סובארו בשמַים/דרור בורשטיין
כשעברתי לפני כמה ימים בין הערביים ליד חצר סמוכה לביתי, הבחנתי בקבוצת סביונים שנסתיימה פריחתם. השיער הלבן של ה"סב" הוא כנף אחת בהירה, שבאמצעותה הופך הסביון-הסב לדור הבא. אולי לא מיותר לציין שה"סבא" בפרח הוא גם הזרע, התחלת החיים החדשים. אפשר לומר עליו שזקנתו לא מביישת את ינקותו, במלוא מובן המילה.
סביונים וחרציות, וכן פרגים, היו הפרחים של ילדותי. אני זוכר אותם פורחים בהמונים במגרשים הריקים של נתניה, אשר היום כולם שיכונים ומלונות. הייתי נוהג לנשוף בהם, כיון שמישהו – מי? – לימדני להבין שזהו רצונם, לפוץ על פני הארץ. הוסבר לי גם שאין להפיץ אותם בטרם עת, כשהאדמה עודנה יבשה. ומישהי אחרת, אולי מורה לטבע, אמרה: עזוב אותם, הם יודעים לבד מתי לעוף. אל תתערב. הם היו קרובים כבר לשפתַי. איני זוכר אם נשפתי.
תמונת הסביונים בחושך שצילמתי בחצר ביתי בתל אביב הזכירה לי את השמַים. ליתר דיוק, את הסובארו. "סובארו" הוא השם היפני (שפירושו "איחוד") של צביר הכוכבים כִּימָה ("הפליאדוֹת"). הסמל על המכונית הוא תיאור סְכֵמָתִי של הצביר. הוא חלק ממזל הכוכבים "שור", שהוא, כפי שציינתי, המזל שלי.
הפליאדות הן כוכבים עתיקים מאוד במונחים אנושיים – כ-100 מיליון שנה. הם נוצרו בערך כשהופיעו ראשונות הנמלים והדבורים עלי אדמות. אבל במונחים קוסמיים הם מהכוכבים הצעירים ביותר. השמש שלנו, כאמור, כבר בת ארבעה ביליון וחצי שנה. אם הפליאדות הן אדם בן 50, השמש שלנו היא ישישה מופלגת בת 2,250. הפליאדות מחותלות עדיין בשאריות הערפל שיצר אותן.
שמשות הפליאדות קרובות יחסית זו לזו מפני שעודן צעירות. כמו משפחה שבניה ובנותיה עדיין לא יצאו לגמרי לדרכיהם השונות. הצביר רחוק מאתנו 444 שנות אור. כותב צ'ט ריימו: אילו היו הפליאדות ממוקמות היכן שממוקם סיריוס (המרוחק מאתנו רק כשמונה שנות אור, ולא 444), היינו יכולים לקרוא בלילה לאורן, מכיוון שכמה מהכוכבים האלו מאירים בעוצמה רבה פי אלף מזו של השמש. בצביר הזה יש הרבה יותר כוכבים מששת אלה הנראים לעין – יש בו כ-3,000 כוכבים. מבט במשקפת טובה מיד מוסיף עשרות כוכבים למה שרואה העין.
במסכת ברכות (נח ע"ב) הם נקראים "כּימה" ונתפסים דווקא כמקור של קור, המאזן את החום של אוריון ("כסיל"). "אלמלא חמה של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה". לא ברור אם הגמרא עוסקת כאן בקור וחום כפשוטם. הגמרא דנה בקצרה האם כוכבי הפליאדות מכונסים ("דִמְכַנְפֵי") או מפוזרים ("דְמִבַּדְרָן"). וזאת אכן שאלה אסטרונומית טובה – הכוכבים נראים קרובים יותר זה לזה מאשר בקבוצות כוכבים רגילות, כלומר, כמכונסים יחד. לעומת זאת נראים היטב גם המרווחים ביניהם. חכמי התלמוד הבינו, בלי טלסקופ, כי מדובר במה שאנו מכנים צביר פתוח, מפוזר ומכונס גם יחד, לא כוכבים נפרדים אבל גם לא צביר כדורי (שאותם לא יכלו אנשי התלמוד לראות). בצביר פתוח אחוזים הכוכבים אלה באלה בקשר רופף על ידי יחסי הכבידה שביניהם.
הפליאדות. NASA, ESA, AURA/Caltech, Palomar Observatory
באיוב (לח, לא) שואל אלוהים את איוב: "הַתְקַשֵּׁר מַעֲדַנּוֹת כִּימָה? אוֹ מֹשְׁכוֹת כְּסִיל תְּפַתֵּחַ?". פירוש המילה "מעדנות" הוא כנראה "כבלים", על פי הבנת הפסוק "וַיֹּאמֶר שְמוּאֵל, הַגִּישוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק. וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת" (שמואל א טו, לב).
אם אכן כך, הרי גם הפליאדות נתפסות באיוב ככבולות, ואלוהים שואל את איוב: האם אתה יודע לרתום כוכבים לכדי צביר?! במלים אחרות, ובמושגינו, אלוהים שואל את איוב אם הוא יודע ליצור כבידה בין-כוכבית. השאלה באיוב, כמו שם חברת הרכב היפנית, נובעת מהבנה כי הכוכבים הנראים נפרדים נמצאים במצב של "סובארו", איחוד. מחבר איוב חש את הכבידה הזאת, הממלאת את המרווח הבּין- כוכבי.
יש ב"סובארו" יופי מיוחד אולי גם מפני שהוא מעין יקום שמשות קטן. כמו ששבתאי הוא מין דגם מוקטן של מערכת השמש, אפשר לדמות את הפליאדות כדגם מוקטן של היקום הקדמון, בתקופה שאחרי היווצרות הכוכבים הראשונים. הכוכבים עדיין קרובים, אך במהרה יתרחקו זה מזה, נישאים על דרכי המרחב המתפשט, כל כוכב למקומו. הם יהיו עולמות שונים, יציתו גורלות אחרים. ויש עצבות ברגע הפרידה הקוסמי הזה, רגע שמשכו מיליוני שנים, מפני שהוא אינו שונה כל כך ממה שרואים בסביון שהאפיר, רגע לפני הנשיפה, וגם בתוך משפחה, ובין חברים. כמו בשיר של אברהם בן-יצחק, שכאן מובא רק סיומו:
יוֹם לְיוֹם יִשָּׂא שֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת
וְלַיְלָה אַחַר לַיְלָה יִשְׁפֹּךְ כּוֹכָבִים,
עַל שִׂפְתֵי בוֹדְדִים שִׁירָה נֶעֱצֶרֶת:
בְּשֶׁבַע דְּרָכִים נִתְפַּלֵּג וּבְאֶחָד אָנוּ שָׁבִים.
* דרור בורשטיין-סופר
