פרק מרומן:
הכתר הארמני/ מיכאל דרור 

פרק 6

הנסיכה, הדרקון, הבישוף והיהודי

ברנארד חש שלם עם עצמו ועם המשימה שקיבל מהארכיבישוף. הוא ידע שמעתה ינועו חייו במסלול אחר, אבל לא הרגיש שום חרטה. הארכיבישוף צדק. הוא באמת חייב את חייו לכנסייה. הרי בלי הנזירים באברבאך שגידלוהו מינקות, לא היה שורד.

בחודשים שחלפו מאז השיחה הגורלית העסיקו אותו שלושה דברים. אימון גופני, אימוני נשק ושיפור השפות השמיות, ארמית וערבית. הוא השיל מעליו את בגדי הנזיר ושכר כמה מחיילי משמר הארמון שילמדוהו להגן על עצמו. גופו, שהתחשל משנים של עבודה פיסית במנזר, התחזק עכשיו עוד יותר. הוא קיבל הדרכה בסיסית בשימוש בחרב בקרב פנים מול פנים, ולמד להשתמש בפגיון במקרה הצורך. אבל הוא סלד מכלי נשק והתפלל שלא יזדקק להם. הוא נהנה הרבה יותר מן השיפור הניכר בידיעת השפות שבהן יצטרך לדבר עם המקומיים בארץ הקודש.

החתונה המלכותית ציינה אבן דרך נוספת במסעו אל המזרח.

תושבים עירוניים וכפריים הצטופפו בשורות האחרונות של מושבי הקהל בקתדרלה של וורמס, מוקפים בחיילים לשמירה על הסדר. ברנארד שעמד ביניהם, מתח את צווארו כדי לנסות ולראות את טקס הכלולות. מבעד לחומת האנשים שהסתירו לו הוא התקשה לראות את המזבח עצמו, אך מזווית עינו הבחין בשני גברים חסונים שישבו באחת השורות הקדמיות. הוא לא ידע להסביר מדוע דווקא שניים אלה משכו את תשומת לבו. למרות כל ניסיונותיו לשפר את זווית הראייה, לא הצליח לתת בשניים מבט נוסף. גם את הקיסר הספיק לראות בחטף רק בתום הטקס, חולף על פניו בדרכו החוצה.

בשעה שיתר המוזמנים קמו על רגליהם ופניהם אל היציאה, התעכב ברנארד מעט כדי לראות מקרוב את פניהם של שני הגברים. כאשר התקרבו במעבר מן המזבח אל היציאה שבירכתי האולם, התרשם מהופעתם. שניהם היו רחבי כתפיים וגבוהים ממנו בראש אחד לפחות. אחד מהם, בעל פנים גבריות ונאות, התהדר בזקן שחור, שהתמזג עם שער ראשו החלק שגלש על כתפיו. פניו של השני הזכירו פני שור זועם, עטור רעמה של שיער אדום. צלקת על אחת מלחייו, אולי מזכרת מחרב אויב, הסתתרה למחצה בתוך זקן בוהק כאש. ברנארד הספיק להבחין בידיו הגדולות של האביר האדמוני, המכוסות בנמשים זהובים, כשזה מנע ממנו לזוז כאשר ברנארד ביקש להקדים אותו ולהידחף אל המעבר.

האבירים צעדו החוצה ואיש מהם לא זיכה את ברנארד אפילו במבט קטן. הם לבשו גלימות פשוטות, ללא סימן היכר כלשהו, אך הילוכם, בברכיים מכופפות במקצת וברגליים פשוקות, העיד בבירור שהם מורגלים בישיבה ממושכת באוכפים על גבי סוסים. לא היה ספק בכך שהם פרשים, אולי אבירים ואולי סתם שודדים.

יחד עם אחרוני האורחים עצר על מדרגות הכנסייה, מסונוור מהשמש הקיצית אחרי האפלולית ששררה בפנים. לאחר מכן נגרף בזרם האנושי שנע לכיוון היריד.

פביאנה פילסה לה דרך בתוך הקהל, מפעילה מדי פעם את מרפקיה. היא ידעה ששני שומרי הראש שלה, עמם הספיקה לערוך היכרות במהלך הנסיעה מפלרמו לגרמניה, באים בעקבותיה. יוֹרְגָן שחור השיער וסְטֶפָן הג'ינג'י היו שניהם בני שלושים ומעלה, גברים מנוסים במיטב שנותיהם, והשתייכו למסדר האבירים הטבטונים. הם הספיקו לחיות כמה שנים בארץ הקודש ואף השתתפו בקרבות נגד כנופיות הסרצינים. בין קפלי גלימתם, ידעה פביאנה, מסתיר כל אחד מהם חרב ערבית קצרה ופגיון עם להב משוננת, מזכרות שרכשו בשוקי ירושלים. הם היו לוחמים עזי נפש שנשבעו להגן עליה בחייהם, ועם זאת היו גם אנשים נוחי מזג, והתברכו בשכל חריף ובידיעת שפות. נוסף על הגרמנית, ידעו גם צרפתית וערבית. מכל אלה היתה פביאנה מרוצה מאוד, אך הדאיג אותה חיסרון אחד: בכל מקום הם בלטו בנוכחותם, במיוחד סטפן האדום. היא היתה מעדיפה להסתובב בחברת פרצופים סתמיים ואלמוניים יותר.

המולת היריד שהתנהל במלוא עוזו בשערי העיר הכתה בחושיו של ברנארד. ריחות התבלינים התערבבו בניחוחות של נתחי חזיר צלוי ולחם אפוי טרי. רעבונו התעורר. תורים ארוכים של קבצנים ועניים מרודים מבני העיר השתרכו ליד דוכני האוכל השופעים, מתנת הקיסר להם ליום חתונתו. התור ליד הדוכן שלא חילק אוכל בחינם אלא מכר את סחורתו בכסף היה קצר יותר, והוא הצטרף אליו, בין האנשים שהעדיפו לשלם עבור מזונם ורק לא לעמוד בתור יחד עם פושטי היד ומוכי הגורל. רבים הסתובבו בנחת בקרב הקהל כשהם נועצים שיניים בעונג בנתח של חזיר צלוי מוסתר בפת לחם פריכה וריחנית. גם ברנארד התענג על הבשר הרך והטעים. אחרים הסתפקו בדגים מיובשים או בפירות עסיסיים.

פביאנה לא היתה רעבה. היא דילגה על דוכני האוכל ופנתה לאזור הבידורי של היריד. יורקי האש ובולעי החרבות משכו קהל רב, ונשמעו קריאות התפעלות ומחיאות כפיים. נגנים הנעימו לבאים במנגינות עממיות ונערות בבגדי חג כפריים פיזזו מול הקהל ברגליים יחפות. בין העצים התקיימו מירוצי חזירים וחבורה של מהמרים צבאה סביבם. במקום אחר ראתה זירה של קרב תרנגולים וצעקות עידוד נשמעו מכל עבר. היא מיהרה להתרחק משם.

באחת מפינות היריד, ליד חומת העיר, ישב טרובדור גבוה ורזה, פניו צרובות שמש כשל מי שבילה חלק גדול מזמנו תחת כיפת השמים. עיניו הערניות והחשדניות סרקו את פני הקהל. הוא הניח על ברכיו את הלאוטה, פרט על המיתרים באצבעות רגישות ופתח בשיר בקול עמוק.

"שמש מסתתרת מאחורי מסך עננים,

כוכבים וירח נחבאים בערפילים,

רוח נושבת בענפי העצים,

עצובים ורכוני ראש הפרחים.

תופים נדמו, אילם החליל.

ציפורים שותקות, אין קול ואין צליל.

הנהר לא שוצף, רק מזרזף בדלות,

העולם נאנח, נעטף אבלות.

הוי, נפל הגיבור, האריה נדם.

מלאכים שרים לו, ראשו שותת דם.

על תלולית העפר, במעלה הגבעה,

דמעות של צער מזילה הגבירה."

הקהל נותר דומם זמן רב, לא יודע את נפשו, עד שאחד המאזינים התנער והתפרץ, "היי, טרובדור, מה זה, באת להשבית שמחות? מדוע בחרת בשיר העצוב הזה? אנחנו חוגגים פה את חתונת מלכנו! תן לנו שיר עליז ושמח, על אומץ וגבורה, כראוי ליום הזה!"

פביאנה הסכימה עם דברי האיש. היא צחקה והצטרפה למקהלה של מבקשי שיר שמח.

ברנארד, שעמד בקצה הרחבה ועקב אחרי שני הגברתנים מאז שעזבו את הקתדרלה, הסתקרן לראות שהם הולכים בהתמדה אחרי גבר צעיר, לבוש בהידור, ושערותיו הקצרות מוסתרות תחת כובע רחב שוליים. הוא לבטח ממשפחה אמידה, והשניים הללו מתכננים לשדוד אותו, הירהר ברנארד.

הוא התחיל לפלס את דרכו כדי להזהיר את האיש הצעיר, בזמן שזה קפץ והניף ידיים בדרישה לשיר עליז יותר.

הטרובדור הירהר לרגע כעובר על מאגר השירים שבזיכרונו, ופצח בשיר נוסף:

"דרקון ירוק, צהוב עיניים,

יורק שלהבת אדומה,

זנב כידון וחד שיניים,

שומר על נסיכה יפה.

אביר אציל, אחד ושניים,

השליכו חרב בכניעה,

דרקון חוגג ובינתיים

מה יהיה על הנסיכה?

ירח, שמש, שוב ירח,

האם היא שם? מה גורלה?

האם תפרוץ את קיר הקרח?

זאת, ידידינו, לא אדע!"

גם השיר הזה לא ריצה את ההמון ולא התקבל על דעתו. קריאות הזעם לוּוּ הפעם גם באבן שהושלכה מן הקהל. הנוכחים התחילו לצעוק שיש לגרש בבושת פנים את הזמר עגום המבט, שהיה כנראה חסר ניסיון באירועים משמחים ומורגל להופיע רק בלוויות.

הטרובדור מיהר לאסוף את חפציו ואת כלי הנגינה שלו ונחפז להיכנס בשערי העיר, צולע קלות על רגל שמאל, תוך שהוא מפטיר קללות חרישיות לעבר הקהל. ילדים רצו אחריו וליוו אותו בצעקות רמות.

ברנארד התערב בקהל ועמד קרוב אל הבחור הצעיר. שני הבריונים שעמדו לא רחוק משם עשו את עצמם עסוקים בענייניהם, אך קל היה להבחין שאינם מסירים את עיניהם מהבחור.

"סלח לי שאני מתפרץ ככה, אישי הטוב," אזר אומץ ופנה אליו, בגרמנית, מתוך הנחה שהבחור מקומי. "אבל אני חייב להזהיר אותך. שני בריונים עוקבים אחריך כבר זמן מה ובטוחני שבכוונתם לשדוד אותך."

פביאנה המופתעת סובבה את ראשה ובחנה בקפידה את הנזיר הדובר.

היא השתדלה לשמור על ארשת פנים רצינית, וענתה באותה שפה: "אבוי לי, אב קדוש. מה אעשה, האם תוכל להגן עלי מהזדים האלה?"

ברנארד זקף את ראשו והפטיר בגאווה, "ודאי, אדוני הצעיר. במקרה הצורך, יכול אני להתפלל לעזרת השמים. דרך אגב, שמי ברנארד, והגעתי לא מזמן ממיינץ השכנה ואני בדרכי לארץ הקודש, אם יעלו תפילותי יפה."

פביאנה הביטה בפניו הגלויות וקראה בהן כנות ודאגת אמת. היא התאימה את עצמה לדמות שלבשה. "ברנארד ממיינץ. ואתה בדרכך לארץ הקודש. אבל השאלה היא, אם במקרה של התקפה, התפילות שלך יעזרו?"

היא הבחינה ששומרי ראשה מפלסים את דרכם אליה ואותתה להם בסתר שהיא שולטת במצב. האבירים עצרו במקום, אך המשיכו לעמוד על המשמר. "שמי פביו, אב קדוש," אמרה. "ומקום מגורי הוא בארץ השמש וריח הלימונים."

"סיציליה? שמעתי על יפי המקום מפי עוברי אורח שביקרו במנזר שלנו. זה מסביר את גון עורך השחום, אישי הטוב," צחק ברנארד, שמח למצוא חבר בעיר זרה.

"רואים עלי, לא כן?" הצטרף פביו בצחוק מצלצל. הנזיר מצא חן בעיני פביאנה ועורר בה אמון מיידי. בלי לחשוב פעמיים התוודתה בפני מיודעה החדש, תוך שהיא מקפידה לדבר בלשון זכר, ששני הגברתנים העוקבים אחריו, הם המלווים שלו ושומרי ראשו.

ברנארד, שהתשובה הניחה את דעתו, שמח שחששו היה לחינם ולא הוסיף לשאול.

הם המשיכו לשוטט להנאתם בין הדוכנים, טועמים מן היין הלבן והאדום, מתווכחים על טעמו ואוכלים עוגיות מתוקות ופריכות. בתוך כך דיברו על דא ועל הא ומצאו שפה משותפת. למרות שנפגשו רק לפני זמן קצר, נהנו זה מחברתו של זה, במיוחד לאחר שגילו שלא זו בלבד ששניהם מתכננים מסע צליינות לארץ הקודש אלא גם שכל אחד מהם מלומד ומשכיל ובעל ידע רב בתחומים שונים.

כל אותו הזמן פסעו שני האבירים יורגן וסטפן במרחק קטן מאחוריהם.

בשוטטותם הגיעו החברים החדשים אל פינת החומה העירונית, שם שמעו צהלות צחוק ושמחה מפיות הקהל הרב שנאסף במקום. הם פילסו את דרכם אל השורות הראשונות, וגילו תפאורה של תיאטרון בובות ומולה יושבים בצפיפות ילדים ומבוגרים רבים. ברנארד זיהה את התפאורה המוכרת של ארנולד הגמד ואחותו וחיוך רחב השתפך על פניו. פביו ביקש לדעת את הסיבה לכך.

"אלה ידידים שלי. לא ראיתי אותם זמן מה. חשבתי שהם הפליגו... למרחקים," הסביר ברנארד.

בזה אחר זה הופיעו על הבימה בובות ססגוניות, שנאבקו זו מול זו עד חורמה. האביר לחם בדרקון והציל את הנסיכה, הכומר הכניע את השטן. המלל היה שנון והקהל התפקע מצחוק.

הקרב האחרון התנהל בין בובת בישוף לבין בובה שייצגה את דמותו המוכרת והשנואה של היהודי הנודד. הבישוף, בקולו של ארנולד שהסתתר מאחורי הקלעים, האשים את היהודי בכל הצרות שפקדו את העולם בכלל ואת הנוצרים בפרט, בצליבת המשיח ובנטישת דרך האמת, וגם בעניינים ארציים יותר. היהודים, צווח, הם האשמים בבצורת בקיץ, בשיטפונות בחורף, ביבולים הדלים ובמחלות שפוקדות את הבריות. לבסוף דרש מן היהודי להתנצר, וזה התחנן על נפשו. לכל הטענות ענה שאין לו שליטה על איתני הטבע. "הדת שלי," הכריז, "לא דורשת מאף נוצרי להתייהד, ולמה אתה דורש ממני להמיר את דתי?" כך נמשך הדו שיח בין השניים, כשהבישוף מעניש את היהודי הכופר במלקות עד שזה נכנע והניף בידו צלב עץ קטן. הקהל פרץ בצחוק ומחא כפיים.

בתום המופע עברה אורסולה בין הצופים וכובע בידה, לאסוף את המטבעות שהצופים הואילו לנדב לה. כשהבחינה בברנארד הופיע חיוך רחב על פניה, אך היא לא התעכבה אלא המשיכה במלאכת האיסוף לפני שהקהל יחמוק ויתפזר. הקהל, כמובן, לא אהב לשלם, ועד מהרה לא נותר איש.

ארנולד יצא מאחורי הקלעים ובידיו שתי הבובות האחרונות של המופע, והניח אותן על הקרקע. גם הוא שמח לראות את ידידו הוותיק.

"ברנארד, מה מעשיך פה? אני כה שמח לראותך," הם התחבקו בחום.

"תכירו בבקשה את ידידי בן סיציליה, פביו. נפגשנו לא מזמן פה ביריד."

אורסולה הצטרפה אל החבורה, ובידיה קנקן גדול של שֵכר. כוסות עץ נשלפו מהארגז של ארנולד, והארבעה לגמו את המשקה התוסס, שוחחו וצחקו יחדיו. פביו ביקש את הסכמת חבריו החדשים לצרף אל המדורה גם את שני שומרי ראשו. ארנולד היה חשדן, כדרכו, אבל לא יכול לסרב לחבר של חברו. יורגן וסטפן התיישבו בקרבתם, אך סירבו לכוסות משקה ולא השתתפו בשיחה. לשניהם היה מבט של לוחמים בעיניים. הם ידעו היטב שכל השלווה החוגגת שסביבם יכולה להפוך בקלות רבה ובתוך זמן קצר לעיסה מדממת ולסכנת נפשות.

ההילולה נמשכה בכל עוזה גם אחרי רדת הערב, לאור המדורות הרבות שהודלקו כדי לחמם את החוגגים מהרוח הלחה והצוננת שהחלה לנשב מכיוון הנהר. גם ארנולד הדליק מדורה. החבורה ישבה סביבה, נהנית מהאש העליזה. אורסולה לגמה לגימות קטנות מהשֵכר, ושלחה בסתר מבטי ערגה אל פביו הצעיר. איזה פנים נאות יש לו, חשבה בלבה. לבטח יש לו הצלחה עם נשים. ברנארד, מושא תשוקתה עד לפני זמן קצר, נשכח ממנה לחלוטין.

השיחה הקולחת התגלגלה אל סצנת העימות האחרונה של מופע הבובות. "אני יודע," הצטדק ארנולד. "האמת היא שמבחינתי הנושא כלל לא מצחיק. את היחס ליהודים אני חש על בשרי מדי יום ביומו. אני נוצרי שמאמין במשיח, ולמרות זאת, ממש כמו היהודים, אני זוכה לבוז, זלזול ולעג, שמתבטאים לא פעם בדחיפות, בעיטות באחוריים ואף מכות ממש. וכל זה מלווה בצחוק חסר מעצורים, כי מסתבר שהסבל שלי מבדר להפליא, כאילו הייתי ליצן החצר. הכול בגלל רוע הלב של הבריות, שאינם מוכנים לקבל את מי ששונה מהם, תהיה מי שתהיה — ויהי זה יהודי או נוצרי בעל מום. אם אינך כמוהם, הרי שנולדת להיות נושא ללעג."

מבטים מבוישים השתקעו באש המדורה, כלוקחים על עצמם את האשמה.

"כשאני מעלה על הבמה את הבובה של היהודי, מקלל אותו, צוחק עליו," אמר ארנולד, "בתוכי אני זועק. לבי מדמם. אבל הקהל אוהב את זה ואין לי ברירה. לפחות השתדלתי שהדו קרב המילולי בין הנוצרי והיהודי יהיה משעשע, לא איזו דרשה, אבל זה קשה."

 איש לא דיבר עד שברנארד שבר את השתיקה.

"ארנולד, בפגישתנו האחרונה דיברת על רצונך להפליג לארץ הקודש, להתחיל בחיים חדשים. אומרים ששם אוזנו של האל קשובה יותר לתפילות בני האדם. מה קרה לתוכניותיך?"

פביו העביר מבט מסוקרן בין ברנארד לארנולד. גם האבירים הטבטונים נדרכו.

ארנולד חשב רגע לפני שענה. "אספנו כסף לנסיעה במהלך החורף, וגם היריד הזה עוזר לנו מאוד. אנו עומדים לצאת לאיטליה ומשם נפליג בזמן הקרוב, אני מקווה."

אורסולה החמיצה פנים. היא חששה מהמסע אל הלא נודע. היא אהבה את המקומות הקרירים והמוכרים שבילתה בהם כל חייה, אהבה את החורף המושלג ואת הגשם הנעים בקיץ. ואילו שם, במזרח הלוהט, כפי שנהגו לספר הצליינים שחזרו, השמש זורחת כל השנה והחורף שלהם דומה לקיץ כאן.

"ומה דעתך על ארץ הקודש, פביו?" פנתה אל הבחור החדש. "האם אתה חושב שהדרך לשם בטוחה? שמעתי לא מעט סיפורים מאנשים שחזרו משם, על סערות בים ועל שודדי הים הסרצינים, שלוכדים את הנוצרים המאמינים ומוכרים אותם לעבדות."

פביאנה הביטה בנערה היפה. היא לא הבינה את אורח חייהם של השחקנים הנודדים. איך אפשר לבלות את כל החיים בדרכים, ללא מקום קבוע, ללא בית? אך היא שמרה את מחשבותיה לעצמה.

"גם אני שמעתי סיפורים דומים," אמרה. "אבל אנשים משלמים את מחיר הסכנה, למען האמונה או בתקווה לחיים טובים יותר. באשר לי, אני יורד ים מנוסה. ביליתי זמן רב מחיי ליד הים, ואינני פוחד מהסערות. ולגבי השודדים — אדע להילחם על חרותי."

"האדם מקבל את ההחלטות על חייו," הוסיף ברנארד. "אך בסופו של דבר הכול בידי שמים. הכול נעשה על פי רצונו של האל."

אורסולה נשארה בפקפוקיה. אבל במוחה של פביאנה הבזיק רעיון. היא לא ידעה איך חבריה יקבלו אותו, ובמיוחד ברנארד הנזיר, שבינתיים לא אמר דבר על תוכניות המסע שלו, אבל היא החליטה שכדאי לנסות.

"אני לא יודע מה הן התוכניות שלכם לעתיד," אמרה במתינות, בוחרת בקפידה כל מילה. "מה דעתכם שכולנו נצא יחד למסע הזה? בואו ונצטרף לצליינים ונלך לבקר במקומות הקדושים. נשתטח על קברו של המשיח, נתפלל בכנסיית הבשורה, נבקר בגליל ונשטוף את גופינו במימי נהר הירדן, שם יוחנן המטביל הפיץ את בשורתו. נראה את השקיעה מעל חומות ירושלים ונאכל דגים מול הים הכחול של עכו. מה תאמרו?"

ארנולד שלח מבט קצר באחותו. היא הינהנה קלות, מוכנה ומזומנה לצאת לדרך מיד בחברת העלם היפה הזה. נראה היה שהיא כבר מאוהבת בו. "המושיע," נשאה תפילה בלבה, "תפילתי שטוחה לפניך. עשה שכולם יסכימו. עשה לנו נס קטן." לצאת אל הלא נודע בחברתם של ברנארד ופביו היפה יהיה הפתרון הטוב ביותר. עדיף בהרבה על מסע בחברתו של ארנולד העגום והזועם תמיד.

שקט השתרר סביב המדורה ורק נפצוצי העץ היבש הפרו את הדממה. כל המסובים ראו בחיוב את ההצעה, אך איש מהם לא רצה להיות הראשון שיודה בכך. פביו הוסיף, כדי להמריץ אותם, "ראו נא, הרי במילא ישנם איתי שומרי הראש שלי — והם יגנו גם עליכם בדרך."

פביאנה העיפה מבט מהיר לעבר האבירים. יורגן וסטפן הינהנו קלות.

גם פביאנה וגם ברנארד חשבו אותן מחשבות. כל אחד מהם הירהר לעצמו כי יהיה זה כיסוי מצוין להיכנס לארץ הקודש בתוך הזרם האנושי הנוהר של הצליינים ועולי הרגל. אם האויב ממתין למי מהם בנמל, הם יחפשו בקהל אדם בודד, מתחבא בין הצללים. אבל חבורה עליזה של שישה, זה כבר סיפור אחר.

עננה אחת חלפה במוחו של ברנארד. גם ארנולד הגמד וגם האבירים של פביו מושכים תשומת לב. והוא ידע שאלמוניות מבורכת היא ידידתו הנאמנה בשליחותו. ועם זאת, כדאי לקחת את הסיכון. עדיף להפליג בחבורה. כך גם לא יסבול מבדידות.

"אני מסכים," אמר ברנארד, ובכך היה הראשון להיענות להצעה. "אב המנזר שלי המליץ לי לצאת למסע צליינות, וברור לי שזהו נס, שהאל זימן לי אתכם כמלווי."

עכשיו נישאו כל המבטים אל ארנולד. הוא השתהה לרגע, ולבסוף נתן גם הוא את הסכמתו.

אורסולה חייכה בהקלה. היא כבר התחילה לתכנן איך תפתה את פביו הנאה.

* מיכאל דרור-סופר