מאמר:

יוסף כהן אלרן: בְּדָמַי חֲיִית

היכן נמצא הכותב בתוך יצירתו? היכן נמצא הסופר, היכן נמצא המשורר? המשורר כותב בדם לבו, אומרים וכותבים, וכותב הסיפורת? זה ששופך דבריו על עמודים לא מעטים? כמוהו כמי שזורע חיטה בנירים העושים דרכם אל האופק? מהמר על הזרעים שזרע? היכן דם לבו וכיצד זה יכול להתבטא לאורך הדפים הפרוזאיים שהוא נחבא וכותב? מתי והיכן מתמזג דמו במה שהוא כותב? ואל יחשוד בי איש חלילה שאני נוטה לכאן או לכאן – מצוי אני כאן וגם כאן.

אָמַרְתִּי בְּדָמַיִךְ חֲיִי

וְאַתְּ חָיִית בְּדָמַי 

נִשְׁפָּכִים אֶל סַף דַּלְתֵּךְ

שׁוֹתֵת דָּמִי אֶת אַהֲבָתֵךְ

אָמַרְתִּי בְּדָמַיִךְ חֲיִי

וְכָאַבְתְּ אֶת פְּצָעַי

נִפְתָּחִים אֶל לַהַבְתֵּךְ

זוֹרֶמֶת בִּי כְּמִיהָתֵךְ

אָמַרְתִּי בְּדָמַיִךְ חֲיִי

גָּסַסְתִּי אֶת יָמַי

נִקְרָעִים אֶל אַנְחָתֵךְ

נִשְׁטָפִים בְּעֶרְגָּתֵךְ

הָיִית אֲנָחָה אֲנִי כָּךְ דּוֹאֵב

הָיִית לִי גַּעְגּוּעַ אֲנִי הַכְּאֵב

וְאָמַרְתִּי בְּדָמַיִךְ חֲיִי

אַךְ חָיִית בִּי

הנה גנבתי מעצמי שורות משירי "בדמייך חיי" מתוך ספר שיריי "אלו ערגות", שראה אור בשנת 2010 בהוצאת "צבעונים". אני אומר גנבתי, אך הלא משלי לקחתי. וכמו שכבר התבטאתי לפחות באחד הספרים שלי, אני גונב. גם משלי אני גונב. מילדותי אני גונב ומבגרותי אני גונב, מהוריי אני גונב ומילדיי אני גונב. מקרוביי ומהרחוקים לי גונב. אני גונב מעצמי ומאחרים פיסות חיים, קווי אופי, קווי דמות, צבע קול, סגנון דיבור, ובעיקר אולי אני גונב את עצמי. את מחשבותיי, את תובנותיי. או אפילו את אותן נשמות שבראתי ברוב החוצפה שמשהו גדול מאתנו נטע בי בנושא זה, בעת שכתבתי את ספרי ויצרתי את הבדיה שנזרתה ממני. כולנו ככותבים גונבים. במודע או שלא. ואם בשירה עסקינן, שמא ידעתי כבר אז, בעת כתיבת שורותיו של אותו שיר שלמעלה על מה אני כותב, ואולי לא. האם היה זה מאוחר יותר כאשר הבנתי על מה כתבתי?

כבר אמרתי בעבר: גדלתי על שני ענפים של אותו העץ – זה של הפרוזה וזה של השירה. אבל איני יכול לומר היכן "נשפך" אותו דם הלב המדובר כל כך בנוגע לשירה, והיכן ומתי הוא נשפך כאשר אני כותב סיפורת. הדם "נשפך" כאן וכאן, פעם קולח ומזרזף לאטו מעמוד לעמוד, מתיאור לתיאור, מדיאלוג לדיאלוג וממונולוג למונולוג, ופעם זה בא ושוצף בכמה שורות ואז צבעו נראה לעין וריחו עולה באף והזעקה שבו נשמעת. כי אם בים הגדול של הסיפורת קשה למצוא את זרזיפי הדם, הרי שבפלג הקטן של השירה זרזיף הדם נראה גם נראה.

האם משום כך נובעת ממני לעתים מזומנות גם השירה? ממני וגם מאחרים שלבם נתון גם בשירה וגם בסיפורת, או כנהוג לומר, בפרוזה? האם זה בא לפצות על זרזיף בלתי נראה של הדם החמצמץ שרוצה לפרוץ? על זרזיף אטי שאינו מביא הקלה מידית? משחררת? שמא זאת השירה באמת? הפרץ המידי, הדחוף, הדחוק, שמוצא את דרכו המהירה החוצה?

אני יכול לומר שכן. ואני מעלה כאן שאלות, אבל אני מכוון אותן לעצמי. לפי כך, מי שאינו רוצה לענות אל יענה. מי שאינו יכול להשיב בל ישיב. גם אני מתקשה לספק מענה ברור לעצמי על אלו שאלות, על אלו מצבים. ואולי איני צריך ואולי איש אינו צריך להשיב. כי מי שמשיב יודע לאן הוא הולך, ורק אדם מוזר יכול לומר לעצמו אני הולך להיות משורר, אני הולך להיות סופר, אני אלך, למשל, להשתתף בסדנה זו או אחרת וללמוד כתיבה, ואהיה סופר או משורר. אני אכתוב על עצמי. אני אכתוב על אחרים. אכתוב על החיים. אבל אי-אפשר ליצור את זה. זה כמוהו כחולי. זה ישנו או איננו. וכמו שבחולי אפשר לקבל סיוע מקל כלשהו לא פעם ולהימצא באשליה כי החולי כבר לא קיים, כך גם זה שכופה את הכתיבה על עצמו.

מי ומה היו דמויות גיבוריי ועד כמה ניזונו ממני? היה חייל מילואים משוחרר מהמלחמה שחושב על חברו שנפל: גנבתי את הרהוריי. בספר אחר היה מורה לספרות ולתנ"ך: גנבתי את תשוקתי. בספר אחר היה איש משאבי אנוש: גנבתי את עיסוקי. בספרים אחדים הבאתי את דעותיי, את תובנותיי, את תחושותיי:  גנבתי את תוכי. ובספר האחרון האיש שלי היה סופר. פשוט כך. כאילו משהו בי רצה להיות שם, פיזית, במקום בו הסתגרה הדמות ההיא בהחלטה להתנתק מכול אשר מעסיק את מחשבתיה, כדי לכתוב את ספרה. חיים בתוך חיים. דם בתוך דם. והלא שדדתי את נפשי בדפים ההם למען ספרי.

אנו רואים אפוא שיכול כותב למצוא את עצמו כמעט בכל ספר. מעט שבמעט, אבל הוא שם. כותבי שירה יכולים לעשות זאת טיפין-טיפין, בזעיר אנפין. בלא רוחב יריעה. בשורות קצרות וכואבות.

באיזה חלק הוא נמצא, הכותב, או שמא מצוי הוא בכל מה שכתב? ואיזה אחוז מאישיותו מצוי בה, ביצירתו? ומהו גודל או אורך האנחה אותה נאנחו המשורר או הסופר לאחר שסיימו כתיבתם, או במהלכה? כתיבתו של אחד יכולה לארוך רגע או שעה, כתיבתו של האחר יכולה לארוך חודשים ושנים. אך אני יכול להעיד אולי רק על עצמי: אני נמצא בכל מה שאני כותב, אך באותה מידה אני לא נמצא בשום מקום. אני מרחף. אני כאן וגם שם. מפוצל ומחולק. הרבה פעמים רק התחושות מצויות שם. רק מה שמרחף בי. בעיקר בשירה.

ואני חוזר ואומר לאותו אדם שרוצה כך או כך להיות כותב: אל תבקש חלום שאינו שלך. אל תבקש לעצמך מן החולי שאין לך. אל תתחלה. כי גם אם יקרה ובאיזו דרך פלאית תצליח, הן לא תמצא לעצמך מרפא. לא תהיה לך מנוחה. תמיד אכן תצפה, אך תמיד גם תחשוש שמא החלום שלך יהיה רע. זה נשמע לך מוזר, כי לא ידעת את זה: לכתוב אמת זה כואב.

אני מביא לכאן את שירי "טענת המשורר" מתוך ספר שיריי "כמו הים כמו הרוח כמו החול", בהוצאת צבעונים 2015, כהתראה:

אֲנִי שַׁלְהֶבֶת הוּא אָמַר

מְהַבְהֵב בָּאוֹר הָרַךְ

שֶׁל נֵר דַּקִּיק וְצִבְעוֹנִי

נִסְתָּר מֵעִם הָרוּחַ

שֶׁמָּא תִּנְשֹׁף זוֹ עַל אוֹרִי

וּתְכַלֶּה אוֹתִי

אֲנִי שַׁלְהֶבֶת הוּא אָמַר

רוֹכֵן בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט

לֶהָבָה מֵעָלַי דּוֹלֶקֶת

נֶחְבָּא מִפְּנֵי הָרוּחַ

אַךְ שַׁלְהַבְתִּי שֶׁלִּי בּוֹעֶרֶת

וּמְכַלָּה אוֹתִי

הנה, דומה שאין לנו מנוס מהיכולת ומהדחף הפנימי של עצמנו.

___________