שיר:
זאבים וכבשים/ יוסף כהן אלרן 

הָרוֹקַחַת עֲטוּפַת הָרֹאשׁ

לַבַּל יֵרָאוּ שַׂעֲרוֹתֶיהָ

סָמִירָה זֶהוּ שָׂמָה

כָּךְ כָּתוּב עַל תָּג בְּגָדֶיהָ

אוֹמֶרֶת קַח זֹאת וְעָשָׂה כָּךְ

יוֹעִיל לְךָ אִם כָּךְ תִּקַּח

וְהִיא צְעִירָה מִבְּנִי הַצָּעִיר

סֵבֶר פָּנֶיהָ חָבִיב וּמֵאִיר

רוֹצֶה לְהֵיטִיב עִם רוֹם שְׁנוֹתַי

וּבְמִרְפָּאַת בֵּית הַחוֹלִים

צָעִיר נָאֶה קִסְמוֹ עַל פָּנָיו

שְׁחוּם עוֹר וְּשְׁחֹר שֵׂעָר

דּוֹקְטוֹר דָרַאוְּשֶׁה שְׁמוֹ

מְחַיֵּךְ וּבְנַחַת מַבְהִיר

מְנַסֶּה לְהַרְגִּיעַ אֶת הַחֲשָׁשׁ

וְהוּא צָעִיר מִבְּנִי הַצָּעִיר

סֵבֶר פָּנָיו חָבִיב וְדוֹאֵג

רוֹצֶה לְהֵיטִיב עִם כֹּבֶד שְׁנוֹתַי

אוֹמְרִים שְׁנֵיהֶם מֵאוֹתוֹ הַכְּפָר

עַל שְׁנֵיהֶם אוֹתוֹ הָאוֹר

אֲשֶׁר נוֹפֵל עָלַי

אוֹמְרִים שְׁנֵיהֶם מֵאוֹתָהּ לָשׁוֹן

אֲשֶׁר אֵינִי דוֹבֵר

אַךְ שׁוֹמְעוֹת אָזְנִי

וְכִי שְׁנֵיהֶם נִשְׁבְּעוּ בְּדָם

כִּי לֹא יְהֹם לִבָּם

כִּי הָיִינוּ כְּכָל הָאָדָם

זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ לֹא יַרְבּוּ

לִחְיוֹת שָׁנִים יַחְדָּו

כֶּבֶשׂ עִם כֶּבֶשׂ יָטִיב לִשהוֹת

בְּיָמָיו בְּלֵילוֹתַיו

אִם רְחוֹבָה שֶׁל סָמִירָה מוּאָר

אִם דּוֹלְקִים פַּנָּסֵי הָרְחוֹב

בּוֹ דּוֹקְטוֹר דָרַאוְּשֶׁה חַי

בָּרְחוֹב הַמּוּאָר שֶׁלִּי אֲזַי

יָאִירוּ גַּם לֵילוֹתַי