הענק באלונים - שירי עצים / אמוץ דפני
נדמה שכמעט אין כותב שירה שלא נזקק מימיו לעצים כנקודות ציון במפת נעוריו, נפשו או חלומותיו. עצים טבועים עמוק בנוף הפיזי, ההיסטורי והתודעתי של בני האדם באשר הם. אפשר, אולי, לעוקרם באופן ממשי, אך שורשיהם ומורשתם משתרגים וממשיכים לפכות בעורקינו ימים רבים.
עצי הילדות הם זיכרונות הממשיכים ליצור טבעות גדילה ולהתעצם עם הזמן. כך כמי שגדל בקיבוץ תל יצחק, במשך זמן מה, חזרתי אחר ימים רבים לבקר את עץ האיקליפטוס ליד מגדל המים שהיה סמל מובהק לקיבוץ - ולא מצאתיו.
אֵקַלִיפְּטוּס
לְאַחַר חֲמִישִּׁים שָׁנָה
שַׁבְתִּי לַחֲצַר הַקִּיבּוּץ
אֶל הָאֵקַלִיפְּטוּס הַשָּׁב
לְלַקֵּט חֹם יַלְדוּת יְשָׁנָה
בְּחֵיקוֹ הַתּוֹחֵם.
מִגְדַּל הַמַּיִם חָפוּי כְּאֶבְיוֹן-
עֲנָק יַלְדוּתִי נִכְרַת,
נָפוֹצוּ חֲבֵרַי כְּזִרְעֵי סַבְיוֹן
עִם הָרוּחַ לְלֹא רַחֵם.
מִתְגַּעְגֵּעַ הַגֶּדֶם לְשִׂיחַ הֶעָלִים,
וְלֵב הַמִּגְדָּל נִצְמָת
לִפְעִימַת מַשְׁאֵבַת הַמַּיִם,
לֹא נִשְׁאֲרוּ מִלִּים
וְאֶת מִי לְנַחֵם.
*
עצים עתיקים הם בבחינת ספרי היסטוריה נטועי מקום המתעדים בטבעותיהם את דברי הימים ואת תולדות האדם. לפי רוחב הטבעות השנתיות אפשר לשחזר את האקלים - צמיחה רבה עדות לשנה גשומה וטבעת מצערה סימן לבצורת ואלו מכתיבים את דרכי האדם ומלחמותיו. עץ אלון עתיק הוא עד אילם לגדולות ונצורות שנפלאו מבני אנוש שקצרו ימיהם ובינתם.
סֵפֵר תּוֹלְדוֹת הָאֹרֶן
חֲרִיצֵי קְלִפַּת הָאֹרֶן
מַטְלִיוֹת תַּשְׁבֵּץ-רִקְמָה
בְּחוּם-עַרְמוֹנִי, לָבָן
וְאָפֹר רַב-פָּנִים,
תַּצְלוּם אֲוִיר
שֶׁל מַפַּת חַיָּיו,
רֹחַב לִבּוֹ נֶאֱגַר
בְּאֹמֶץ טַבְּעוֹת-הַשָּׁנִים.
לֵב הָעֵץ
"מַה שֶּׁיֵּצֵא מִלֵּב הָעֵץ
רַק לֵב הָעֵץ יֵדַע"*,
מַה שֶׁהִסְּסָה רַקֶּפֶת
כֶּתֶר פְּרִיחָה יָשִׁיב כְּבוֹדָהּ,
מַבָּט מִלֵּב נַרְקִיס
שָׁטְפָה בָּבוּאַת- נָהָר,
מַה שֶּׁנִּכְנָס אֶל לֵב הָעֵץ
יְסַפְּרוּ טַבְּעוֹת
זְמַן נִמְהָר.
*פתגם שומרי, תרגום ש.שפרה וי. קליין
*
*
די ביציאה חטופה לשדה, במיוחד באביב, כדי להבחין שהצבע הירוק הוא העשיר מכל הצבעים אשר בשדה. קצרה לשוננו מלתאר את אינסוף שברירי הירוק. בעוד המחקר אודות צבעי הפרחים וצבעי השלכת הוא כר נרחב הרי הצבע הירוק מתורגם, לרוב, לכמות הכלורופיל ותרומתה לתהליך ההטמעה ( פוטוסנתזה). רק כאשר הגוון ייחודי כמו " העלים ירוקים כחלחלים" יש וסימן זה מסייע בהגדרת הצמח. \
יָרֹק
הַֹשָּמַיִם אָפֹר מֻתָֹּש
וְאַקְרַאִי
הָאֲגָם כֶּסֶף מְלֻטָּש
כִּרְאִי
אַלּוֹן נִֹשְקַף בַּמַּיִם
אֵינוֹ מַבִּיט
בְּיָרֹק גְּלוּי עֵינַיִם.
יָרֹק צָלוּל עָנָו
-נִצָּנִים בְּלִבְלוּב.
יָרֹק תַּקִיף וְעַז
-אֹרֶן בִּמְחָטָיו.
יָרֹק נִכְנַע עָצוּב
בְֹּשַּלֶּכֶת נָבְלוּ פָּנָיו.
*
עצי ענק, בעוצמתם ובהתנשאותם השמיימה, ביכולת ההתחדשות והצמיחה המופלאים שלהם ובגילם המופלג העולה כמה מונים על שני חיי אדם, היוו מוקד רב-עוצמה לסגידה והערצה מקדמת דנא. דומה הדבר שבכל אתר ואתר עלי אדמות בו גדלים עצים, הם שימשו, בתקופה זו או אחרת, כמושא פולחן והערצה. העץ אינו נערץ בזכות עצמו בלבד, אלא בזכות מה שמתגלה באמצעותו ומה שהוא מסמל ומביע. למעשה אין פולחן העצים עומד לכשעצמו, תמיד קיימת ישות רוחנית החבויה מאחורי דמות העץ. העצים נחשבו, אפוא, משחר ימי האדם, כהתגלות כוחות הטבע המייצגים חיים ואת המשכיות הקדושה של העולמות הרוחניים, הפיזיים, המטפיזיים והקוסמיים.
כחוקר פולקלור העצים המקודשים בישראל, לא יכולתי להישאר אדיש מול עוצמתם הפיזית ועומק שורשיהם בנשמת האדם. כך סיפרו לי שסביב העץ המקודש מופיעה הילת אור וקולות נגינה נפלאים מושמעים בעת רצון - סגולת האותות האלו שמורה רק למאמינים המסוגלים לחוש בהם ולזכות בברכתם.
פְּקוּחֵי עַיִן
בְּפַאֲתֵי כְּפָר מַשְׁהָד
נִצֶּבֶת אֵלָה עֲבוּתָה
מֻקְדֶּשֶׁת לַנָּבִיא,
אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ
מִכָּל הָאֵלוֹת
בַּמֶּה זָכְתָה.
מַאֲמִינִים עוֹלִים לְרֶגֶל
מִנְחָה לְהָבִיא
פָּנֶיהָ לְחַלּוֹת.
בַּצַּמֶּרֶת מְרַצֶּדֶת הִלָּה
מַנְגִּינַת פְּלָאִים מְזַמֶּרֶת,
פְּקוּחֵי עַיִן
עִוְרִים מִלְּכַתְּחִלָּה
עָצְלוּ אָזְנֵיהֶם מִשְּׁמֹעַ
עֵצִים בִּתְפִלָּה.
פולחן האשרה, בימי המקרא, התבצע במקרים רבים במקומות רמים ולא היה שלם ללא נוכחות עץ קדוש ליד המזבח. תרבות זו הייתה נפוצה בכל המרחב השמי הקדום ויש המניחים שפולחן עצים היה חלק מהטקס של עבודת האשרה הכנענית. דעה זו משתקפת בדברי הנביאים הקושרים פולחן עצים למקומות רמים ונישאים: "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִּלָּהּ" (הושע ד':י"ג). מתוך האיסור בספר דברים "לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ: אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ ” (דברים, ט"ז:כ"א) ניתן להסיק שהמדובר בעץ חי של ממש, שהרי נוטעים רק עצים חיים. לפי ירמיהו " כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת" (י"ז: ב') משתמע שהמדובר בחפץ המונח על העץ עצמו. לפי מובן שלישי המדובר באלה עצמה (כישות אלוהית, לא כמין של עץ) כפי שמשתמע מספר שופטים: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים, וְאֶת- הָאֲשֵׁרוֹת. (שם, ג':ז').
אֲשֵׁרָה
פּוֹרֶטֶת הָרוּחַ
עַל נֶבֶל הֶעָלִים
שֶׁל הָאַלּוֹן הַקָּדוֹשׁ
בִּלְחִישׁוֹת עָלוּמוֹת.
אַיֵּה הַכֹּהֲנִים
מְפָרְשֵׁי מֶסֶר-הָאֵלִים
תַּחַת כֹּל עֵץ
וּמֵעַל הַבָּמוֹת,
וּתְפִלָּה יְרוּקָה
רְווּיַת טְלָלִים
נִשֵּׂאת לִשְׁלוֹם
כָּל הָעוֹלָמוֹת.
*
מכל מיני העצים המצויים ברחבי אירופה ובמזרח התיכון, נחשב האלון כעץ המקודש ביותר על בני עמים רבים משחר ימי האדם ועד היום. הסיבה הנראית לעין היא הממדים האדירים אליהם עשויים להגיע העצים וכן חוסנם הרב בפני שיני האקלים והזמן.
יש המציינים שאלונים אדירים מסוימים משכו אליהם ברקים ובכך נקבעו כמקום משכנם של אלוהי הברקים והרעמים. כמעט אצל רוב עמי אירופה היו אלוהי השמיים, הרעם, הברק והגשם קשורים, במידה זו או אחרת, לאלוני הענק שהיו מקום משכנם של אלים אלו.
האלון היה עץ מקודש מימים קדומים עקב האמונה של שבטים רבים שהיה זה העץ הראשון שנברא וכי האדם נגזר ממנו.
הָעֲנָק בָּאַלּוֹנִים
מָצָאתִי כָּתוּב
בְּסֵפֶר אַנְגְּלִי עַתִּיק:
"גַּם לַָעֲנָק בָּאַלּוֹנִים
בַּלּוּטִים זְעִירִים";
כְּכָל שֶׁרָם וְנִשָּׂא
הָאַלּוֹן -
כָּךְ רוֹעֶמֶת הַמַּפֹּלֶת".
אָסַף הַקָּדוֹשׁ בָּאַלּוֹנִים
תְּפִלּוֹת וּמַאֲמִינִים,
יוֹם אֶחָד כָּרַע
בַּלּוּט חָדָשׁ
נִזְרַע –
תְּחִלַּת מַסָּע.
.
שְׁתִיקַת הָאַלּוֹן
כַּמָּה שֶׁקֶט צָבַר
הָאַלּוֹן הֶחָסֹן
עַד שֶׁנִּסָּה
לְהָפֵר שְׁתִיקָה,
מִלּוֹת בַּלּוּטָיו
צוֹבְרוֹת
כָּל פַּעַם
אִלְּמוּת חֲדָשָׁה
לְמַעֲמָסָה.
בלוטי האלון. צילום: רותי טלמור
עקב עוצמתו הרבה של האלון לא ייפלא כלל שהתיבה "אל" מצויה בשם אלון (גם אלה) וכבר ביהושע מסופר על מקומות פולחן בצל אלונים "ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה". (שם, ד', י"ג). עצי אלון גדולים וחסונים משמשים עד היום כמקומות פולחן וקברי שייח' , אלו העצים הקדושים שעולים אליהם לרגל וחס מלפגוע בהם. חוקרים רבים הדגישו, מזה דורות, את הקשר האפשרי בין המילים אֵל – אַלוֹן – אֵלָה (מין עץ) ואַלָּה (שבועה). השורש השמי הקדום "אול" או "אִיל" משמעו "חזק" ואפשר לשער שממנו נגזרו המילים העבריות אֱיָל (עוצמה), אַיִל (קורת נגיחה, עמוד תמיכה) אֵלוֹן ואֵלָה.
גם ימיו של העץ האדיר קצובים בזמן ומקובל עלינו, שהאלונים לא מאריכים ימים מעבר ל - 500 עד 600 שנים.
בחורשת הארבעים שבכרמל היה, עד לשריפה הגדולה של 1989, עץ אורץ גדול ומיוחד במינו. בניגוד למקובל אצל האורנים צמרתו של עץ ייחודי זה הייתה שמוטת אברים וכמעט נשקה לאדמה. כך נוצרה חופת נוף מיוחדת במינה ופינת מסתור הן לאוהבים והן לחוקרי הטבע בשדה.
מַפֹּלֶת הָאַלּוֹן בְּחֹרְשַׁת הָאַרְבָּעִים
אַלּוֹן קָדוֹשׁ
אַלּוֹן רַב פֹּארוֹת
קָרַס אֶל אֲבוֹתָיו,
נוֹטֵר דּוֹרוֹת
מוֹנֶה בְּטַבְּעוֹתָיו
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה
תּוֹלָדוֹת וְקוֹרוֹת.
אָבוֹת וּבָנִים
עוֹלִים לְחַלּוֹתוֹ
וְהָאַלּוֹן
נִצָּב נִים-לֹא-נִים,
הִכָּה בָּרָק לְכַלּוֹתוֹ
הֶחָסֹן בָּאַלּוֹנִים
אָז נִכְנַע
לְכֹבֶד הַשָּׁנִים.
האלון בחורשת הארבעים.
בדודונה (Dodona) בצפון יוון היה עץ אלון כבד ימים ונשוא פנים בן מאות שנים שהיה קדוש לזאוס. הכוהנים ששרתו האלון הקדוש נהגו לפרש את המסרים של זאוס באמצעות רשרוש העלים שנחשבו כקול האלים. רשרוש ענפיו בצירוף עם משק כנפי היונים נחשבו כאותות שפורשו ע"י הכוהנים כנבואות החורצות גורלות אדם.
אלון עתיק בחורשת הארבעים שבכרמל
מבין שירי העצים' משל אחרים' אהוב עלי במיוחד שירו דן פגיס המקשר בין העולמות: "אַרְבָּעָה שׂוֹחֲחוּ עַל הָאֹרֶן. אֶחָד הִגְדִּיר אוֹתוֹ לְפִי הַסּוג, הַמִּין וְהַזָּן. אֶחָד עָמַד על מִגְרְעוֹתָיו בְּתַעֲשִׂיַּת הַקְּרָשִׁים. אֶחַד צִטֵּט שִׁירִים עַל אֳרָנִים בְּכָל מִינֵי שָׂפוֹת. אֶחָד הִכָּה שֹׁרֶשׁ, הוֹשִׁיט עֲנָפִים וְרִשְׁרֵשׁ." שירים אחרונים ע"מ 54).
האורן הופך בשיחה זו, מאמירה מופשטת של מעמדו הבוטני לישות ממשית המשקפת נקודות התייחסות שונות למציאות. הבוטנאי העוסק בארגון העובדות קבע את מעמדו של האורן בהיררכיה של המיון עד לרמת זן שזו רמת הדיוק הקרובה ביותר למעמדו של פרט בודד. איש התועלת (נגר, אמן, קבלן) עומד על הסגולות הפיזיות הנוטלות מהאורן את כל סגולותיו פרט לתועלת המיידית. חובב השירה משוטט בשדות הפיוט ותוהה על שגריריו של האורן בתחום הפואטיקה ובהיבט הנרחב ביותר - שפות שונות. והאיש-אורן חי את החיים האמיתיים שנועדו לאורן ומכה שורש. בעוד האחרים משוחחים מדברים ומצטטים בלשון בני האדם, העץ - אורן מרשרש כדרך הצמחים להביע את עצמם.
----------------------------
השירים: " אשרה", ו"אקליפטוס" מתוך: "היום הארוך בשנה", הוצאת הר-יער, בנימינה, 2008.
שירים: "פקוחי עין", "הענק באלונים", "מפולת האלון בחורשת הארבעים ", ו"שתיקת האלון" מתוך: "זמן עלה", הוצאת עתון77, תל-אביב, 2011.
השיר: "ירוק" מתוך "לדבר אביב", הוצאת גסטליט, חיפה 2009 (צילום שי לוי).
ההשירים: ""ספר תולדות האורן" ו "לב העץ" מתוך: "זרימת הרקפות", הוצאת "עולם חדש", תלאביב 2014.
