סיפור:
זר שושנים/ חיותה עזגד 
באמת סיפור מצחיק איך פגשתי את בן זוגי, מה שלא מצחיק זה שאיבדתי אותו אי שם במשך החיים.
ראיתי אותו בפעם הראשונה באמפיתיאטרון, שם תחת שמיים זרועי כוכבים ראינו מדי קיץ הצגות נפלאות ומופעי מחול. באותו ערב ישבתי עם חברתי נעמי, בת קבוצתי, על מדרגות האבן הקרירות של האמפי, מחכות להצגה שתתחיל. בינתיים התרחשה לפנינו הצגה אחרת. בחור בן תשחורת קל רגליים התרוצץ בין האנשים היושבים. מתבדח עם זה משמאל, אחר כך קופץ לזה בימין ומנסה לעשות רושם על כל היושבים.
עליי עשו רושם עיניו הכחולות שבלטו במיוחד על פניו השזופות.
חשבתי לעצמי שהוא משדר, תראו אותי! קוקוריקו! כמו תרנגול יפה כרבולת, פרש את נוצותיו ובפיו דברי בדיחות הדעת וחוכמת השפתיים.
ישבתי שם עם נעמי וצחקנו על חשבון הבחור. הוא לא שם לב אלינו ואנחנו רק השקפנו מהצד.
אחר כך שכחתי מכל העניין ואותן עיניים כחולות.
רצה הגורל והתחלתי ללמד בקיבוץ השכן. ליד חדר האוכל שלהם היה דשא גדול ורחב, ושטח עם שיחי שושנים שחצץ בין הדשא לחדר האוכל. יום אחד רציתי לתת לתלמידיי אפשרות לרוץ ולהוציא מרץ וכך הגעתי איתם לדשא הגדול. שיחקנו "הקאדרים באים". הקאדר רץ נגד הקבוצה ומנסה לתפוס אחד מהם שהופך גם כן לתופס, וכך עד שנשאר אחרון שהופך להיות קאדר בעצמו. באמצע המשחק ראיתי לפתע את אותו בחור מההצגה קוטף שושנים.
התפלאתי, מה זו החוצפה הזו לקטוף מן השושנים השייכות לכלל הציבור? מה יהיה על השושנים אם כל אחד בקיבוץ יקטוף רק פרח אחד? תכלה הגינה ותהיה שממה. בעוד חשבתי כל זאת ביני לבין עצמי, הוא התקרב אליי עם זר שושנים והושיט לי אותו. אני חייכתי, נותנים לי, אז אני לוקחת...לקחתי את כל הזר ואמרתי יפה תודה. אבל הוא רצה שאבחר פרח מתוך הזר. עמד וחיכה שאבחר ואחזיר לו את הזר. כשראה שאיני מגיבה, עשה פרצוף של מישהו שהשלים עם גורלו. הוא ויתר על הזר, אבל זכה בי. כך הכרנו, במפגש זה התחיל הרומן.
