הכרתי את ידידי אהרון אפלפלד בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, כאשר שנינו היינו סטודנטים צעירים לספרות בירושלים. ירושלים של אותם הימים הייתה עיר חצויה ועניה. הסטודנטים מִזֶה, שלימודיהם התקיימו אז בבניין מנזר טרה סנטה (!) וכל אנשי הבוהמה הספרותית והעיתונאית מִזֶה נפגשו בבתי-קפה "ניצן", "טעמון" ו- "בר פינק" בסביבת רחוב המלך ג'ורג', שהיו נקודות-מגע מרכזיות שלהם. כך גם פגשתי את אהרון אפלפלד, שהיה אז בשנות העשרים שלו, כמוני, וגר לא רחוק מרחוב המלך ג'ורג' יחד עם אביו, שהיה גם הוא ניצול שואה, בקבוצת בניינים, שהתנוססה לא הרחק מהטרה סנטה ומבתי הקפה הנ"ל.
הצד המשותף לשנינו באותה התקופה הייתה העובדה כי היינו ניצולי שואה, שהתאקלמו דווקא במרכז השפה העברית; אך אהרון הזדהה עם העובדה הביוגרפית והרוחנית הזאת אפילו יותר ממני. באותה תקופה אהרון כתב עדיין בעיקר שירים. אבל כבר אז סיפר לי כי הוא כותב גם סיפורים על השואה. לכן, זמן קצר לאחר מכן, כאשר התחלנו אני והמו"ל והעורך הירושלמי ברוך חפץ לפרסם את כתב-העת "עכשיו" וייסדנו את הוצאת הספרים של "עכשיו", ביקשנו את אהרון שירכז ויראה לנו את הסיפורים העלומים הללו.
אולם אז התברר כי אהרון הגיש את קובץ הסיפורים הנ"ל לשלוש הוצאות ספרים מרכזיות דאז (ספריית הפועלים, הקיבוץ המאוחד ועם עובד) וציפה לתשובה חיובית מהן בדבר פרסום קובץ-הסיפורים הראשון הזה שלו.
אולם במהרה התברר כי עורכים בכל הוצאות הספרים הללו (כל אחד לחוד וכולם יחד) אומנם אהדו את הרעיון להוציא לאור קובץ-סיפורים שבמרכזו חוויות ואירועי השואה (ואלה היו אז כל סיפוריו של אהרון); אך טענו כי אינם מרוצים מסגנונו הלשוני והספרותי של אהרון וביקשוהו להכניס שינויים יסודיים במרקם הסגנוני והלשוני של כל סיפוריו הללו – דבר שאהרון (בצדק) לא היה מוכן לעשותו כלל. אז הוא העביר את כתב היד של סיפוריו, אשר הענקנו לו מצדינו את השם "עשן" ע"ש עשן השואה, להוצאת "עכשיו", ואנו הוצאנו אותו לאור מבלי להכניס שינויים בסגנונו של אהרון, במימונו של ברוך חפץ.
אוסיף לכך עוד שני פרטים ביוגרפיים מאותה התקופה של ראשית "עכשיו" וראשית פרסומו של אהרון. בימים ההם אהרון עוד היה במידה רבה בלתי ידוע, ורק "עכשיו" טרח על פרסומו. והוא גם היה לחוץ מאוד מבחינה כספית (אם להתבטא בצורה עדינה) ואז, בהיותי מרצה די קבוע במפגשי ספרות מטעמן של גברות בארגון "ויצו הצעירה", ארגנתי גם לאהרון סדרת הרצאות שם – כל זה, כמובן, עבור שכר-מרצים מתקבל על הדעת. זכור לי כיצד אהרון, שהיה בא אז לשם כך מירושלים לתל אביב ולן על הספה בדירת הסטודיו שלי, היה כמעט מהפנט בקולו החרישי, בעת קריאת סיפוריו והשמעת זיכרונותיו על השואה, את הגברות ב "ויצו".
כן אוסיף, כי באותה תקופה, וגם במשך שנים לא מעטות לאחר מכן, היה אהרון מפרסם את סיפוריו בכתב העת "עכשיו", וגם בביטאונים בשפה האנגלית, שהוצאתי לאור. ערכתי, וגם הדפסתי בעקבות ההמלצות שלו ב "עכשיו" גרסה עברית מעודכנת של סיפורי רבי נחמן מברסלב, שהוא בחר. כן פרסמתי במשך שנים מסות על אמנות הסיפור שלו.
אולי לא זה המקום לפרוש בהרחבה את סקירת העקרונות והתכנים של הפרוזה החשובה והייחודית של אהרון אפלפלד בסיפורים וברומנים שלו, נושא שעסקתי בו לא מעט במאמריי ובמסותיי. כאן רק אדגיש כי הסגנון העיקרי של אהרון ביצירתו הסיפורית איננו ריאליסטי או נטורליסטי, והפלסטי. האמינות המוחלטת של מרקם הסיפור שלו מתקבלת גם בזכות סגנון המתקרב בחלקו לזרם התודעה של הדמויות המתוארות, ובחלקו ממשיך סוג של ליריקה צ'כובית מאוחרת, מלאת עדינות של נצנוצי רגש. אומנם זו היא עדינות לירית בצל אימה, כאשר ברור כי היוצר איננו מניח לעצמו להתרכז לחלוטין באש הפיזית והנפשית (למשל, בנוסח ק.צטניק) האופפת-כל. אציין כאן גם כי בניגוד לעורכים ומו"לים מאוחרים יותר של אפלפלד, שגילו גישה בלתי-ביקורתית לכל מה שהוא כותב, סברתי שלמרות שהוא לא הוציא מתחת עטו אף פעם אפילו שורה גרועה אחת, הרי הוא בכל זאת סבל בעידוד של עורכים ומו"לים מאוחרים מסוימים שלו ממעין אינפלציה של יצירה בחלק מספריו המאוחרים יותר. אולי קביעת עובדה זו מצדי גרמה לכך כי בשנים האחרונות נעשתה הידידות בינינו קצת פחות הדוקה ופחות יומיומית מאשר פעם.
עם זאת, תמיד ראיתי אותו כאחד הפרוזאיקונים העבריים הבולטים היותר של ימינו – יחד עם עמוס עוז, א.ב. יהושוע, יצחק אורפז, יורם קניוק, יעקב שבתאי ויוצרים ספורים נוספים. הם בעצם ה"משמרת" הנרטיבית העיקרית של דור המדינה בספרותינו, שתמיד היה ותמיד יהיה קשור עם המושג והשם של "עכשיו", אשר אהרון תמיד היה ותמיד יהיה מעמודי התווך שלו. אלה גם הפרוזאיקונים שבדרג ישראלי מוחשי יותר של המודרניזם העברי הממשי של דור המדינה, היו יורשיו של ש"י עגנון. אהרון אפלפלד בלט בתוכם, כמובן, כבעל קשר ישיר ביותר עם התפוצה היהודית ותולדותיה הגדולות, ההרואיות והטראגיות. אהרון היה יותר מיוצרים אחרים בני דורו קשור דווקא עם תולדות הגולה, שהייתה גם מורשתו של עגנון – והכל גם בגדר חידושים מודרניים של ממלכת השפה.
לבסוף, על רקע אזכור של עגנון, אני נזכר בפגישתי האחרונה עם אהרון בכנס לכבוד עגנון בספרייה הלאומית בירושלים – כשהתכנסנו יחד, אהרון, א.ב יהושוע ואני ושוחחנו בידידות, אהרון היה גם אז חבוש כרגיל בכובע המצחייה הנצחי שלו, נראה אז כבר במצב בריאותי די רעוע ודיבר בקול חרישי מתמיד, אשר בכל זאת נשמע היטב, ובקשב רב, ואמר דברים חשובים כתמיד על עומק ההוויה והחוויה היהודית בימינו.
