סיפור:
צערה של רחל/ נסים נהר דעא
רחל הייתה מסתובבת במיטתה בלילות, מנסה לא להעיר את שמואל שהיה ישן לידה כתינוק. או שכך רחל חשבה, שהוא ישן כתינוק. רחל לא ידעה בדיוק איך תינוק ישן משום שעד כה לא היו לה ילדים משלה. אך היא סברה שתינוקות ישנים ללא הפרעה, או, כמלאכים, אף שלא ידעה כיצד מלאכים ישנים. ושמואל היה ישן כמלאך או כתינוק כפי שרחל דימתה לעצמה איך הללו: תינוק ומלאך ישנים.
הנשימה של שמואל הייתה שקטה, בקושי ניכר בו שהוא נושם. בכלל, שמואל לא ניכר בו דבר, כלומר, שמואל היה אחד מאותם בני האדם שאי אפשר היה לתת בו סימנים ולציין שהוא "כך," או, "כך."
לא היה בשמואל שום דבר מיוחד, מלבד, אולי, רזונו הבולט. שמואל היה כול כולו "עור ועצמות" עלה נידף ברוח. גבוה עד נקיעת הצוואר עבור מי שביקש לשאת אליו עין, בעין – ורזה מאוד.
הדבר ציער את רחל מאוד.
חבריו של שמואל, שחגג לאחרונה את יום הולדתו הארבעים ושתיים, החלו כולם לשאת כרס קטנה ונאה, ורק הוא, שמואל, נשאר ברזונו הדוחה.
רחל הייתה מנסה להלעיט את שמואל בכול טוב הארץ ומשמניה, אך לשווא. שמואל נשאר ברזונו.
הוא היה אוכל את המוגש לו, אולי משום שהייתה לו די תבונה להבין שהוא מצער את רחל בשל רזונו. הוא היה אוכל את המוגש לו עד הפירור האחרון ונשאר ברזונו. זו הייתה השנה השביעית שהם נשואים ורחל הרגישה צער גדול ועמוק משום חוסר יכולתה לפרנס את כרסו הסרבנית של שמואל.
חותנתה הייתה נותנת בה עין רעה, ושואלת ברשעות - "מה? את לא מאכילה אותו?" או, "למה את מרעיבה אותו?" עינה הרעה של החמות הייתה מלווה אותה ביום, בלילות וגם בחלומות. רחל לא חשבה שחמותה מטילה בה "עין רעה" אלא שהיא מביטה בה בעין רעה. לא היה מנוס מעינה הרעה של החמות.
אך רחל הייתה שותקת משום הכבוד שנדרשה על פי המנהג לתת לחמותה.
"תראי את בעלי, תראי את האחים של שמואל, תראי את החברים של שמואל כולם בריאים ורק שמואל נראה כמו גווייה מהלכת." הייתה החמות סונטת בה.
רחל הייתה מבליגה ביום, אך בלילות הייתה בוכה בשקט אל תוך הכרית שלה, מסתובבת מבלי יכולת לתת מנוחה לסערת הנפש שהייתה נתונה בה.
שמואל היה שוכב לידה בלילות, ישן כמלאך או כתינוק ולא היה לו מושג שרזונו מפריע את מנוחת נפשה של רחל.
רחל הייתה מביטה בחבריו של שמואל, כרסתנים נאים כולם, הכרס שלהם הייתה מתפתחת כאשר חצו את גיל הארבעים לערך וממשיכה לצמוח בבטחה עד שהגיע יומם.
אביה של רחל, היה בעל כרס שאפשר היה להתפאר בה מאוד. כאשר היה עומד נאלצו בני שיחו לעמוד במרחק מטר וחצי מעמוד השדרה שלו, משום שהכרס שלו חצצה ביניהם. כולם נתנו לו כבוד גדול מאוד בשל כך. הכרס הייתה סימן, מעמד וגושפנקה נראית לעין להיות נושאה "בעל בית" אמיד ומכובד. אימה של רחל הייתה גאה בכרסו של בעלה, אביה של רחל.
גם הנשים בנות גילה של האם רחשו לה כבוד משום שכרסו של בעלה העידה יותר מכול על בישוליה ומטבחה שהם משובחים מאוד מאוד. לא היה דבר שנשים התגאו בו יותר מלבד היותן אימהות. רק האימהות הייתה עומדת בפני עצמה לפני הכרסתנות של הבעל. הנשים היו מתגאות בעצם האימהות יותר מאשר בילדיהן... ילדים, כך ידעו כולם, הם הבטחה שאינה ממומשת תמיד. האימהות הייתה מסירה את האשמה העצמית והאשמת הקהילה כלפי האם, או ההריונית שנכנסה להריון ועמדה בתו תקן נשגב, נשאף ומחויב המציאות. ללא ילדים, החברה, הקהילה היהודית הייתה פסה מן העולם. עקרות נחשבה לפשע מצד האישה.
אך רחל, מה אומלל היה גורלה, לא הייתה אימא ולא היו לה תינוקות, וכעת כאשר הייתה קרובה להגיע לגיל המופלג - שלושים וחמש וללא ילדים, היה די ברור שסיכוייה להיות לאם חולפים מדי יום ביומו.
רחל הייתה שותקת כאשר חמותה הייתה מציקה לה. הייתה מראה לה את המאכלים שהכינה עבורה ועבור שמואל אך לשווא. שהרי, ההוכחה לכך ש"משהו" לא בסדר בה, ברחל, הייתה נוכחת מול העיניים – שידפונו של שמואל. ומי כמו חמותה עמדה על כך ושיתפה בכך את המשפחה וחברותיה, ששיתפו גם הן את חברותיהן.
רחל הייתה מסתובבת בלילות ובוכה בשקט על הכרית.
לילה אחד שמואל התעורר, אולי משום שסיבוביה במיטה גרמו לכך, או משום שהשלפוחית שהחלה להציק לו לאחרונה דחקה בו.
הוא התעורר, הלך לטפל באותו עניין מציק וכאשר חזר מצא אותה יושבת במיטה.
"את ערה?" שאל אותה.
"כן." השיבה.
"הערתי אותך?"
"לא."
הוא שתק, הניח יד על ידה וליטף אותה בעדינות. הוא התיישב על המיטה לידה ולאחר זמן מה אמר לה: "רחלה, יקירתי. זה לא חשוב. באמת שלא חשוב. לא לכול המשפחות נולדים ילדים. זה הכול מלמעלה, בידי השם המבורך. זה לא תלוי בנו. אני יודע שאת כואבת על כך שאין לנו ילדים. גם אני כואב, אך כך נגזר. זה הגורל. אין מה לעשות."
רחל נרעשה. משום שקרא לה רחלה וגם משום שפנה אליה בדברים וגם משום שחשב שיגונה, נובע מכך שאין להם ילדים.
"זה לא הילדים." אמרה לבסוף.
הוא נותר מביט בה באפלולית החדר, נושם באופן סדיר כפי שהיה נושם בעת שנתו. ולא הגיב.
"זה לא הילדים שאין לנו." אמרה לאחר דקת דומיה.
"לא הילדים שאין לנו?"
"לא."
"למה את מצטערת ולמה את בוכה?"
"אני לא בוכה."
"אני שומע אותך בלילות. אני שומע אותך בוכה." אמר, נימת צער בקולו.
"אני לא בוכה על שאין לנו ילדים." אמרה. חוששת ממה שיבוא כעת.
שיחות כאלה עם שמואל לא היו דבר שכיח. היא לא זכרה מתי שוחחו ביניהם לאחרונה. אולי, בשנה הראשונה לנשואיהם, וכאשר חלפה שנה זו, התרחקו אחד מהשני וחדלו מלשוחח מלבד מה שנדרש כדי לקיים את הבית ואת מהלך העניינים התקין.
רחל חששה מאוד ממה שיבוא כעת. היא לא הייתה דברנית. אך כאשר דיברה, היו דבריה "חד וחלק" ומעולם לא היססה להגיד את אשר על ליבה.
וכעת חשה שהיא עומדת בפני רגע מכריע.
שמואל, שהייתה נוהגת להגות את שמו בהדגשה על ה: ש, (קמוצה), שבראש שמו – ש... מואל, הביט בה ללא תגובה כפי שנהג בכול עניין ודבר.
"זה לא הילדים שאין לנו." אמרה שוב.
"אם כן," אמר שמואל, "מה הדבר?"
"המשקל שלך, הכרס שאין לך." פלטה לבסוף, כמי שהחליטה לזנק ממרום בניין גבוה על המדרכה, מבלי לדעת מה תמצא בנחיתתה. "לכול החברים שלך יש כרס ורק אתה בלעדיה, אני מאכילה אותך כפי שצריך, אבל, אתה נותר ללא כרס. משהו לא בסדר אצלי."
שמואל בהה בה באפלולית ונותר פעור פה. לא היה בידו להסביר לעצמו מה הדהים אותו כול כך... האם היה הדבר משום שחשה אשמה על שלא עלה במשקל, או, משום שנתנה משקל גדול יותר לכרסו הנעלמת מאשר לחוסר יכולתה ללדת...
הוא נותר מספר דקות בשקט. ולאחר מכן, סבב על צידו, וכך שכב עד שהאיר היום.
במהלך השבוע שלאחר מכן לא עלה הנושא ביניהם.
רחל חשה שאירע דבר. אך לא היה לה מושג מה הדבר שהיה מתרחש ברגעים אלו במוחו של שמואל.
שמואל, היה מנסה להבין מה אמרה לו, ומה משמעות דבריה. הוא לא היה איש שמגיב בפראות, ללא מחשבה תחילה. הוא התגאה באיפוק שלו, והיה מודע לאיפוק שלו ולכך שהאיפוק נתן לו שליטה וכוח על חייו. חבריו, כך ראה, היו מגיבים לא פעם מתוך סערת רגש עזה ותמיד היו מביאים על עצמם ועל הסביבה אסון אחר אסון. שמואל למד מכך שלא להגיב בסערת הרגש.
לאחר שבוע כאשר היה רגוע ושקט לא רק כלפי חוץ קיבל החלטה: לאחר ארוחת הבוקר שהייתה מגוונת ועשירה כרגיל החליט לעשות מעשה: "רחלה," פתח, מכנה אותה בכינוי החיבה שהיה נוהג להגותו רק ברגעים מיוחדים, "רחלה, אני הולך לבית של ההורים שלי."
רחל נשארה דמומה.
"אני לא יכול להישאר כאן יותר. לא יכול. אני לא חוזר הערב לבית. אני הולך לבית של ההורים שלי. החלטתי. אני לא יודע עדיין אם אחזור, או מתי אחזור. אבל, כעת, אני לא נשאר בבית." אמר, ויצא ללא הגה נוסף.
רחל נותרה לבד בבית. הסירים שרחשו בתנור נותרו מיותמים.
"מי יאכל את כול האוכל הזה?" תמהה רחל.
היא החלה לעשות את הדברים שיש לעשות בבית: לכבס - גם את בגדיו. לנקות את החדרים, לאבק, לאוורר את כלי המיטה, להביא מים ופחם. אך בינה לבין עצמה הבינה שאלו מטלות סרק.
במשך מספר שבועות לא שמעה דבר משמואל. משפחתו, שהייתה עד לא מכבר – משפחתה, התעלמה ממנה.
חברי הקהילה התעלמו ממנה. רחל נותרה בבועה, לעצמה. לאחר מות הוריה, מות אימה לפני שש שנים ואביה לפני שנתיים נותרו לה שתי אחיות ואח, אשר הקשר בינה לבינם ניתק משום שעברו לגור עם בן או בת זוגם לעיר אחרת, רחוקה. כך נותרה רחל לבד ללא עזר, ללא קשר, ללא תקווה.
חודשיים לאחר אותה שיחה לילית עם בעלה הגיעה משלחת אל רחל. הם הגיעו בשעות הערב, רחל הייתה ישובה על כיסא, סורגת ומזמזמת שיר ששמעה ברדיו המקרטע שהיה בבית.
היא פתחה את הדלת וכבר ידעה את אשר יבוא. אף על פי כן, נהגה בהם בכבוד. שאלה לשלומם, הציעה להם מים, קפה ודברי מתיקה. הם דחו את הצעותיה בנימוס.
"אנחנו באנו כדי להודיע לך ששמואל החליט להתגרש ממך."
רחל ידעה זאת מרגע שנכנסו לביתה.
היא נשארה דמומה, סוקרת אותם ללא רגש.
"הוא אמר שהוא לא יכול לחיות איתך יותר."
"בסדר," אמרה רחל, "מתי?"
"בשבוע הבא אצל הרב. הרב יודע על כך וניסה לדבר עם שמואל אך שמואל לא שינה דעתו. ביום רביעי בשבוע הבא אצל הרב." אמר הדובר ושלושתם יצאו כמו עכברים הנמלטים מחתול.
בשבוע שלאחר מכן, ביום רביעי, פסעה רחל לבית הרב. מבטי העוברים ושבים, מבטי יושבי בתי הקפה ליוו אותה.
רחל פסעה במתינות. לא ניכר בה שהיא הולכת לעבור את אחד מאותם מקרים, אולי להוציא את המוות עצמו, שהיו מקרים קשים במיוחד בחיי כול אדם. ראשה לא היה מורכן. עיניה היו נעוצות בדרך עליה לעבור. המבטים מלווים אותה.
לבסוף הגיעה לבית הרב.
מה שקרה שם עבר עליה כבחלום. היא הגיבה כפי הנדרש, השיבה כפי הנדרש, כמו הייתה גולם או מכונה ויצאה מבית הרב לאחר כחצי שעה - גרושה.
היה עליה להסתגל לכך שאין צורך לבשל כמויות אדירות של אוכל שאותן התאמץ שמואל לאכול בתקוות שווא שלה, שיעלה במשקלו.
יומיים לאחר גירושיה הגיעה המשלחת באותו הרכב וביקשה לקחת את חפציו של שמואל. רחל סייעה בידם, פותחת את הארונות, מוציאה את בגדיו, את כליו ושאר החפצים של שמואל. הם ארזו הכול בשני סדינים, נפרדו לשלום והלכו.
כך, עם הוצאת החפצים מהבית התקבלה גושפנקא סופית למצבה. גרושה.
השנה שלאחר מכן עברה עליה בשקט. שקט חיצוני לפחות. רחל לא ידעה איך להבין את מה שקרה. איך קרה שאותה שיחה בינה לבין שמואל הובילה למצבה הנוכחי. לבסוף, הבינה שאין ביכולתה להבין וויתרה על הניסיונות להבין.
שגרת חייה השתנתה מאוד. כעת, היה עליה לדאוג ללחמה. עד לגירושיה היה שמואל מביא את פרנסת הבית. החנות שלו שבה עבדו שלושה אנשים הניבה הכנסה יפה שהספיקה כדי מחייתם והותירה עודף, שאותו, תכנן שמואל להשקיע בחנות נוספת.
לרחל לא היו חסכונות. שמואל השאיר לה מעט כסף משום טוב ליבו, אף שהרב לא חייבו בכך, אך, הכסף הלך ונעלם. רחל עצמה לא הייתה אכלנית גדולה וצרכיה היו מועטים. ואף על פי כן, מצאה שהכסף שהותיר לה שמואל הולך ונגוז. שמואל היה הגון דיו כדי לא לסלקה מביתה. אך בסופו של דבר היא הבינה שעליה לדאוג לעצמה.
ביום שהחליטה שעליה למצוא לעצמה הכנסה שתקיים אותה עברה מבית לבית, מציעה עצמה ככובסת, כמטפלת לילדים – אף, שמעולם לא התנסתה בכך – מסעה זה, בין הבתים הסתיים לאחר שבועיים.
היא נכנסה לחנות של ג'רבי, שהייתה הגדולה בחנויות שבאותו רחוב, והייתה מספר דקות הליכה מחנותו של שמואל. היא נכנסה אמרה: "שלום, שמי רחל ואני מחפשת עבודה."
ג'רבי לא הסיר עיניו מהמשקל, מוסיף או גורע את הבוטנים עד שהמשקל היה קרוב להתאזן, ואמר לה: "את יכולה לקחת את השקים האלה החוצה. אחר כך כנסי למחסן, כאן מאחור ותביאי שק עדשים, הוא נמצא בצד ימין, ליד הקיר. אחרי זה, את יכולה להכין קפה... הינה שם," נד בראשו מבלי להסיר עיניו מהמשקל, "הקנקן והקפה."
רחל התנפלה על השקים ועשתה כדבריו.
לאחר שיצאו הלקוחות ושניהם ישבו על כוס קפה אמר לה ג'רבי – "אני יודע מי את, שמעתי שהתגרשת. את יכולה לעבוד כאן אם תרצי. אני אלמן ויש לי שלושה ילדים. את יכולה לעבוד כאן, או, להיות המטפלת שלהם. איך שתרצי."
רחל סקרה אותו מסוקרנת. הוא היה כבן חמישים, מקריח, נמוך, ובעל כרס עצומה. הכרס שלו עוררה בה ריגוש מסוים. 'הנה,' חשבה לעצמה, 'גבר שבא עם כרס מן המוכן. לא צריך להתאמץ' וכבר חיבבה אותו.
"אני צריכה לחשוב על זה. אולי אעבוד כאן שבוע, ולאחר מכן שבוע עם הילדים שלך ואחר כך אחליט."
"טוב מאוד." אמר לה, מחייך.
רחל ציינה לעצמה שהוא מביט בה כאילו הייתה אישה... כלומר בסוג מבט שגברים תאוותנים מביטים בנשים.
השבוע שבו עבדה בחנות חלף והיא עברה לביתו של ג'רבי כדי לטפל בשלושת ילדיו. הילדים הסבו לה אושר מרגע שראתה אותם. והם, נקשרו אליה בהרף עין.
שלושה חודשים לאחר שפגשה את ג'רבי, שמעה מפי הרכלנים ששמואל התחתן. רחל איחלה לו בליבה כול טוב. לא הייתה לה טינה כלפיו על שגירש אותה, שהרי חשה אשמה כפולה, בשל עקרותה ובשל משקלו הירוד של שמואל.
יום אחד אמר לה ג'רבי – "את עובדת כאן כול היום עם הילדים, את מטפלת בהם טוב מאוד. את מבשלת מצוין. ואני אוהב מאוד את האוכל שאת מכינה, הבית נקי, ומואר. אני מאוד מרוצה. מה דעתך לעבור לגור כאן, אצלי? יש לי מספיק חדרים. את לא צריכה ללכת בערב, בחושך עד לביתך, ובבוקר את לא צריכה ללכת מביתך עד לביתי. זמן מבוזב, תעברי לכאן."
"אני לא יכולה לעשות את זה. מה יגידו?"
ההצעה שלו הייתה פתיחה, שאפילו הוא עצמו לא ידע לאן תוביל... או שידע היטב לאן תוביל ומשום כך, פתח בה.
"מה יגידו? שיגידו!" אמר, מניף ידו בביטול.
"לך לא אכפת מה יגידו. לא עליך ידברו, עלי ידברו. אתה יודע טוב מאוד מה יגידו."
הוא חשב לרגע ואז, כאילו נחה עליו הרוח, חייך ואמר: "מה את מציעה? אני לא שומע ממך התנגדות לכך שתעברי לגור כאן, אלא רק חשש ממה שיגידו."
היא לא הגיבה, נותנת לו זמן לתמרן, אולי לתמרן את עצמו. היא, לעצמה כבר ידעה לאן הוא חותר והחליטה לקבל את הצעתו. 'עוד תמרון או שניים והוא יציע' חשבה לעצמה.
"אני חושב שאת צודקת. לגברים מותר מה שאסור לנשים. אם את חוששת ממה שיגידו אפשר למנוע את הלשונות הרעות."
"איך?" שאלה, אף שידעה היטב איך.
"אולי, אם את מוכנה, אנחנו יכולים להתחתן. לא יגידו כלום. הכול יהיה לפי הספר."
"אתה מציע לי להינשא לך?" חידדה את המצב מחייבת אותו בכך להגיד שוב, משהו מפורש.
"כן. אני מציע לך נישואים." אמר, מושיט ידו ומלטף את כתפה בעדינות.
"אני לא אשחק איתך משחקים. לא אגיד שאני צריכה לחשוב על זה. כן. אני אנשא לך בשמחה. אתה אדם טוב."
הוא חייך ונראה מרוצה.
הם שוחחו עוד מספר דקות, קבעו את מה שיש לעשות עד לחתונה והיא הלכה לביתה וגם הפעם, היה שיר על שפתיה, אלא שהפעם הייתה לו סיבה, לשיר. סיבה טובה לשיר.
שלושה חודשים לאחר מכן הם נישאו בטקס צנוע.
חייה של רחל נכנסו לשגרה שאותה אהבה: בבוקר, רחצת הילדים, האכלתם, ניקיון הבית – לא היה צורך בהבאת מים ופחם משום שהיו מים זורמים בבית. ופחם הובא על פי הזמנה ואוחסן מאחורי הבית במחסן שיועד לכך.
בערב אכלו ג'רבי, היא והילדים יחד. ולאחר מכן נהג ג'רבי לספר סיפורי אלף לילה ועוד לילה, מקריא אותם מספר שרכש בעיר הגדולה שהייתה מרחק יום רכיבה.
לאחר שהילדים נרדמו, היו שניהם, ג'רבי ורחל נכנסים למיטה הגדולה.
ג'רבי, היה מגשש כלפיה. מושיט יד מהססת, נוגע בה, כמו שואל אם היא מוכנה. רחל הייתה נענית לו ברצון ובשמחה. ג'רבי היה מתפתל סביבה כמו סביבון. הכרס שלו כמו נעלמה וסוג של זריזות שלא היה ניתן לשער שהיא קיימת בו, בהתנהלות הרגילה שלו – הופיעה. הוא היה מרוגש מאוד, ולא פעם רחל חששה שהילדים יתעוררו בשל הנאקות שבקעו מפיו, או שליבו יחדל מלפעום בשל הריגוש.
רחל מצידה מצאה גם היא שהיא נהנית ממה שהורגלה לכנות – תשמיש מיטה – ומצאה בעצמה אי אילו מעשים, תנועות וקולות שלא שיערה כלל שהם דברים הראויים לאישה – לפני שפגשה את ג'רבי, במיטה.
לא פעם שאלה עצמו מניין לו לג'רבי, הניסיון הזה שהוא חושף בין הסדינים. 'אולי, ביקר באחד מאותם בורדלים בעיר הקרובה?' הרהרה, מבלי לתת להרהור לבוא אל בין שפתיה. מכול מקום, גם אם הניסיון שלו נרכש בבורדלים, לא הייתה לה טענה כלפי זאת והיא ידעה לשתף עצמה בכול אשר עשה. להפתעתה לא חשה זנותית בשל כך.
כך התנהלו חייהם בנחת. מפעם לפעם סייעה לו בחנות. מחייכת אל הלקוחות. משתעשעת עימם ועימו בבדיחות הדעת, שלא חשבה שיש בה.
שלושה חודשים לאחר שנישאו, הבינה רחל שהיא בהריון.
בערב סיפרה לג'רבי שפרץ בריקוד מוזר, מחבק אותה ומנשק אותה במהלך הריקוד המשונה.
מספר חודשים לאחר מכן נולד בנימין.
לשמואל לא היו ילדים, כרסו לא צמחה בשל אישתו החדשה, עינה הרעה של אימו נחה כעת על אישתו החדשה שהייתה מפרפרת כדג ביבשה כול אימת שחמותה באה לבקר.
רחל וג'רבי גידלו את הילדים ללא מאורעות מיוחדים בחייהם.
כרסו של ג'רבי, שהייתה גדולה עוד טרם פגש את רחל, העצימה והשתוותה לכרסו של אביה, באחרית חייו.
רחל הייתה שוכבת במיטה לאחר שג'רבי נרגע, מלטפת את כרסו, וחשה שהגיע אל המנוחה הנכונה. אל המנוחה – ואל הנחלה. כרסו של ג'רבי הייתה נענית לה ומקרקרת קרקורי שמחה משובבי נפש...
