"נשיאות ארה"ב כרוכה באחריות אישית כל כך, עד שאין דומה לה בשום משרה בעולם...איש אינו יכול להחליט החלטות במקום הנשיא. איש אינו יכול לדעת את כל התהליכים והשלבים של מחשבתו, המוליכים להחלטות חשובות. אף המקורבים אליו ביותר,אף בני משפחתו, לעולם אינם יודעים את כל הסיבות, המניעות אותו לעשות מעשים מסויימים או המביאות אותו לכלל מסקנות מסוימות. האיש, המשמש בנשיאות ארה"ב, הוא גלמוד, גלמוד מאד בעת החלטות גדולות.
לצערנו, נמנע מאחדים מנשיאינו מלמסור לדורות הבאים את כל העובדות על אודות הממשלים שלהם, הואיל ומתו בתוך ימי נשיאותם. אחרים יצאו מן הבית הלבן באפיסת הכוחות, ואפילו היו רוצים לכתוב, לא היו מסוגלים. אחרים נעשו מרי-נפש בגלל הניסיונות שנתנסו ולא רצו לעבור אותם שנית בהעלאתם על הכתב".
כך כתב על נשיאות ארה"ב, הנשיא הארי טרומן ( שנת הכרעות, 1955). במאמר זה, נתייחס לנשיא האמריקאי הראשון, ג'ורג' וושינגטון.
- ג'ורג' וושינגטון נולד באחוזת POPE’S CREEK, וירג'יניה, ב11 בפברואר 1731, ע"פ הלוח היוליאני. עם המעבר ב1752, ללוח הגריגוריאני, תאריך הולדתו הפך להיות 22 בפברואר 1732. הוא היה בנם הראשון של אוגוסטין וושינגטון, בן למשפחת מהגרים בריטיים ואשתו השנייה מארי בול וושינגטון,
“My mother was the most beautiful woman I ever saw. All I am I owe to my mother. I attribute all my success in life to the moral, intellectual and physical education I received from her.”
“אימי הייתה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם. כל מה שיש לי אני חב לאימי. אני מייחס את כל הצלחתי בחיים, לחינוך המוסרי, האינטלקטואלי והפיזי, שקיבלתי ממנה". כך תיאר ג'ורג' וושינגטון את אימו ואת השפעתה עליו.
לא מעט אגדות ומיתוסים נארגו סביב דמויות של נשיאים אמריקאיים. זו אחת מהן, המתייחסת לג'ורג' , הילד ש"לא ידע לשקר"-
אגדת עץ הדובדבן- אמת או בדותא?...
מייסון לוק ווימס כתב ביוגרפיה קצרה אחרי מותו של וושינגטון ב1799, שהתפרסמה במספר מהדורות. בזו מ1806 העלה , בין היתר, את הסיפור על עץ הדובדבן: וושינגטון הילד נשאל ע"י אביו אם כרת את עץ הדובדבן האהוב עליו ותשובתו הייתה "אני לא מסוגל לשקר אבא, אני עשיתי את זה"...די ברור שזו בדותה שנועדה לפאר את דמותו –המיתית גם כך- של וושינגטון...
אביו נפטר כשג'ורג' היה בן 11 ואת תפקיד האב החל למלא אחיו למחצה, לורנס, מנישואיו של אביו לג'יין באטלר וושינגטון. בנוסף לאחוזה בה התגוררו, ירש לורנס מאביו גם אחוזה נוספת, מטע על נהר הפוטומאק, בשם MOUNT VERNON, הקרויה על שם מי שהיה מפקדו, אדמירל אדוארד ורנון.
מהיותה משפחה אמידה, נשלחו בני משפחת וושינגטון המבוגרים יותר ללמוד בבי"ס פרטי בבריטניה, אך בשל פטירתו של האב, ג'ורג' נשאר בוירג'יניה ואת השכלתו היסודית קיבל ממורים פרטיים רבים ובבי"ס של הכנסיה הפרוטסטנטית. בהיותו בן 15 בלבד עלה הרעיון שיתגייס לצי המלכותי, אך הרעיון נפל בשל התנגדותה של אימו.
בגיל 14 למד מדידה ורישום מפות ובגיל 16 יצא עם משלחת, לסקור שטחי פרא במערב וירג'יניה.
כבר בגיל 16 גיבש לעצמו כללי התנהגות, על פיהם ינהג כל חייו.
בשובו ממטלת המיפוי, התמנה למודד מחוזי במחוז קאלפפר ומהשכר שקיבל החל לרכוש אדמות במערב וירג'יניה. כמו כן, ערך מסעות חקר נוספים לאזורי פרא בוירג'יניה ופנסילבניה .
וושינגטון, בן תקופת הנאורות, היה חבר באליטה התרבותית והכלכלית של בעלי העבדים בווירג'יניה וגם הוא היה בעל עבדים , אותם שיחרר בצוואתו.
ליטוגרפיה מ1853 בה נראה וושינגטון מפקח על עבדים במאונט ורנון. הוא הפגין כלפיהם יחס הומאני ולא מכר עבדים אם הדבר היה כרוך בפירוק משפחות. בסופו של דבר ושלא כמו ג'פרסון למשל, התעלה מעל המקובל בתקופתו ושחרר מאוחר יותר את העבדים. למרות שלא אהד את העבדות, חשש שביטולה יפצל את ארה "ב (כמו שאכן קרה במאה ה19) .
שמאות הקרקעות, המקצוע אותו למד בנעוריו, העסיקה אותו תקופה קצרה. הקריירה הצבאית היא זו שציפתה לו...
בעיקבות פטירתו של אחיו למחצה, לורנס, משחפת, ב1753, ירש ג'ורג' בן ה21, חלקית, את תפקידו במיליציה של וירג'יניה ומונה ע"י המושל הבריטי רוברט דינווידי, לאחד מארבעת המפקדים של המיליציה המקומית בדרגת מייג'ור.
באוקטובר 1752, החל את חברותו ב"הבונים החופשיים".
בתקופה 1752-3 החלו מאבקים בין צרפתים ובריטים על השליטה באזורים שונים בצפון אמריקה.
וכך, ב1753 נשלח מייג'ור וושינגטון ע "י המושל דינווידי, למסור מכתב לצרפתים אשר התחרו עם הבריטים על השליטה באיזור נהר האוהיו. במהלך המסע שהשתרע על פני יותר מ760 ק "מ בסירה, ברגל וברכיבה, פגש וושינגטון את המנהיג האינדיאני טאנאכגריסון (ידוע גם בכינוי "חצי מלך ") והשניים התיידדו.
משנפגש עם המפקד הצרפתי ז'אק לגארדה דה סיינט-פייר, סירב זה לפנות את הכוחות הצרפתיים מן השטח כפי שדרש המושל דינווידי במכתב. היומן שכתב וושינגטון לאורך המסע ושכלל את אחד התיאורים הראשונים על החיים באותו אזור פרא צפון אמריקאי, הודפס ופורסם וכך הפך שמו של וושינגטון לידוע ברבים, מה שאיפשר לו לקבל הלוואה כדי להקים חברה של 100 איש ולפתוח בקריירה צבאית. את תחילת הקריירה שלו עשה אם כך וושינגטון - המהפכן האמריקאי הגדול - דווקא בשירותו של הכתר הבריטי...
ב1754, הגיעו חיילים צרפתיים מקוויבק לפנסילבניה במטרה להתבסס גם שם. וושינגטון נשלח יחד עם 40 חיילים, לנהל מו"מ עם הצרפתים על קביעת הגבול בין הקולוניות הבריטיות למושבה הצרפתית באזור אוהיו. משסרבו הצרפתים להתפנות מהאזור, פרץ עימות אלים במהלכו נהרגו 10 חיילים צרפתים ו21 נשבו, בתוכם היה –כנראה- גם הקצין הצרפתי שהקרב קרוי על שמו, "קרב ז'ומונוויל גלן". אין ודאות לגבי המשך האירוע, אך נראה שז'ומונוויל אמר לוושינגטון שהוא בא בשליחות של שלום, מטעם המלך הצרפתי לואי ה15. צ'יף טאנאכגריסון, משבט הסנקה, חברו של וושינגטון ובן בריתם של הבריטים, נטל גרזן טומהוק והרג אותו. הרצח עורר זעם רב בקרב הצרפתים. כנקמה, שבו הצרפתים את וושינגטון בפורט נססיטי, ביולי 1754, אך איפשרו לו די מהר לחזור עם חייליו, לווירג'יניה.
בצייפיה לתגובה צרפתית נוספת, הקים וושינגטון מצודת עץ מעגלית (פורט נססיטי) . גשמים עזים שירדו כשנה אחר כך, בראשית יולי 1755, מייד לאחר שהסתיימה הבניה, הציפו את החפירות ווושינגטון הורה לכרות עצים כדי שישמשו כסוללת הגנה. למחרת, 3 ביולי 1755, בשעה 11 בבוקר, תקף אותם כח משותף של 600 צרפתים וקנדים, בפיקודו של אחיו החורג של ז'ומונוויל. וושינגטון ציווה על 300 חייליו להסתער על הצרפתים, אך התגובה החריפה של האחרונים, הסיגה את חיילי וירג'יניה, חזרה אל המצודה. וושינגטון עם 300 אנשי המיליציה ו100 החיילים הבריטיים שהיו איתו, נמצאו בנחיתות מספרית יחסית לצרפתים. הצרפתים המשיכו להמטיר אש כבדה על המצודה ואילו הנצורים, כיוונו את כלי נשקם גבוה מידי ולכן כמעט ולא פגעו בצרפתים.
הגשמים העזים ששוב החלו לרדת, הרטיבו את אבק השריפה של הנצורים והפכו אותו ללא שמיש. קצין צרפתי התייצב לצורך ניהול מו"מ על תנאי הכניעה. המו"מ התקיים מחוץ למצודה ואילו בתוכה, הנצורים החלו שותים לשכרה.
וושינגטון חתם על הכניעה ולמחרת נטשו הוא ואנשיו את המצודה, מבלי שהתנגדו לצרפתים שבזזו את רכושם.
קרב מונונגאהלה - ב9 ביולי 1755, הוביל מייג'ור גנרל אדוארד בראדוק, מפקד הכוחות הבריטיים בצפון אמריקה, כח בריטי של 1300 לוחמים, שכלל גם את קולונל וושינגטון, חזרה אל המצודה.
אלא שלמרות שניסה טקטיקות לחימה אירופאיות, כאלה שהיו מקובלות גם על הצרפתים ולמרות שחייליו היו מצוידים טוב יותר, וושינגטון נחל תבוסה קשה מידי הצרפתים ובני בריתם האינדיאנים - בסה"כ כ900 לוחמים , שידעו להתאים את טקטיקות הלחימה שלהם לתנאי השטח ותפסו מחסה מאחורי שיחים.
הקרב, שקיבל את השם קרב מונונגאהלה, שהפך בעצם לקרב בינלאומי, הסתיים במפלה מוחצת לבריטים. 456 מחייליהם נהרגו ו521 נפצעו. בראדוק עצמו נפטר מפצעיו 4 ימים מאוחר יותר. לצרפתים היו מספר עשרות נפגעים. וושינגטון אישית, הוכיח עצמו כמפקד יעיל, בעל יכולת טאקטית, שארגן מחדש את הכוחות שנותרו בשטח ופיקד על נסיגתם מהאזור.
במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, 1756-1759 ,לקח איפא וושינגטון חלק לצידה של בריטניה ועדיין שתה לחיי המלך הבריטי.
עם סיומה של מלחמת "צרפת והאינדיאנים ", פשט וושינגטון את מדיו והחל מ1758 נבחר מספר פעמים לבית המחוקקים (House of Burgesses) של וירג'יניה. זאת, לאחר שספג שתי מפלות בניסיונות קודמים להבחר ל"בית ".
בשנות השישים של המאה ה18 נבחר לכהן גם במועצות של שתי כנסיות מקומיות.
עדיין תחת הכתר הבריטי , מונה וושינגטון למפקד המיליציה של וירג'יניה והפך לחייל המנוסה ביותר מבין בני המושבות, אך לא השתווה בניסיונו הצבאי לזה של המפקדים הבריטים. עם החרפת היחסים בין האמריקאים לבריטים, במחצית המאה ה18, בעקבות הצעדים הכלכליים בהם נקטו הבריטים כנגד מושבותיהם בצפון אמריקה, הפך וושינגטון לאחד ממובילי התהליך להתנתקות מבריטניה ושמו ,שהיה מוכר עד אז בעיקר במושבתו, וירג'יניה, הפך מוכר בכל המושבות.
בתקופה זו, חל שינוי חשוב בחייו האישיים של וושינגטון.
מרתה דנדריג', נולדה ב1731, במחוז ניו קנט, ליד וויליאמסבורג, וירג'יניה, כביתו הבכורה של בעל המטעים ג'ון דנדריג' (1700-1756). לו ולאשתו פרנסס ג'ונס, נולדו 8 ילדים. היא ידעה קרוא וכתוב, מה שלא היה דבר נפוץ במיוחד עבור נשים, במאה ה18.
בגיל 18 נישאה מרתה, שכונתה בחיבה "פטסי ", לדניאל פארק קאסטיס, בעל מטעים עשיר, שהיה מבוגר ממנה ב20 שנה ונולדו להם ארבעה ילדים. לאחוזתו קראו "הבית הלבן"... בדומה לאביה, גם הוא ייצא טבק. האגדה מספרת שהם נפגשו בכנסיה האנגליקנית המקומית.
מרתה שהתאלמנה מקאסטיס בגיל 26, ירשה רכוש נאה, שכלל 300 עבדים ואדמות בשווי של 40,000 ליש "ט. היא הייתה צעירה, יפה, חברותית ולראשונה נהנתה מחופש לעשות כמעט ככל העולה על רוחה.
מרתה- פטסי וג'ורג' נפגשו באמצעות תחברים משותפים. המשיכה ביניהם הייתה מידית. היא הייתה נאה, מושכת, עשירה, אך גם דעתנית ועומדת על שלה. הוא היה נאה, גבוה, עשיר ומפורסם בשל הקריירה הצבאית שלו.
ב6 בינואר 1759, פחות מעשרה חודשים מפגישתם הראשונה ופחות משנה וחצי מאז שהתאלמנה, נישאו השניים באחוזתה, במחוז ניו קנט. שניהם היו בני 27.
שניים מארבעת ילדיה של מרתה, בן ובת, נפטרו כילדים. בת נוספת, שגם היא נקראה מרתה-פטסי, נפטרה מאפילפסיה, בגיל 17, כאשר מרתה כבר הייתה נשואה לוושינגטון ונקברה ב "מאונט ורנון ". הבן הרביעי, ג'ון-ג'אקי, נישא זמן לא רב אחר כך, לאלאנור קאלברט, אך מרתה הייתה מדוכאת כל כך מפטירתה של ביתה, שלא יכלה להתלוות לוושינגטון ולהגיע לחתונה. אלא שאף ג'ון-ג'אקי נפטר צעיר, בגיל 27 ומרתה, שילדיה היו כל עולמה, עברה זעזוע קשה נוסף.
באותה תקופה רק כ60% מהילדים הגיעו לגיל 20.
...It please the Almighty to deprive me at a very early Period of Life of my Father, but I can not [sic] sufficiently adore His Goodness in sending Me so good a Guardian as you Sir; Few have experience'd such Care and Attention from real Parents as I have done. He best deserves the Name of Father who acts the Part of one..."
דברי שבח ותודה ששלח ג'ון- ג'אקי קאסטיס לוושינגטון, על היחס האבהי שהעניק לו .
מארי אנה קאסטיס, נינתה של מרתה ( נכדתו של ג'ון – ג'אקי), הייתה בת דודתו מדרגה שלישית ואשתו של הגנרל רוברט אי. לי, מפקד הצבא של צפון וירג'יניה בתקופת מלחמת האזרחים.
מארי אנה ואחד מבניה
ב3 ביולי, 1775, בשעה 9.00, בהתאם להחלטתו של הקונגרס הקונטיננטאלי, וושינגטון שלף את חרבו וקיבל את הפיקוד על הצבא האמריקאי בקימברידג', מסצ'וסטס. במכתב למרתה, הוא מביע תקווה שהבחירה בו לתפקיד הצבאי הרם לא תעציב אותה ושהיא תמצא עיסוקים שיסייעו לה להעביר את זמן העדרותו בנעימים.
וכך, איש הצבא שנשבע אמונים לכתר הבריטי... עובר צד...
מיוני 1775 ועד 1783 , אז נחתם "הסכם פאריס ", עמד וושינגטון בראש הצבא הקונטיננטאלי שלחם את מלחמת העצמאות האמריקאית. בניגוד לבריטים שהחליפו לא פעם במהלך המלחמה, את המפקד העליון של כוחותיהם בצפון אמריקה, נשאר וושינגטון בתפקיד עד הנצחון ביורקטאון-1781 .
למרות שלחם נגד בריטניה, שעתה הפכה ל"אויב " נגדו נלחם, המשיך ג'ורג' לשתות לחיי המלך הבריטי... קצין וג'נטלמן...
במהלך מלחמת העצמאות התמודד וושינגטון עם קשיים עצומים, שנבעו ממחסור בכסף, מחוסר ניסיון צבאי של החיילים (שהיו מתנדבים) והמפקדים ומהעדרה של ממשלה מרכזית יעילה. המדינות STATES , שהיו עד לא מזמן מושבות בריטיות, המשיכו להתנהל כיחידות אוטונומיות וחששו להעביר כח אדם ומשאבים לצורך ניהול המלחמה כנגד בריטניה, המעצמה הצבאית, גם משום שפחדו לאבד סמכויות וריבונות וגם משום שמשאביהן היו מוגבלים .
גנרל וושינגטון וחייליו צועדים בשלג ומאותגרים ע"י גנרל חורף...החיילים פנו אליו בתואר "הוד מעלתו"...
וושינגטון פעל בנחישות כדי להנחיל מקצועיות, משמעת ומוטיבציה בחייליו וניסה לשכנע את 13 המדינות שהרכיבו את הברית הפדרלית, לעזור במשאבים. גם ניסוח "תקנון הקונפדרציה", 1781 , שהיה אמור להקל בעיקר על המחסור בכספים, לא הוביל לשינוי מהותי, בשל אותו חשש של המדינות, מאיבוד סמכויות וכניעה לשלטון מרכזי.
חיים סולומון, יהודי ממוצא ספרדי, יליד פולין-1740, שהיגר לצפון אמריקה, הפך לברוקר מצליח בניו יורק ולמממן מרכזי (באמצעות כספים שלווה עבור האמריקאים, הן ממעצמות אירופה כהולנד וצרפת והן מאמריקאים עשירים) של הצבא האמריקאי בעת מלחמת העצמאות. וושינגטון אמר שפני ההיסטוריה היו וודאי שונים , ללא עזרתו של סולומון...
ב9 ביולי, 1776, פקד וושינגטון על חייליו להתרכז בניו יורק, כדי לאפשר את הקראתה של "הצהרת עצמאות" האמריקאית, שפורסמה כבר ב4 ביולי, התאריך שהפך ליום העצמאות של ארה"ב .
וושינגטון לא היה אסטרטג צבאי דגול, הפסיד יותר קרבות משניצח כשהחשוב ביותר היה הקרב בניו יורק, אך בלט בקור רוח ובשליטה עצמית יוצאים מן הכלל. בחוג מקורביו ניתן למנות מספר קצינים אמריקאים צעירים, שאמנם היו משוללי ניסיון צבאי, אך היו מוכשרים ונכונים ללמוד. ביניהם – נתנאל גרין מרוד איילנד והנרי נוקס ממסצ'וסטס, אותו ימנה וושינגטון-כנשיא, למזכיר ההגנה הראשון של ארה"ב.
ואגדה נוספת שנרקמה סביב וושינגטון: וושינגטון ונרות החנוכה של החייל אהרון לוי(?):
חייל יהודי בצבא הקונטיננטאלי, שאין ודאות לגבי שמו (צוטטו מספר שמות , כולל אהרון לוי), התבקש בחורף 1777/8 לשמור על עמדה בוואלי פורג'. הוא חש בודד והתגעגע למשפחתו. התלבט באם לנטוש את העמדה, אך לא רצה להיחשב לבוגד. משנזכר שהיה זה ערב חנוכה, רצה להדליק נרות כפי שהיה רגיל לעשות מידי שנה, אך חשש שהחברים לנשק יחשבו שהוא בעצם מרגל המאותת באש לאויב. בסופו של דבר, החליט להוציא את חנוכיית הנחושת מהתרמיל ובקבוקון שמן מכיס המעיל. הוא הצית גפרור על סוליית מגפיו והדליק את השמן בחנוכייה. בדידותו התפוגגה מעט משהוא חש שבאמצעות הדלקת הנרות, הוא בעצם חלק מכלל הקהילה היהודית המדליקה נרות חנוכה ברחבי היבשת האמריקאית. לפתע שמע צעדים והוא מיהר לאחוז בנשקו ואז ראה מולו את הגנרל וושינגטון, שהחליט לסייר בעמדות החיילים. "מה המצב חייל?" שאל וושינגטון והוא השיב "הכל בסדר, המפקד ". "מה אתה עושה?" שאל המפקד. "הדלקתי נרות " ענה. "מדוע? " שאל וושינגטון. "כי אני יהודי והיום חנוכה" ענה . על פי אחת הגרסאות, סיפר החייל כי הוא היגר מפולין משום שהפרוסים הקשו על קיום הפולחן היהודי. "מה הוא חנוכה זה?" שאל וושינגטון. "בחנוכה אנחנו חוגגים את ניצחון המכבים על היוונים " ענה החייל. "נדמה לי שהניצחון הזה קרה כבר לפני הרבה מאות שנים" העיר וושינגטון. "נכון, אבל התוצאות של הניצחון קיימות עד היום. היוונים רצו לפגוע ברוחו של עם ישראל. בנרות שאנו מדליקים אנחנו מראים שהרוח הזו עוד חיה וקיימת ", הסביר החייל לוושינגטון, מפקדו. "עם ששומר שנים כה רבות על זכרונו, ראוי להערכה. היהודים הם עם מאד עתיק. עם התנ"ך, היו לכם כל כך הרבה מלחמות וכל כך הרבה מנהיגים חכמים. קראתי על כך בתנ"ך. מה דעתך, מה יהיה גורלה של המלחמה שאנו מנהלים פה?" שאל וושינגטון. ואז על פי האגדה, קם החייל ועודד את מפקדו: "במלחמה הזו, אדוני המפקד, המושבות ינצחו. אין לי ספק בכך. הצדק עם המושבות. הממשלה מנסה לדכא אותן. והקב"ה הולך עם החלשים והנרדפים. לכן אין לי ספק שאנחנו ננצח". וושינגטון ענה :"דברת דברים אמיצים ונכונים. אני מאמין לך , בן לעם התנ"ך. דבריך, שיצאו מעומק הלב ילוו אותי מעכשיו כמו ברכה לניצחוננו במלחמה "...
עם כינון השלום עם בריטניה ב1783 לא ניסה וושינגטון לנצל את מעמדו כדי לזכות בתפקיד פוליטי/ אחר ופרש לאחוזתו מאונט ורנון.
האחוזה הייתה שייכת בעבר לאחיו למחצה לורנס, אך שנתיים לאחר מותו, חכר אותה וושינגטון מאן, אשתו של לורנס. לאחר מותה של שרה, ביתו של לורנס, ב1754, הוא ירש את האחוזה, שינה אותה , הוסיף לה אגפים ואת הבניין המרכזי של האחוזה הרס ובנה פעמיים, תוך שהוא מגדיל אותו כל פעם. מרבית עבודות השיפוץ בוצעו ע "י העבדים שהיו בבעלותו .
וושינגטון אהב כלבים כל חייו . לכלבים שהיו בבעלותו נתן שמות ציוריים, כמו "שפתיים מתוקות". בנוסף, הוא התעניין מאד בחקלאות וניסה שיטות גידול חדשות ואף הגיע להישגים מרשימים יחסית לתקופתו. אחד מחידושיו היה הקפדה על רישום חקלאי מדויק. חלק מן הרפורמה הזו, בוצע בעזרתו של ארתור יאנג, בריטי שהיה מומחה לחקלאות מודרנית ועבד עם וושינגטון על הנושא .
וושינגטון נחשב בתקופתו למזקק הוויסקי הכי גדול במושבות בצפון אמריקה.
הוא גם אהב יין מדירה ובירה... ונחשב לרקדן מעולה.
לאחר שקיבל ממלך ספרד, את "מתנה מלכותית " , חמור שזכה במספר פרסים, הפך וושינגטון לחלוץ בגידול פרדות בארה "ב.
ב1783 האמין איפא וושינגטון, כי סיים את תפקידו הציבורי, מה גם, שמשזכה במוניטין בינלאומיים של מצביא שעשה בעצם היסטוריה ושהתנהלותו הייתה כמעט ללא דופי, לא רצה לקחת על עצמו תפקיד שאולי יהיה כרוך בעשיית טעויות, מה שיפגום בהילה שנרקמה סביבו.
ב1785 רצו להעניק לוושינגטון מניות של חברות להכשרת נהרות לשייט, כאות תודה על שירותיו למען ארה "ב במהלך מלחמת העצמאות, אך כך הוא תירץ את סירובו לקבלן - "זו הייתה משאלתי מאז ומתמיד וגם עכשיו אני דבק בכוונתי זו, לעולם לא לקבל שום דבר מארה "ב ולא משום מדינה ממדינות הברית, בתמורה לשירות כלשהוא שעשיתי למענן בעבר, או בתמורה לשירות כשלהוא שיהיה בכוחי לשרתן אי פעם בעתיד אם כך יתגלגלו העניינים, שכן אין בתוכניתי לקבל מן הציבור שום מינוי שיש עימו תשלום. אבל איך אוכל לסרב ולדחות את מעשה הנדיבות הזה בלא שתיוחס לי כוונת זלזול בארצי ובחסדים שהיא עושה עימדי, מן הצד האחד ובלא שיטפלו עלי אשמת התייהרות והפגנה ראוותנית של ניקיון כפיים, מן הצד האחר-זה הוא הקושי. הואיל ואף לא אחד מן הרגשות האלה אינו מקנן בליבי, אצטער אם יטפלו אותם עלי " (מכתב לג'פרסון, גיורא קולקה, איש רנסאנס אמריקאי, עמ' 131). מילים שהדיהן מהדדים חזק עד ואולי בעיקר , היום הזה...
4 דברים עיקריים איפיינו איפא את וושינגטון- קוד התנהגותי, שירות ציבורי כנשיא נבחר ולא כמלך, התמדה, אי תמיכה (נייטרליות) בצד מסויים.
המצאה מעניינת, ששימשה את וושינגטון, בתקופות הקיץ במאונט ורנון, כשפתיחת חלונות, דלתות ופתח בגג, לא הספיקו לאיוורור הבית
עם תום מלחמת העצמאות, המשיכה ארה"ב לסבול מהעדר שלטון מרכזי יעיל. "תקנון הקונפדרציה " (שנוסח ב1781) היה עדיין בתוקף. במקביל, מתחילה להתפתח יריבות בין שתי קבוצות, באשר לאופיה של הברית הפדראלית. הריפובליקנים הג'פרסוניאנים ובראשם ג'פרסון, ראו בשלטון צנטראליסטי שלטון עריץ, דמוי השלטון הבריטי ממנו התנתקו ודגלו בפרטיקולאריזם ואילו הפדראליסטים (וושינגטון, המילטון, אדמס) רצו בשלטון צנטראליסטי חזק ויעיל. שתי קבוצות אלה יהוו את הבסיס להקמת המערכת הדו- מפלגתית האמריקאית ב1791, השרירה וקיימת עד היום. כך שוושינגטון קשור גם לצמיחתה של המערכת המפלגתית האמריקאית. בעיית "החיילים המשוחררים " שחוזרים הביתה משדה הקרב ונדרשים מייד להחזיר חובות ומשכנתאות, מה שלא היה ביכולתם לעשות, העלתה את החשש מפני אפשרות פירוקה של הברית הפדראלית הצעירה. שכן, חיילים אלו החלו בתסיסה חברתית כחלק מהמאבק שניהלו לביטול חובותיהם (למשל, "מרד שייז " במסצ'וסטס).
הפדרליסטים דחפו לכיוון כינוסה של וועידת החוקה, שנועדה להחליף את "תקנון הקונפדרציה " החלש ולייצב את השלטון הפדראלי, הריכוזי . וושינגטון המצביא הכריזמאטי, המקורב לפדרליסטים, נקרא שוב ב1787, אל הדגל ולאחר לחצים מרובים, הסכים לעמוד בראש ועידת החוקה, בפילדלפיה, כדי להאציל עליה מיוקרתו. הכוונה הייתה לחשק את המימשל המרכזי (צנטרליזם). למרות שלא היה אינטלקטואל ברמתם של מדיסון "אבי החוקה" או ג'פרסון מנסח "הצהרת העצמאות", עצם נוכחותו בוועידה תרמה לדיונים הנוקבים שהתרחשו במהלכה. ב1786 תאושר החוקה האמריקאית.
30 באפריל 1789- 4 במרץ 1797- וושינגטון מכהן כנשיא למשך 2 קדנציות. הוא היה הנשיא היחיד בהיסטוריה האמריקאית, שנבחר פה אחד ע"י האלקטורים וגם היה הנשיא היחיד שהושבע בשתי ערים – בניו יורק ובפילדלפיה. מאחר שהיה הנשיא הראשון, הוא גם קבע כללי התנהלות ("יש מאין") שבחלקם מקוימים עד היום : הקבינט הראשון שהקים מנה ארבעה מזכירים –יועצים (שרים) בלבד. ולמרות זאת, המדינה התנהלה "לא רע". ב1792 היו כבר 760 פקידי ציבור, 660 מהם כיהנו במשרד האוצר. על פי הדוגמא האישית שלו, נשיאים אמריקאיים (עד פרנקלין דילנו רוזבלט) נבחרו לכל היותר ל 2 קדנציות .
מאחר שמרבית כספו היה מושקע באדמות, וושינגטון סבל לא פעם מבעיית תזרים מזומנים. משנבחר לנשיא, הוא נאלץ ללוות 600 לירות שטרלינג על מנת לעבור למשכן הנשיאותי ברחוב שרי 3 , במנהטן, ניו יורק. בהתייחסו להלוואה, הוא אמר שנאלץ לעשות מה שחשב שאף פעם לא יעשה- "ללוות כסף בריבית "... בעבר סרב וושינגטון כאמור, לקבל תשלום על תפקידו כמפקד הצבא האמריקאי בתקופת מלחמת העצמאות, משום שחשב שאין זה מוסרי לקבל תשלום על שירות ציבורי. אך בסופו של דבר, כנשיא, הסכים לקבל משכורת בסך 25,000 $/שנה, סכום שלא הספיק לו, לדבריו, לכסות את כל ההוצאות. את ההפרש כיסה מכיסו הפרטי.
משנות ה20 המוקדמות, סבל וושינגטון מבעיות שיניים. מאחר שראה בכך חולשה, הוא שמר את הדבר בסוד מפני הציבור. בתמונה - השיניים התותבות ששימשו אותו ב9 השנים האחרונות לחייו. לרוב, היו התותבות שלו עשויות משיניים של פרות, חמורים, סוסים וגם בני אדם- כנראה שקנה אותן מעבדים (עבדיו?)
ב11 באוגוסט, 1790, קיבל וושינגטון מידי הגנרל הצרפתי לפאייט, את המפתח של הבסטיליה, שנכבשה ב14 ביולי, 1789 ע"י הצרפתים. בעייני הצרפתים , היה בית הכלא סמל לשלטון המלוכני העריץ ששלט בארצם. המפתח נמסר לוושינגטון משום שהוא כונה " אבי החירות". ציטוט של וושינגטון - "... החירות, כאשר היא מתחילה להצמיח שורשים, היא הופכת לצמח הגדל במהירות" .
למרות שניסה להימנע מתמיכה פוליטית באחד הצדדים, הרי שככל שהתחדדה המחלוקת סביב התוכנית להקים בנק פדראלי, בין תומס ג'פרסון (מזכיר המדינה) לאלכסנדר המילטון, מזכיר האוצר, החל לתמוך בפדרליסטים, שרצו צנטראליזם, שלטון ריכוזי חזק, נגד הרפובליקנים (אין לזהות עם המפלגה הריפובליקנית) , שדגלו בפרטיקולריזם –השארת הכוח בידי המדינות המרכיבות את ארה"ב. תמיכתו של וושינגטון בפדרליסטים ובעומד בראשם, מזכיר האוצר המילטון, הרחיקה אותו משניים מהרפובליקאים הבולטים -ג'פרסון (מזכיר המדינה) ומדיסון ( "אבי החוקה"), שניהם נשיאים לעתיד.
פרשת "הבנק המרכזי "- תוכנית שהציע המילטון, מזכיר האוצר, ב1791 כדי לייצב את הכלכלה האמריקאית הצעירה ולהחזיר חובות מתקופת מלחמת העצמאות. ג'פרסון, מזכיר המדינה, התנגד לתוכנית וטען שבחוקה לא מצוין בשום מקום שיש להקים בנק כזה ושבעצם, יש כאן הרחבה של סמכויות המימשל המרכזי. ג'פרסון ביסס את אחת משתי האסכולות הפרשניות לחוקה, " האסכולה המצמצמת". וושינגטון , הנשיא, הפך למתווך בין שני האישים הניצים. רפובליקאים האשימו את וושינגטון, בעיקר במהלך הקדנציה השנייה שלו, שיש לו שאיפות להפוך למלך, מה שלחלוטין לא היה נכון מבחינתו האישית של וושינגטון, גם אם להמילטון , מזכיר האוצר, היו כוונות בנדון .
לוושינגטון לא היה ניסיון במדיניות חוץ, אך היה משוכנע שהניראות האמריקאית בעולם, תסייע לבסס את איתנותה. ומה שבמיוחד יחזק את ארה"ב יהיה שלום. ג'פרסון, מזכיר המדינה בקדנציה הראשונה, טען, כי במובנים רבים, וושינגטון היה מזכיר המדינה של עצמו.
ב22 באפריל 1793 פירסם וושינגטון את "הצהרת הנייטרליות", כשהכוונה הייתה בעיקר לנייטרליות במלחמה בין בריטניה ובעלות בריתה, לבין צרפת. ההצהרה גרמה לדיונים נוקבים בתוך ארה"ב, כאשר הפרנקופילים קיוו שארה"ב תצדד בצרפת ואילו אחרים דרשו תמיכה בבריטניה. מאחר שצידד בשלום, אותו יש להשיג ולשמר בכל מחיר, טען וושינגטון שאין להתערב בענייניהן של מדינות אחרות (בדלנות / נייטראליות). על מחויבותו לבדלנות חזר גם בנאום הפרידה שלו, ב1796. מדיניות הבדלנות הזו שוושינגטון שם לה מסד, תאפיין את ארה"ב במשך לפחות 100 השנים הבאות.
היחסים עם האינדיאנים היו על פי השקפתו של וושינגטון, חלק מיחסי החוץ של ארה"ב. היה לו כלפיהם יחס חיובי ואף חתם איתם על הסכמים שהשאירו בידיהם את האדמות במערב התיכון, אלא שלאינדיאנים לא היו אמצעים יעילים להתנגד למתיישבים הלבנים שהחלו מיישבים את הספר האמריקאי ווושינגטון לא יכול היה לסייע להם. כך שבסופו של דבר, רבים מן האינדיאנים נושלו מאדמותיהם ובכלל, מתרבותם... היה זה פשע נורא נגד האנושות.
וושינגטון התנגד למעורבות אמריקאית במהפכה הצרפתית (1789).
כנשיא, קבע וושינגטון גם כללים להתנהגות חברתית. בימי שלישי, בין 15.00 ל16.00, למשל, נהג לקבל לפגישות, רק גברים. בערבי שישי, הגיעו לביקורים גברים ונשים כאחד והמפגשים היו פחות פורמאליים...
ב1791 החליטה ועדה של 3 איש, לקבוע את מקום מושבו של המימשל ב"עיר וושינגטון שבטריטוריית קולומביה" ובכך הנציחו אותו בפעם הראשונה. ב1800 הטריטוריה הפכה למחוז עם השתכנותם שם של משרדי המימשל.
הירידה בערכם של מטבעות הנחושת ("בהלת הנחושת", 1789) הובילה את הקונגרס ב1791, להטיל מס על משקאות חריפים מזוקקים. אלא שצעד זה עורר מחאה, בעיקר בפנסילבניה. המחאה הפכה למרד-"מרד הוויסקי", ב1794, כאשר וושינגטון הורה למתנגדים להתייצב בבית המשפט המחוזי. מאחר שהצבא הפדרלי עדיין היה קטן מידי מכדי להצליח בדיכוי המרד, גייס וושינגטון אנשי מיליציה מפנסילבניה, מרילנד, וירג'יניה וניו ג'רזי והוא עצמו פיקד עליהם. הוא מינה את הנרי " לייטהורס הארי" לי כאחראי על כניסת הכוחות למקומות המסתור של המורדים. לצורך גיוס זה, הוא עשה שימוש ב"חוק המיליציה מ1792". בסופו של דבר, המורדים התפזרו ולא הייתה לחימה. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית , בה המימשל השתמש בכח צבאי כדי לאכוף את סמכויותיו והפעם היחידה בה נשיא מפקד על כוחות מזויינים באופן אישי.
נאום הפרידה של וושינגטון, 19/9/1796 פורסם כמכתב לציבור. הוא נכתב ע"י וושינגטון עצמו שנעזר בהמילטון ואף בג'פרסון. בדברים הושם דגש רב על הריפובליקניזם האמריקאי, תוך ציון : הצורך באחדות האומה, חשיבותם של קיום החוקה והחוק, השלילה הקיימת במפלגות פוליטיות , החיוב שקיים באדם הריפובליקני. הנאום השפיע גם על עיצובה של מדיניות החוץ העתידית של ארה"ב, למרות שהוא לא דן בכך באופן ישיר.
מצד אחד, היו בנאום רעיונות המילטוניאניים. ב1791, המילטון (הפדרליסט) תמך בדיפלומטיה האירופאית, אך ראה באינטרס הלאומי של ארה"ב-במסחר, כעומד מעל לכל שיקול אחר, כלומר יש כאן שיקול תועלתני - ריאליסטי.
מצד שני, הנאום הכיל עקרונות ליברליים המזוהים יותר עם ג'פרסון (הריפובליקני). בניגוד להמילטון, ג'פרסון הזדהה עם הרוח האמריקאית, הוא האמין בכוחו של העם ובהכרעה הדמוקראטית של הציבור, הוא תמך בכהונה מוגבלת של הנשיא , תמך במהפכה הצרפתית בשלביה הראשונים עת שימש כשגריר האמריקני בפריס ונטה לבדלנות.
מדיניות החוץ האמריקאית, כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בנאום הפרידה המוזכר של וושינגטון, מורכבת משני יסודות שונים שעל פניו נראים סותרים זה את זה : מצד אחד, יסודות בדלניים, התרחקות ממלחמות, סלידה ממאבקי כח מפלגתיים ומצד שני, טיפוח עקרונות דמוקרטיים אוניברסאליים, כגון: זכויות אזרח, שוויון, חופש דת + הפרדת דת/מדינה, דמוקרטיה, ליברליות . מאז 1796 ועד היום, ניתן לראות את מדיניות החוץ האמריקאית כשילוב של תפיסה תועלתנית-אינטרסנטית עם תפיסה מוסרית : "ידידי ועמיתי האזרחים ... ההסכמה לקבל על עצמי ולהמשיך לשמש בזו המשרה אשר אליה נקראתי פעמיים על ידי בחירתכם, הייתה קרבן תמיד של נטיית הלב להכרת החובה ולמשוא פנים לאשר נראה כי הוא שאיפתכם. תמיד קיוויתי שיהיה לאל ידי, בשים לב לנימוקים שלא הייתי רשאי להתעלם מהם, להקדים בהרבה לשוב לרשות היחיד שלי, שמתוכה הוצאתי שלא בטובתי. חוזק נטייתי לעשות כן , קודם הבחירות האחרונות, אף הביא לידי הכנת נאום להודיעכם על כך, אך עיון שלם במצב המסובך והחמור של ענייני החוץ שלנו באותה שעה והעצה שהשיאו לי פה אחד בני אדם הראויים לאמוני המריצוני לנטוש את המחשבה הזאת. אני שמח שמצב עניינכם, מבית ומחוץ, שוב אינו מעמיד את ההליכה אחרי נטיית הלב בסתירה להרגשת החובה או הנאות ומובטחני שיהיה אשר יהיה היחס לשירותי , במסיבות ההווה של ארצנו לא תהיה החלטתי לפרוש למורת רוחכם ... לא התעלמתי מלכתחילה מפחיתות הכשרי והניסיון הגביר בעיני, כל שכן אולי בעיני אחרים, את הטעמים לחוסר הביטחון בעצמי ( ומשקל השנים המוסיף והולך מזהירני יום יום יותר ויותר שצילה של רשות היחיד הכרחי הוא לי ... )"...
ועוד ציטוט חשוב של וושינגטון-
" להיות מוכן למלחמה הינו אחד האמצעים היעלים ביותר לשימור השלום"...
במהלך הקדנציה השנייה שלו, היה וושינגטון מטרה להתקפות של חלק מהריפובליקאנים הג'פרסוניאנים , שהאשימו אותו כאמור, ברצון להפוך למלך ולחצו עליו לתמוך בצרפת אל מול בריטניה. אלא שגם אם המילטון שאף להכתירו, וושינגטון לא היה שותף ליוזמה.
ב1797, חזר וושינגטון לאחוזתו בווירג'יניה, "מאונט ורנון" והשתדל להתרחק מהמחלוקות הפוליטיות. הוא חש הקלה רבה. כשניסה אלכסנדר המילטון לערב אותו בהקמת צבא סדיר קבוע, יוזמה פדרליסטית שהריפובליקאים התנגדו לה בתוקף, וושינגטון כמעט ונרתם לפעילות , אך בסופו של דבר, היוזמה נפלה. וושינגטון שהפך שוב לחוואי, נחרט בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי, כגדול הנשיאים של האומה ויש אומרים שהיה גם אחד המנהיגים הדגולים ביותר בעולם.
סביב וושינגטון התפתחו עוד בחייו, מיתוסים רבים.
הוא היה התגלמות המיתוס של אריסטוקראטיה טבעית (תואר שאינו עובר בירושה), הקשורה לקרקע ובכך בעצם, היא מסמלת את כל האומה האמריקאית דאז, אומה של חוואים, של חלוצים, המחוברים לטבע ומתנהלים בפשטות ובהגינות. אומה שאיש דגול כמוהו התגייס לשירות הציבור, לחם כמפקד המיליציה בתקופת מלחמת העצמאות, שירת אותה במשך שתי קדנציות כנשיא וחזר אל החקלאות, אל אחוזתו בווירג'יניה.
וושינגטון הכריזמאטי, איש של ריאל פוליטיק, שהוליך את ארה"ב גם בעת מלחמה וגם בצעדי ה(ע)יצוב הראשונים שלה, הוספד (בין היתר) במשפט ממצה :"ראשון במלחמה, ראשון בשלום וראשון בליבם של בני ארצו"...
ישנם היסטוריונים המוצאים נקודות השוואה בין וושינגטון לבין לוקיוס קווינקטיוס סינסינטוס/קינקינטוס, מצביא ומדינאי רומי, שכיהן כקונסול (460 לפנה"ס) וכדיקטטור. באגדות של הרפובליקה הרומאית הוא סימל את אהבת המולדת, אדם שהצטיין בפשטות הליכותיו ובויתוריו על שררה שהוצעה לו.
ב458 לפנה"ס הטילו אויביה של רומא מצור על צבאה ונשקפה לו סכנת השמדה. הסנאט שלח שליחים אל קינקינטוס החקלאי שהיה עסוק בחריש , שהודיעו לו כי הוא נבחר כראש המדינה. הוא ארגן במהירות את הצבא, כיתר את האויב והביסו ועלה על רומא. כעבור 16 ימים התפטר קינקינטוס וחזר לעבד את שדותיו .
ב439 לפנה"ס כשהיה בן 80, הוענקו לו שוב סמכויות של שליט אבסולוטי. הוא כיהן בתפקיד 21 יום והרג את הפלאֶבּי ספוריוס מאליוס שרצה להמליך עצמו כמלך רומא.
באותן אגדות גבורה רומיות מונצח קינקינטוס כמצביא-החקלאי, החוזר אחרי כל קרב, אל אדמתו וכך מגביל את מעורבותו הפוליטית. בארה"ב נהגו לערוך אנלוגיות בינו לבין וושינגטון, שאף הוא לא רדף שררה וחזר לשדותיו , ל"מאונט ורנון", עם תום כל תפקיד שהוטל עליו.
ב12 בדצמבר, 1799, רכב וושינגטון על סוסו ברחבי האחוזה, מפקח על העבודות השונות, משעות הבוקר המאוחרות ועד השעה 15.00. מזג האוויר השתנה משלג קל, לכפור וגשם. עם חזרתו הביתה, האיצו בו להחליף את בגדיו הרטובים, אך הוא, שהיה ידוע בדייקנותו, סרב פן יאחר לארוחת הערב. למחרת, השלג הפך כבד יותר, אך וושינגטון שכבר סבל מכאב גרון בגלל ארועי היום הקודם, התעקש בכל זאת, לצאת אל החלק באחוזתו בו חטבו עצים. קולו הפך לצרוד מרגע לרגע. באותו הערב, כפי שנהגו בכל הערבים כמעט, ישבו וושינגטון, מרתה ומזכירו, טוביאס ליר, יחד, כדי לקרוא את העיתונים. וושינגטון היה קורא נלהב שלהם. אלא שבגלל צרידותו, ביקש הפעם מליר, שיקריא. בשעה 2.00 בלילה, וושינגטון התעורר משנתו בגלל קשיי נשימה. מרתה רצתה להזעיק עזרה, אך מאחר שהיא עצמה רק התאוששה מהתקררות, הוא לא הרשה לה לעזוב את החדר ורק מאוחר יותר, כאשר לחדר נכנסה השפחה קרוליין, נשלח טוביאס ליר לקרוא לרופא ג'ימס קראיק, שהיה חבר ורופא המשפחה זה 40 שנה. עד לבואו של הרופא, ביקש וושינגטון מאחד המפקחים באחוזה, ג'ורג' רואולינגס, להקיז לו דם, משום שהאמין ששיטה זו סייעה לו בעבר, בפעמים שחלה. כמו כן, הכינו לוושינגטון משקה ממולסה, חמאה וחומץ, אך וושינגטון כמעט נחנק כשניסה לשתות את המשקה הבלתי נעים הזה. בבוקר וושינגטון לא חש שום הקלה ומרתה שלחה את ליר להזמין רופא נוסף, גוסטאבוס בראון מפורט טבאקו. בינתיים, הגיע קראיק, שהקיז שוב מדמו של וושינגטון והכין משקה נוסף ,שאף בו היה חומץ. כאשר השעה כבר הייתה 11.00 ובראון לא הגיע, ביקש קראיק לקרוא לרופא שלישי, מה שסימן שלדעתו המצב חמור. בינתיים ביצעו עוד 2 הקזות דם, אך לא חל שום שיפור במצבו של וושינגטון. לא עזרה גם ההתייעצות של שלושת הרופאים, או טיפולם המסור מאד של מרתה ושל משרתיו וחבריו. ב16.20 הוא ביקש ממרתה שתביא את 2 הצוואות שהכין והורה לה שתשרוף אחת מהן. ואז, קרא לליר וביקש ממנו : "הבנתי שאני עומד למות, נשימתי לא תחזיק מעמד עוד זמן רב. האמנתי מלכתחילה שההפרעה תהיה קטלנית. ארגן וסדר את כל המסמכים והמכתבים הצבאיים שלי. סדר את החשבונות ואת הספרים שלי, שכן אתה מכיר אותם יותר טוב מכל אחד אחר ; ותן למר רואולינגס לסיים לסדר את מכתביי האחרים, כפי שכבר התחיל"... ב17.00 הוא התלבש והתיישב בכיסא המועדף עליו, אך חזר למיטה כעבור חצי שעה. אז אמר לקראיק כי הוא לא מת בקלות, אך איננו פוחד למות וכי ידע מלכתחילה, שההפרעה הבריאותית תהייה קטלנית. הטיפולים שהמשיכו לעשות לו, לא שיפרו את המצב. ב22.00 ביקש שיערכו לו לוויה "מהוגנת" ושיקברו אותו רק אחרי 3 ימים , מה שאכן קרה. הוא נפטר בין 22.00 ל23.00 מלרינגיטיס ודלקת ריאות , בגיל 67 ונקבר ב18 בדצמבר, 1799, במאונט ורנון.
פחות משלוש שנים מאוחר יותר, ב9 ביוני 1802, התפרסמה מודעת אבל על פטירתה של מרתה-פטסי וושינגטון, ב"אוגוסטה הראלד". מרתה נפטרה בחדרה שבקומה השלישית, לשם עברה אחרי מותו של ג'ורג'. היא סירבה מאז להכנס לחדר השינה המשותף שלהם. בשעת פטירתה, היו ליד מיטתה קרוביה...
