סיפור:
על מה חולמים חתולים שבעים בהקיצם /אריה קרישק
*
אותו לילה היא שוב חלמה עליו. זה לא היה משהו שהיא יכלה להזמין או לשלוט בו. חלומות אף פעם לא מבקשים את רשותנו. כבר פענחה והסבירה לעצמה, גם בעזרת אחרים, את שפע הפרשנויות. ולא הייתה מרוצה מאף אחת מהן. תמיד אותה הדמות, אותו המקום, אותה ההתרחשות. היו פעמים בהם הייתה מקיצה בבהלה - כמו מתוך סיוט. והסדין,במקומות שונים, היה רטוב,מקומט. והיו פעמים,דווקא בבקרים, בהם הייתה מתעוררת עם חיוך רחב שפוך על פניה הקורנות, חצי ממלמלת חצי לוחשת - "מתוק...כמה מתוק..." אבל גם המתיקות, כמו כל דבר אחר, חולפת, כאילו נוקב בה תאריך-תפוגה.
זה תמיד התחיל באותו האופן:- מישהו, יד חזקה,שעירה, לפתה את צווארה מאחור - לא בחזקה או בחנק אבל בתקיפות, וכופפה את גופה לאחור. מיד אחר-כך חשה במגע יד על שדיה.... אצבעות גרומות מעכו בעדינות את שדה השמאלי וליטפו-מיששו את פיטמת שדה הימני.... אי אפשר היה לה שלא להיאנק.
ב'מציאות' - אותו חומר של כביכול-ערות שאנו מכנים "החיים" - דווקא אהבה חדירה מלמטה,כשהיא רוכבת,קלילה ושועטת כאחד,על אברו של גבר נבחר כלשהו.
אך החלומות מצפצפים על העדפותינו, יש להם סידור-עבודה משל עצמם.
עכשיו היה הזר-מאחור מסייר בידו הפנויה (לאחר שהרפה מאחד משדיה הסמוק והמנופח) על בטנה ההומייה. לא הייתה בה שום בהלה או תהייה - דבר אחד העסיק אותה עד טירוף חושים מוחלט :- שימשיך,שימשיך,שימשיך, שיוריד את היד מטה-מטה, שיגלוש עם אצבעותיו - ולו גם אחת מהן! - אל נרתיקה המשווע,שהיה כבר רטוב כמעיין אכזב שמפל אביבי הציפו בבת-אחת.
אבל לזר בחלומה,גבוה מאד,חסר-פנים ברורים, אך חזק-נוכחות, היו רעיונות אחרים לחלוטין. הוא הדף אותה לפנים עכשיו, אוחז במתניה שלא תיפול, והיא הרגישה יד איתנה תולשת מעליה באחת את תחתוניה. פיה נפער לצעוק אך כל שבקע ממנו היה נהמה חרישית,בין מחאה קלושה לציפייה חנוקה.
היא ידעה באחת מה עומד לקרות ובכל זאת ברגע המכונן,הכביר, הייתה הלומה ומטולטלת כשבשבת ביום סער. זין אדיר,קשה כאבן, חדר אליה מאחור - לרגע השתהה,סופג את ריטוטי גופה, אחר החל לנוע,תחילה בעדינות מפתיעה ואחר בהולם עז, כובש עוד חלקה ועוד חלקה, והיא החלה לצעוק בקול גדול עד ש... התעוררה.
צהרי היום פיזזו בחלונה, על שולחן הציור שלה, וגם בקווי אלכסון לא-שקטים בתוככי מטבחה. רעש קל,סימני החיים של העולם החיצוני - קולות מהמסעדה המרוקנית שמתחת דירתה,אוושת צמרות,קולן של אמהות בעקבות ילדיהן - אבל באוזניה הלמו קולות אחרים לגמרי. היה כאב קל באחד משדיה,כמו צביטה או מכוות..משהו... ופיה היה יבש כמדבר. קמה במהירות אל המקרר ורוקנה לתוך פיה הפעור חציו של בקבוק מים. עיניה בערו ומשהעזה,סופסוף,לשגר ידה אל בין ירכיה פגשה ברטיבות סמיכה ונוטפת ושוב נרעד כל גופה. הגנרל הסיני שעל צלחת הקרמיקה לצידה - אותו הגניבה מתערוכה בניו-יורק לפני למעלה מעשור - גחך אליה, כמו היה אומר :- "סוערים לילותיך, אה ? "
אבל לא היה לה מה לענות לו. או לכל ישות אחרת. היא הייתה כמו גל ועכשיו אדווה מוקצפת,מבעבעת ונמוגה בחוף רחוק כלשהו.
ומה עכשיו,גנחה,על סף דמעות ורטיבויות לרוב, איך אני אוספת את עצמי ? לאן אני לוקחת את - -
את... כ ל ז ה ?! ??
**
הם הניפו דגלון קטן בחרטום הספינה כשנולדה. להיוולד על המים,בים הגדול,אמרה לעצמה פעמים רבות, האם אין זה סימן ? "סימן למה?" צחק החוקר ביובש, "שאת מימית?, מיטיבה לזרום, או אולי - רטובה תמיד ?" ההערה האחרונה נאמרה ביותר מקורט של גסות. הגסות הלמה אותו. אף שלעיתים פגשה,במסגרת עבודתה גם כמה שוטרים נעימי-מבט, הרוב היו עמומים,כמעט דוחים, ולזה שלמולה היו פני עכברוש ביבים מלוכלך,פה חסר-שיניים ועיניים רעות.
"אולי סימן שלבדיחות שלך יש טעם של עובש ?" פלטה בזעף.
"הופה!" צחקק העכברוש, "יש לנו עסק עם - פייטרית..."
"אני רוצה את עורך הדין שלי,"
"בררנו. הוא ברח לפורטוגל עם עוזרת-הבית שלו.."
היא נזכרה בנתון האחרון שאכן היה נכון. חרמש, אביתר חרמש, (עם השם התנ"כי הזה הבלתי-אפשרי) אכן היה בפורטוגל, מזה כחודש, משאיר הודעה לאקונית במשיבון שלה ופרט לכך - מאומה.
אבל גם כשאמרה את שאמרה ידעה כי שום חרמש לא יכול היה להושיעה.
התלונה הגיעה מסטודיו הדוגמנים בו הייתה מציירת מעת לעת, על פי רוב לפי הזמנה,אך לעיתים גם בעבור עצמה. מה שהיה גרוע הפעם,בניגוד לפעמים קודמות, שהתלונה לא באה מן ההנהלה בלבד - מרבית הדוגמנים, רובם הומויים מאוהבי גופם, כמה סטודנטים עניים לאמנות, חתמו, כעצומה, על הדרישה להרחיקה. היא הואשמה,בלי כחל ושרק, בשלהוב וגירויי יצריהם - מעודדת זקפות לאחת מסדרות רישומי המין שהביאו לה את המוניטין המפוקפק-משהו שלה.
"עלמה ברוק היא סכנה למכללה," קבעה העצומה, "לא מדובר רק בפרובוקטורית חסרת-מעצורים אלא באישיות מופרעת ,חובבת מהומות, נעדרת בלמים ורסן, רקובה מוסרית."
ריקבון מוסרי. שתי המילים החותמות הצליחו להצחיק אותה עד מאד - אהבה אותן ממש! - והיא הניחה לצחוק לטלטל את כל גופה, ואת חדר החקירות.
"כל זה מצחיק אותך,מה ?" התיז העכברוש בשטנה.
איך בכלל יכולה הייתה להסביר לו ? איפה להתחיל ? והרי הוא לא יבין כלום, כלום. במרוצת ימי חייה (ארוכים מדי,לעזאזל!) נתקלה תמיד ב...הבנות חלקיות. כמו במשפחתה,שדמתה בעיניה לקומץ מתחסדים. אביה,הנוכח-נפקד,אמה הקיבוצניקית השתלטנית ושני אחיה שדמו בעיניה כמי שנולדו מסורסים.
"אנשים תמיד מבינים-כאילו, " שחה לחברה אחת (שכבר נפחה נשמתה מני-אז) "יש להם מנעד-ריכוז נמוך,הם תמיד נופלים על קלטות חינוכיות ששטפו את מוחם ורובם - רובם - מפחדים מאמיתויות נוקבות." (חברתה הייתה קורבן לאמת-נוקבת שכזו, עת בחרה לצאת,עם מצלמתה, לסיור/צילום בחלק האסור של העיר. נאנסה באכזריות,הוכתה עד אובדן הפנים, והושלכה לסמטה אלמונית.)
"אתה יכול לרשום שאין לי מה להגיד, " פלטה כאילו חילצה גיהוק מקרבה.
"אין לך מה להגיד?! התלונה הזו יכולה לגמור לך את הקריירה בצ'יק... שלא לדבר על הרשעות קודמות שלך..אם יופעל העל-תנאי שלך... ואין שופט בישראל שלא יפעילו - את יכולה לשבת כמה שנים טובות..."
"אם הן טובות,אז למה לא ? בכלל אני אוהבת לשבת, על גברים אמיתיים..."
וכבר,באחת, היא מצאה עצמה מעבר לתחנת המשטרה הדפוקה,חדר החקירות המעופש,מרחפת אל זיכרונות מתוקים,רטובים. אם אנה= חורובה= הקדושה= של= כל= הכוסים, או סנט= פרנסיס= של הזקפות,היו מלאכיה, הרי שהם שנשאו אותה, עכשיו, אל...כסא הקש באמסטרדאם.
קטן,נמוך,עשוי עץ וקלעים, כמו ההוא המפורסם של וינסנט האומלל,שמת מבלי שמכר תמונה אחת.
גם מכירותיה שלה לא היו משהו. הציורים, עם הגופות המיוחמות,מלאות הדם ופיות פעורים,נוטפות זרע ונוזלים אחרים, היו קשים מאד למכירה. "לאספנים בלבד," נאנחה הגלריסטית שלה,תימניה שמנה,ערמומית,וחובבת ממונות, "וגם רק לכאלה שהם או סוטים או פורנוגראפיים..."
(זה הרשים את עלמה שהבצענית הפסבדו-אמנותית הזו הבחינה בין שתי ה'סוגות'. ארטי-פארטי.)
כסא באמסטרדאם. כסא-עם-גבר.
הוא היה צלם אירי,מופרע לחלוטין,אבל בעל תשוקה עזה לזיונים. כמעט כמו שלה. היא מצאה עצמה,כמעט בעל-כורחה, מעריצה את גופו המושלם,המצולק, המתפקע מאונים.
היא רכבה עליו,ימים שלמים,ימים של פראות משתוללת ועילפון-חושים, ולפעמים גם בלילות, עד שהתמוטטו,מעולפים,דם ניגר על הקלעים הצהובים,שלולית קטנה,מעורבבת, על הרצפה. וברקע - סירנה עולה ויורדת של אמבולנס דוהר לעברם.
"אם למות..." נאקה בבית-החולים, חבושה ומסוממת, "אז רק ככה...."
אבל החיים עוד רצו בה.
***
"תקשיב, ותקשיב לי טוב" , היא אומרת לגבר שלצידה (הם נוסעים עכשיו) ,הוא אוחז בהגה ביד בטוחה,צדודיתו המלבבת,המבוגרת מאד, דווקא מוליכה עליה רוח שלווה עמומה,בניגוד לדברים הקשים שעומדים בפיה.
"אין לי מושג ירוק,או צהוב, מה זאת אהבה ; אני בספק אם למישהו יש. כן,בטח,יודעת, אוקיינוס של שירים,ספרים,מכתבים,הבטחות,חלומות מנופצים... אולי בחור מנוסה שכמוך יכול להסביר לי למה הדברים מתחילים בהמראה גדולה,קסומה,ונגמרים בקול נפץ מרעיש וריחה של חמיצות צרבתית..?"
הוא היה פתולוג במקצועו,מאמריו הכתובים בסגנון מקורי זכו להערכה רבה.
"צריך בכלל להסביר ? המון דברים בטבע נשארים ללא הסבר. זמנית. עד איזה פענוח/פיצוח שאף הוא חלק ותלוי נסיבות. ואגב,זה עובד - לעיתים - גם במהופך : - רומן שמתחיל בצניעות,אפילו עם ספקנות מפוכחת של שני הצדדים, ולאט, במפגיע, הופך לאיזו וארייאציה של אהבה..."
"לא ציפיתי ממך להתחמקויות אלגנטיות..."
"אני שמח שיש לך ציפיות... את נראית לי בחורה מפוכחת להחריד, וגם - לוליינית לא קטנה..."
היא צחקה צחוק קטן, מאשר. אבל הרגישה בלתי-מרוצה. לשווא תקשה קושיות,כמו שעשתה בכל ימי ילדותה,נעוריה,ממלאת מחברות ויומנים,אפילו בנישואיה הארוכים,המחוררים ככברה,כל כך הרבה שאלות, וכל כך מעט תשובות.
אולי באמת האשם במשוררים, ברומנטיקה בכלל, כל השאיפות המכמירות הללו,אידיאולוגיות של חסידים שוטים,סחור וסחור סביב החור בדרך אל הבור... פוזה - בלעה רוקה ועיוותה פניה - הכל פוזה..
"ולך ? לך יש איזה ציפיות ממני ? "
"מידתיות. מה רע ב - להיות חברים טובים ? בלי שטרי קניין ואזיקי זהב ? "
היא לא השיבה והפנתה מבטה אל הדרך. הם חצו את צומת תפוח עכשיו, נוף שומרוני, טרשי למדי, צבעיה המסורתיים של ארץ-הצהריים. היה חם מאד והיא הסירה את חולצתה ואחר את חזייתה הלוחצת,חושפת לחלל המכונית את שדיה הגדולים,האגסיים, וורודי הפטמה.
הוא הביט בהם, אחר בפניה, (האם הבחינה בסומק קל?) וצחק חרש.
היא אהבה את צחוקו,הפשוט,הנעים,נטול התיאטרליות, זו שכה אפיינה את חוגיה הפסבדו-בוהמייניים,אמני המסכה והמיצגים. גם העריכה את העובדה שידע לאזן מצבים,לשמור על שלוות רוחו הבשלה, על רקע הטרגדיות הלא-מעטות שליוו את חייו.
איפה שאתה לא מביט על הבן-אדם,חשבה לעצמה, ולא רק על בן-לווייתה הנוכחי, אתה רואה.. פצע - -
"רוצה להזדיין ? "
הוא סובב את ההגה אל שביל צדדי לעבר חורש עצי זית ושיחי צבר.
****
"אני חייב לך התנצלות קלה" אמר בשקט, מחבקה אליו, לוטף את הזהב שבשערותיה, "לא הייתי לגמרי כן איתך... בעניין חדר 205 בבן-יהודה...."
היא צחקה. "במציאות שלנו כנות מוחלטת היא אוקסימורון - - "
הוא הניח לידו להשמט מעל שדיה הגואים. "יכול להיות. אני משתדל לפחות. אבל, את מבינה, לכל אחד הרי יש סודות...אני מתכוון,סודות מהסוג הקשה, שרק בתנאים מסוימים הם פולחים את השתיקה המגויסת..."
"נסיבות זיון ? " חייכה אליו. הוא מצא חן בעיניה. לפי שעה.
"את מבינה, הייתי צעיר מאד, עם חלומות על קולנוע ותיאטרון,ובחדר הזה, אליו לקחה אותי מקצוענית אחת, התחלתי לגלות את המיניות שלי... לא הייתי לגמרי בטוח בה, אבל זה לא שייך לכאן,לעכשיו..העניין הוא שמצאתי עצמי נסחף לעולם של ביבים,פושעים קטנים,(עזרתי להם אח"כ)מיניות מופרעת,סמים, כל מה שסיפרתי לך היה קצה קצהו של הקרחון..."
לקחה את אברו הרפוי והחלה מנשקת אותו.
"חמוד שלי, אתה לא צריך להתבייש,את יודע שאני לא שמה קצוץ על - מכובדות,ובלאו הכי אני קשובה-למחצה לרוב מה שמספרים לי.."
"זה לא דבר יפה להגיד..."
"איש מנוסה כמוך,שפותח גוויות חדשות לבקרים,שיודע הכל על הפתולוגיה של התשוקה והמקרה,מה כבר יכול לזעזע אותך ? "
דממה נפלה ביניהם. כשהביטה בו ראתה פנים קשות וחדות, כמו היה איש אחר. זר. זר ומאיים.
הוא סינן את המילים אחת אחת :-
"את מבינה, הרגתי אישה...שם..."
לפתע החל לבה,לבה הסורר, מאיץ פעימותיו. החדר סגר עליה...
"אתה...אתה לא מתכוון... ממש ? "
ושוב עברו רגעים טעונים,חשמליים, עד שפתח,שוב, את פיו הקפוץ : -
"כן. ממש. לזה אני מתכוון."
*******
אז מה נמצא מעבר למין ? בקצה האחר של האורגזמות האדירות שלה,שאין משלן ? אהבה ? ספק שכך. ואולי כן,לפעמים, רגעים של חסד,עונה-בשמש-לא-לוהטת,כמו פשטות של מים זורמים. האם בקשה את הסכנה, מחזרת אחריה ? האם העלתה עד כדי כך את רף הגירוי ?
ואולי הגיע הרגע,שאין עוד מנוס ממנו, לאמוד את המחירים שהיא שילמה, עודה משלמת - - ?
היא החלה לרחף, כנפיים צימחו מעל שכמותיה, רוח-פסגות הלמה בפניה בעליצות....
ומי זה הדובר אליה, כאילו מקצהו של מסדרון ארוך-ארוך, לוחש,ממלמל, מה מנסים להגיד לה ?
*
אפשר היה לסיים גם כך - לו רק הניחו לה המלאכים, מלאכי שרת דפוקים וחסודים,משוררי המהוגנות החברתית המצחינה,נחלתם של מנציחי השגרה - עולמן הבטוח,הכאילו-מוגן, של הדרכים הסלולות.
הבלשים מהמדור רכנו מעל הגופה שנמצאה בשדה פתוח, 22 ק"מ דרומית לרמלה. אלה היו ,כתמיד, זמנים של פורענות. גוויות,רטושות ואחרות,פיותיהן פעורות כסימן שאלה, עיניים קרועות לעבר ערפל כלשהו, נמצאו באזורים שונים של הארץ הלוהטת.
"הזעקתם את הפתולוג ? " שאל אחד מהם.
"הוא כבר כאן, " נענה.
פאראמדיק מזדקן,עם פני ליצן עצובות, כיסה בשמיכה את הקורבן. זבובי-מוות החלו לרחף מעל.
"למה רוב הקורבנות הן נשים ? " הבלש כמו דיבר אל עצמו, מוטרד ומדוכא משהו.
"שאלה מצוינת" השיב הליצן.
******
בסדר," אמר הרופא, "אני רואה עכשיו. תפתחי בבקשה,לאט-לאט, את הרגליים
...כן...ככה... גדול...תודה,חמודה..."
היא החלה להתעורר, מפלבלת בעיניה, ריחו העז-מתקתק של סם ההרדמה עוד עמד באוויר.
חשה קלילה וכמי שהסירה מעליה משקל כבד,מעיק. אך במקביל נתלוותה תחושה של - אובדן.
משהו ששוב לא יהיה עוד, היעדרות שאין להכחישה.
"הנה, הנה זה... " קולו של הרופא היה רך וענוג, "עוד צריבה אחת קטנה, בקושי תרגישי משהו,
והכול נגמר...."
(סוף)
(C )
