ וינשלו את הערבים מאדמתם. הוא יודע שבגלל אדם נבל כמו קלוויסקי (אגב, קלוורינסקי עצמו, לפי יומנו של צאלח, מודה שכל הסטריאוטיפים האנטישמיים על היהודים הם נכונים!), האחוזה של הוריו תיהרס, ובמקומה יוקמו שלושה מגדלים – משולש, מרובע ועגול (מגדלי עזריאלי, כמובן), הוא רואה נגד עיניו את הרצל במעקה המרפסת, את בן-גוריון העומד על הראש, את גולדה מאיר בעלת הזרועות העבות, ואת משה דיין בעל הרטייה. הוא יודע שהיהודים יקימו מלון וגינה ציבורית במקום שהיה בית קברות מוסלמי (הלא הוא מלון הילטון), שהיהודים יחריבו את הכפר שיח' מואניס, ויקימו שם אוניברסיטה, שהיהודים שיגיעו מאירופה יגרשו את הערבים למחנות פליטים צפופים (אם הקורא לא מאמין שטמטום כזה אמנם נמצא בספר, אני מציע לקרוא את עמ' 90, 117, 172, 178-177, 187, 216, 217, 218. צאלח מנבא גם נבואה אישית לקלווריסקי: אסתר אשתו תלד בת שתמות בת שנתיים, ואחר כך ייוולדו לו עוד שלוש בנות, וכן הוא חוזר על נבואתו שבין הערבים ליהודים יתחוללו אינספור מלחמות (עמ' 279-278, 351-350). מסתבר שמאניית הנבואה נדבקת גם בקלווריסקי – הוא מנבא שבית חולים גדול ייקרא על שמו של הלל יפה, וכי וילדער בהיימס, הוא נפתלי הרץ אימבר, יהיה משורר מפורסם (עמ' 354).

בכך לא נגמר העיצוב המופרך של דמות הילד (הסופר, המשורר, הנביא!), מסתבר שהילד שלומד בבית צרפתית ואלגברה מאימו (עניין מופרך כשלעצמו: עפיפה אימו חותנה עם מוצטפא דג'אני כשהייתה ילדה קטנה ששיחקה עם בובות – איך פתאום היא יודעת צרפתית ואלגברה?!), גם יודע לחקות מוטיבים שקספיריים ביצירתו: הוא ראה את אימו מתעלסת עם קלווריסקי, וכדי להביע את זעמו על הניאוף, הוא קורא בפני אימו ובפני קלווריסקי עצמו סיפור שחיבר, שם ראשיד (הגיבור הספרותי שלו) מתבשר על ידי שומריו כי התגלתה רוח אביו שנספה כביכול בקרב. ראשיד הולך לפגוש את רוח אביו, שמספרת לו שלא נהרג בקרב, אלא אשתו, אימו של ראשיד, נאפה עם עומאר, ושניהם החליטו להרעיל אותו על ידי כך שישפכו רעל אל תוך אוזניו בשנתו (עמ' 193, 198-195). ואם לא די בכך, הרי שני הסרסורים הערבים מיפו, המעניקים שירותים שונים לקלווריסקי תמורת "פרוצנט", דומים להפליא לרוזנקרנץ וגילדרשטרן מ"המלט". צאלח מחזיק גולגולת של נערה בשם נעימה שהתאבדה, והוגה דברים דומים לדבריו של המלט בסצינה דומה (עמ' 311-310) צאלח מתאבד בטביעה בעוג'ה (הירקון) כשהוא לובש את שמלת הכלולות של אימו שנישאה כילדה, בדומה לאופליה במחזה הנ"ל של שקספיר (עמ' 341)..

מילא שחילו האמין כי הקורא בור בספרות העולם, אבל איך לא עלה בדעתו שגיבורו, קלווריסקי, היה צריך להצביע לילד "הגאון", על הפלגיאט, הרי הוא איש משכיל שלמד אגרונומיה בצרפת. אבל לא, קלווריסקי אינו מנחש מניין לילד הידע השקספירי הזה, והוא נפגע עד עמקי נשמתו על כך שצאלח מאשים אותו באמצעות הסיפור בדוי שכביכול הוא רצח את אביו.

ועוד דבר: אלון חילו מנכס לעצמו את אריג הראשומון בעלילה – היומנים של קלווריסקי ושל צאלח על אותם אירועים עצמם הם דבר והיפוכו. לדוגמה: קלווריסקי מקבל את הסכמתה של עפיפה דג'אני, לשלוח אץ צאלח בנה לחמי טבריה לשבועיים כדי שרוחו תירגע, ואילו לפי יומנו של צאלח, קלווריסקי החתים את אימו על מכתב השולח את הילד לבית חולים לחולי נפש בנאבלוס, הלא היא שכם, כדי שיאושפז למשך שבע שנים.

מעניין שאלון חילו שם בפיו ובעטו של צאלח נבואות על נישול ועל גירוש הערבים שמשלימים עם גורלם בידי היהודים, ומעניין שאין לצאלח כלל נבואות על הרציחות המזוויעות של הערבים נגד הישוב היהודי בחברון, בירושלים, בצפת, ביפו, בפתח תקווה, ובעצם בכל הארץ במאורעות תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט; ואיך זה שהוא לא ניבא שהערבים סירבו לתכנית החלוקה, ובמקום זה פלשו לארץ ישראל במגמה (שלא התפוגגה עד היום!) להשמיד את היישוב היהודי. מסתבר שלצאלח של אלון חילו יש התנבאות סלקטיבית מאוד עם אוריינטציה אנטי ציונית ברורה, כמו לכל האנטישמים בעולם, המאשימים את ישראל כארץ של אפרטהייד, כאשר במדינת ישראל יש לערבים זכות לבחור ולהיבחר, כאשר שופט ערבי שולח נשיא לבית הסוהר, וכאשר במוסדות האקדמיים יש יותר ערבים מאשר אחוזם באוכלוסייה. לעומת זאת בארצות ערב, והרשות הפלסטינית בתוכן, אין אף חבר פרלמנט יהודי, וכאשר מכירת קרקע ליהודי נחשבת לפשע שעליו יש עונש מוות. מחיאות כפיים לג'ורג' אורוול שידע להבחין בשפת השקר של עולם השנאה.

מילא ששונאי ישראל המציאו עלינו עלילות זוועה (הרגנו להם את אלוהים, אנחנו אנטי כריסט, אנחנו שוחטים ילד נוצרי עבור המצות – רשימה חלקית), לא ברור לי מדוע יהודים (לא רק אלון חילו!)  ששים להסכים עם מחשבות פרוורטיות אלו. ובכן, מי שעם ישראל וארץ ישראל יקרים לו, ומשתוקק להתעצבן – שיקרא את "אחוזת דג'אני".

כזכור, "אחוזת דג'אני" זכה בפרס ספיר ב-2009, והפרס ניטל ממנו כשהתברר ניגוד העניינים שבין יו"ר ועדת הפרס ובין המחבר. איך הוועדה יכלה לעכל ערימה כזאת גדולה של שקרים מבלי שהעלו בדעתם לשאול את צאצאי חיים מרגליות קלווריסקי אם כל הבוץ שהוטח בסב-סבם הוא אמת? מסתבר שהמלאכה שהייתה אמורה לעשות הוועדה, עשתה המשפחה עצמה שתבעה את אלון חילו לדין על העיוות ההיסטורי, ולמגינת ליבי הם הגיעו עמו לפשרה לשנות את שמו של הגיבור במהדורות הבאות, אחרי שהספר כבר יצא בשלוש מהדורות! מסתבר שלשקר יש רגליים.