פרק מספר:
אימוץ/ אורלי קופרמן

אם בצעירותה הייתה נורית כעשויה מזכוכית דקה ושבירה שנסדקה מכל מכה, נסדקה והתאחתה מחדש, הרי שבבגרותה מסע חייה ותהפוכותיהם חוללו בה תמורה עמוקה. הזכוכית נהפכה לגומי גמיש וחזק מאוד, גומי כשל גלגלי מכוניות, גומי שמסוגל לשאת עליו עומסים כבדים מאוד בלי לאבד את צורתו, גומי שמסוגל לנוע במהירות קדימה, גומי שיש לו אחיזת כביש חזקה. והנה היא, כולה גומי שחור, חזק אך גם גמיש, והיא נעה, נעה קדימה.

***

ביד רועדת אחזה נורית במקלון ערכת בדיקת ההיריון, שסימן בשני קווים ורודים עדינים את העובדה שאכן הייתה הרה, ולו לזמן קצר. מאוכזבת הניחה אותו בקופסת תכשיטים קטנה, לצד מקלוני ארבע ערכות הבדיקה הקודמות, שגם עליהם נראו שני קווים ורודים, קווים של אישור להתחלות חיים. כל ערכה סימלה היריון שהסתיים בתחילתו, חיים שרק הנצו וכבר גוועו. עוד הפלה, עוד תקווה שנרמסה. על כל מקלון בדיקה רשמה נורית בכתב ידה העגול והמסודר, בטוש שחור ועמיד, בספרות קטנות ודקיקות, שניים או שלושה תאריכים. תאריך הבדיקה שאישרה שאכן הייתה בהיריון, תאריך תחילת ההפלה הטבעית, ואם בוצעה גרידה – גם את תאריך הגרידה רשמה. היא ספרה שוב, אף על פי שידעה היטב את המספרים, אלא שהספירה נטעה בה איזו תחושת מוצקות. חמש הפלות, שתיים מהן הסתיימו בגרידה, שפירושה הרדמה כללית, ניתוח והתעוררות מעורפלת למציאות מתעתעת. שש שנים של ניסיונות כושלים. שלוש שנים של המתנה לאימוץ בארץ. אפס ילדים משלה. והיא כבר בת שלושים. מבלי משים מיששה את בטנה השטוחה והמוצקה, שאלפי שעות אימוני יוגה חיטבו אותה, בטן שדיממה מבפנים, דיממה בדממה.

"בית הקברות הקטן שלי," קראה נורית לתיבת התכשיטים שבה קברה את הסימנים שנותרו מילדיה שלא נולדו. היא נשקה ברפרוף למקלון של ערכת הבדיקה והניחה אותו לצד ידידיו שבתוך הקופסה. נוחו לכם, ילדיי, בכתה במעמקי ליבה, בכי עצוב ונטול דמעות. נוחו לכם בשלום, ילדיי היקרים. היא הביטה במקלוני הבדיקות, נדמה היה לה שהם קוראים אליה, ילדיה האבודים, אימא, אימא, בואי אלינו, אנו זקוקים לך, וכמו כוח אפל משך אותה מטה, מטה. האם היא הוזה? מה היה לה? מהו הקול הזה שהיא שומעת בעמקי נפשה. היא טרקה את קופסת התכשיטים והניחה אותה בעומק ארון הבגדים, מתחת לשמיכות החורף. זהו. היא הלכה אל חדר האמבטיה ושטפה את פניה. היא הביטה במראה בעור פניה השחום, בעיניה השחורות, במבטה העצוב, בטיפות המים הזולגות ממנה.

מזמן כבר ידעה, ועתה גם השלימה. הרופאים אמרו לה שבמהלך ההריונות התפתחה בדמה קרישיות יתר, והיא שגרמה להפלות המרובות. הפלות נרגלות, מלשון הרגל, קוראים להן הרופאים, אך היא קראה להן הפלות נרגזות, על שהרגיזו אותה רוגז רב. למה דווקא עליה נגזר גורל נרגז כזה? ועכשיו, פעם חמישית, לא רק את מקלון ערכת הבדיקה קברה הפעם, אלא גם את תקוותה ללדת. היא מילאה מים חמים באמבט ונשכבה בתוכו, הרפתה, הניחה לצערה להתמוסס ולהישטף ממנה אל המים הזורמים הלאה. החיים זורמים וממשיכים, אמרה לעצמה, החיים זורמים הלאה ואני אזרום איתם, לא אשקע, אזרום. שוב הנצה בה תחושה כי מתישהו עוד תחבוק בין זרועותיה ילד משלה ותעניק לו את מלוא אהבתה. היא דימתה לעצמה את שפתיה נושקות לעורו הרך של התינוק, חשה את עור לחייה מתחכך בעור הרך של לחייו, ריחו המתוק מציף את נשימותיה עם ריח הסבון. משפקחה את עיניה, גילתה שהיא שוכבת בתוך אמבט מלא במים אדומים מדמה הנוטף. היא שלפה את הפקק, זינקה נרעדת החוצה ועטפה היטב את גופה הדק במגבת גדולה. גם המגבת הלבנה הוכתמה. היא שפשפה את המראה מהאדים המהבילים והביטה בפניה, היפות עדיין, נשקפות אליה מבעד לאדים, ומיד מתערפלות ונעלמות.

***

רז סיים את עבודתו במרפאת השיניים שלו במרכז תל אביב והשאיר הוראות קפדניות לצוות המנקים. מוטרד היה. נורית לא ענתה לטלפון, ואין זה סימן טוב, ידע. הוא נכנס למכוניתו, שאף לקרבו את ריח עצי האורן שהתפשט ברחוב הצדדי והמוצל, והתניע.

רז גדל בדירת שיכון קטנה בת שניים וחצי חדרים ביד אליהו, ועבר ילדות דחוקה וקשה. שני הוריו היו פועלים פשוטים במפעלי טקסטיל שונים, ופרנסתם לא הייתה מצויה בשפע. כבר בגיל צעיר הבין שיצליח לחלץ את עצמו מגורל דומה בעזרת נחישות, התמדה ותבונה. הוא השכיל להירשם למסלול עתודה וללמוד רפואת שיניים בעזרת מלגה צבאית. אחרי שירות קבע ממושך פתח מרפאה משלו, שעד מהרה צבאו על פתחה מטופלים רבים. הוא שנשם את ריחו העצוב של העוני, הריח בהמשך חייו את ריחה המשכר של ההצלחה ופיתח ביטחון מקצועי ניכר. למרות אופיו השקול והרגוע, הוא נתקף מדי פעם בחוסר סבלנות בעטיים של מטופלים תובעניים וחצופים. באותו יום התקבלה בחברת הביטוח שלו תביעה מאחד ממטופליו. המטופל סבל מזיהום קל עקב עקירה שביצע רז, קיבל אנטיביוטיקה ונעדר ימים אחדים מעבודתו, ותבע את חברת הביטוח במטרה לקבל דמי מחלה מופרזים. בעבר היה רז נרגז מהתובענות הזו, אך עם הזמן למד לשלוט בעצמו ולא הניח לדברים שוליים להפר את תחושת הביטחון שטיפח בעמל רב.

שעות ארוכות עבד בריכוז, ומתח רב הצטבר בשרירי עורפו. תנועה לא נכונה אחת, ידע היטב, עלולה להשבית אותו למחרת מעבודתו. הוא החליט שיצא להליכה קצרה עם רדת ערב. הליכה תמיד שחררה את שריריו התפוסים ואת האנרגיה הרבה שסערה בו. כבר כעתודאי צעיר ודל אמצעים חסך את דמי הנסיעה באוטובוס והעדיף ללכת ברגל ממעונות הסטודנטים אל אולמות הלימוד המבהיקים של האוניברסיטה. גם את ההפסקות בין הרצאה להרצאה נהג להקדיש להליכה נמרצת בשבילי המדשאות המרווחות. הליכות אלו רעננו אותו. רוב הסטודנטים היו מבוגרים ממנו, ורק מעט עתודאים בני גילו שלמדו איתו נהגו לפעמים להצטרף להליכותיו. בגעגועים נזכר בתחושת האחווה ששררה ביניהם, אחוות צעירים שידעו שהשנים הקרובות אומנם מוקדשות לאוניברסיטה ולאחר מכן לשירות בצבא שמימן את לימודיהם, אך כבר בצבא צופן להם עתידם המקצועי שפע של התנסויות מרתקות ואפשרויות מבטיחות.

השנים חלפו. חבריו התפזרו ברחבי הארץ, והקשר החם הלך והתרופף. בקליניקה שלו עבד לבדו ונאלץ להתמודד בעצמו עם בעיות רפואיות מורכבות שנוצרו במהלך חלק מהטיפולים. הוא אהב עבודת צוות וחבריו חסרו לו.

מה עם נורית? הרהר שוב, מה עם ההיריון החדש? מהבוקר נתקף בגלי דאגה, והיא לא ענתה לו.

הוא גלש בנסיעה מהירה לעבר הווילה שלהם בשיכון ותיקים ברמת גן. כאשר פתח את דלת העץ הרחבה, חשכה ושקט מוזר קידמו את פניו. רגיל היה לאור, לאשתו המכינה את ארוחת הערב תוך כדי שמיעת מוזיקה שמחה. דבר מכל זה לא היה. הוא הדליק את האור ומצא את נורית שכובה כמעולפת על הספה בסלון, על מצחה מגבת רטובה.

"תכבה את האור, יש לי כאב ראש נוראי," אמרה נורית בקול חלש. רז הביט בה – הטרנינג הדהוי שעטף את גופה, דקיק ומרושל, הסתיר בקושי את הבליטות שיצרו הפדים העבים שהניחה בין רגליה. הוא הבין.

הוא ניגש אליה, ליטף את שערה המתולתל והארוך ונשק ללחייה, חש את עורה החלק, את הרטיבות שעליו, את עיניה המתכווצות. גל של דאגה עמוקה מהולה באהבתו החמימה מילא את ריאותיו.

"האור מפריע לך?" שאל.

"כן, הוא מבהיק לי בעיניים."

הוא כיבה את האור ושב אליה, התיישב לצידה על הספה וחיבק אותה, חש בה חולשה מהולה בעוצמה, מאבק פנימי בין כוחות. היא הניחה את ידיה על כתפיו ומשכה אותו אליה, החמימות שלו עטפה את שניהם. הם נשארו מכורבלים, זיפי לחיו מלטפים את לחייה.

"התגעגעתי אלייך, יפה שלי."

"גם אני," השיבה בקול עצוב.

"בואי נאכל יחד ארוחת ערב ונדבר, מה דעתך?" עתה נזכר שלא הכניס דבר מאכל לפיו למעלה משמונה שעות. הוא זקוק לאוכל, זקוק לנחמה.

"לא יכולתי להכין ארוחת ערב. אני עם כאב ראש נוראי, והוא מחמיר ומחמיר." המילים שלא סיפרה לו עדיין הקישו בזעם ברקותיה. עוד מעט יגיע הרגע, ידעה, ותיאלץ לספר לו.

"יש משהו במקרר?"

"תפתח את המקרר ותיקח מה שאתה רוצה. אני נשארת לשכב."

"תכף אשב לידך ונדבר. אני מת מרעב. לא אכלתי מהבוקר וכבר שמונה."

"יכולת לאכול את הארוחה שארזתי לך."

"אכלתי אותה בבוקר. כל כך הרבה עבודה, לא נשאר לי זמן לעצמי. אני גווע."

"טוב. דבר יותר בשקט, אתה מדבר בקול רם והראש עוד יותר כואב לי."

מדבריו השתמע ששוב הניח לעבודתו להשתלט על זמנו, עד כדי כך שביטל את צרכיו האישיים. היא חששה שעבודתו תשתלט יותר ויותר על מרחב חייהם, תשתלט ותתרחב ולא תאפשר לדברים אחרים להתפתח כראוי, והיו עוד דברים שיש לאפשר להם מקום.

הוא התיישב בכורסה הסמוכה אליה, נעץ את שיניו בכריך עם פסטרמה וחרדל שהכין לעצמו והביט בדמותה המטושטשת בחשכה.

"איזה ריח נורא. יש לי בחילה מהריח. יש פה ריח דם של דגים."

"אני הולך לאכול בגינה. לקחת כדור נגד כאבים?"

"כן," היא המהמה.

הוא יצא לגינה ואכל ברעבתנות, בעמידה, אזר כוחות ושב אליה.

"איזה כדור לקחת?"

"לקחתי כבר פעמיים, כדורים נגד כאבים."

"וזה עזר?"

"רק קצת. עדיין כאב נוראי. גם הבטן כואבת לי."

"את יכולה לקחת עוד אחד."

"אולי אחר כך."

"שתית מספיק?"

"שתיתי המון. לא עזר." גל של מיאוס עלה בה לפתע, כלפי עצמה, כלפי גופה, כלפי הקושי שלה להרות, והתנקז כולו דווקא כנגד עבודתה, בתחום שלרוב ריתק אותה ומילא אותה שמחה. "הערב ביטלתי שיעור יוגה. נמאס לי מהכול. יום גרוע, ממש יום גרוע עבר עליי. אולי אפסיק ללמד יוגה וזהו."

הוא הפסיק לרגע ללטף את ידה, מופתע. "את בחרת בזה. תמיד אהבת יוגה."

"נכון. בחרתי. זו הייתה טעות."

"הצלחת לשפר את המצב הגופני והרגשי של הרבה מאוד אנשים בעזרת היוגה. העזרה שלך אפילו חשובה יותר מאשר לרפא דלקת חניכיים או שן כואבת."

על מה הוא מדבר? על מה היא מדברת? הרי לא זה העניין. עד מתי ימתינו לרגע המתאים? הרי הוא יודע, מהבוקר הוא יודע. הוא ליטף ברכות את שערה הפרוע ואת גבה. צר היה לו עליה, צר היה לו על עצמו, מרגע לרגע נעשה מדוכדך יותר.

"אוי, עזוב, אין לי כוח לדבר על היוגה יותר. הראש שלי מתפוצץ. תביא לי שקית עם קרח מהמקפיא. הקור קצת עוזר לי."

הוא הניח שקית עם קרח על המגבת שעטפה את מצחה.

"שוב הייתה הפלה, נכון?" שאל בזהירות.

"לצערי, כן. היום התחיל הדימום," אישרה בקול עייף. טוב ששאל, אין לה כוח לספר לו שוב, לאכזב אותו שוב. כה חששה מאכזבתו, שמא יתייאש ויעזוב, ימצא לו אישה צעירה ובריאה ממנה, והיא תישאר לבדה, עקרה ומיואשת. חייה בלעדיו יהיו שחורים משחור. היא חשה את השחור הזה, האורב לה מכל עבר, כמו עשן העומד להיפלט מארובה, מחכה לרגע הנכון להתנפל עליה.

"יפה שלי, אני מכיר אותך יותר טוב משאת מתארת לעצמך. הספיק לי המבט שלך. אל תישברי. את יותר חשובה לי מכל ילד ומכל אדם אחר. אנחנו ביחד בסיפור הזה. היחד שלנו חשוב לי מכל דבר אחר בעולם. אנחנו יחד בטוב וברע." נרגש מדברי עצמו חיבק אותה.

"תודה." קולה נשמע חיוני יותר.

"תודה לך על המאמץ העצום שאת עושה. אנחנו עוד נהפוך למשפחה. אני בטוח בזה. אמרנו שאם תהיה שוב הפלה – היא תהיה אחרונה. הגענו לצומת ואנחנו פונים למסלול חדש, כמו שקבענו."

"כן, דרך חדשה," הסכימה נורית וחשה שכוחותיה שבים אליה אט אט. הנה היא מתחילה לעלות מהמעמקים, הנה היא מתחילה לחוש מעט הקלה. הם נשארו חבוקים יחד בסלון החשוך והשקט, מדוכדכים, אך חוטים של אהבה, תמיכה וחברות קושרים אותם במהודק זה לזה, משתרגים לחבל שקוף, עבה וחזק שאין לקרעו, כמו חבל הקושר את הספינה למזח.

***

נורית ישבה בחדר ההמתנה של רופא הנשים שלה, עצמה עיניה והתפללה בליבה שרק לא יאמר לה שיש צורך בגרידה נוספת. תלתליה השחורים דבקו למצחה המיוזע. כל כולה נטפה נוזלים מימיים ודמיים. אך תפילתה לא נענתה. היא תצטרך לעבור עוד גרידה. אחרונה. היא יצאה בפנים נפולות מחדר הרופא ונוכחה לדעת שבזמן בדיקתה הגיעו לחדר ההמתנה ארבע נשים. אחת מהן הייתה איילה, בת כיתתה, שאותה לא ראתה מאז סיום התיכון. זו קפצה לקראתה בשמחה וחיבקה אותה. נורית חשה את כרסה, בולטת מעט וקשה, נוגעת בה.

"מגיע לך מזל טוב, את בהיריון, נכון? מה שלומך?" נורית ניסתה לשוות לקולה גוון של שמחה וקלילות.

"אני בהיריון רביעי, בת אחרי שלושה בנים," ענתה איילה בגאווה. נחיריה התרחבו, נדמה היה לנורית שהיא תופחת מרגע לרגע.

"איזה יופי. אני שמחה בשבילך," אמרה נורית והשפילה את מבטה.

"ומה איתך?" שאלה איילה.

"אין לי ילדים, עדיין."

"נו, באמת, תמיד היית חרוצה כזאת, מה העצלנות הזאת?"

"זו לא עצלנות, יש לי עניינים אחרים. אני ממש ממהרת. שיהיה במזל טוב," השיבה נורית ומיהרה לעבר המדרגות. נדמה היה לה שדמעות ישטפו את עיניה מרוב צער וקנאה, אך לא, כשיצאה אל הרחוב גילתה שפניה יבשות ועיניה קשות. כן, יש לי עניינים אחרים, והם ממש לא עניינה. איני צריכה לספר, איני צריכה להתנצל, זכותי לשתף את מי שאני רוצה ומתי שאני רוצה.

***

התינוקת שנורית ורז אימצו נולדה בעיר סיגישוארה שבחבל טרנסילבניה, רומניה.

בלב סיגישוארה שוכנת העיר העתיקה, ובמרכזה מצודה גבוהה ונישאה השולטת במרחב, כדרכן של מצודות מעין אלו. אבניה קשות וגסות, צבעה נע בין גוונים של חום, אפור ושחור, וכשעננים אפורים וקרים עוטפים אותה, מדמה המתבונן בה לראות עיניים שחורות ומזרות אימה מבצבצות בין אבניה ובין חלונותיה.

"במצודה זו נולד ולאד צפש, המשפד. אחת הדמויות הזוועתיות והאכזריות בעולם," הסביר המדריך לקבוצת התיירים האמריקאים שהקיפה אותו. "הנסיך ולאד צפש חי במאה החמש-עשרה, עלה לשלטון בגיל שבע-עשרה ושלט בממלכתו ביד רמה. בשנת 1459 בלט בפעילות רצחנית במיוחד נגד הבוואריים, אשר רצחו את אביו ואחיו. את המבוגרים בהם שיפד על יתדות. הוא המשיך להטיל אימה על האימפריה העות'מאנית באמצעות שיפוד אויביו, והפך לאישיות נערצת ברומניה. הוא מסמל עוז רוח, עצמאות והתנגדות."

רוי בראון בלע את הדברים בשקיקה. בילדותו נהנה מסיפורי האימה על דרקולה, אשר דמותו של ולאד צפש, המשפד האכזר, שימשה להם השראה. הוא צילם את המצודה והפציר באשתו לידיה להתרשם מיופייה המאיים, ולהסיר עיניה ממאות הדוכנים אשר גדשו את הכיכר המרכזית, ובהם שלל מזכרות.

הוא דהר אחרי המדריך במדרגות המעוקלות של המצודה. החום היה קשה מנשוא, והצפיפות רבה. רוי בראון לא הבחין במשקוף הנמוך ונחבט חבטה קשה בראשו. הוא קרס לאחור, דם זב ממצחו, והתעלף.

זמן רב עבר עד שהאמבולנס הצליח לפלס דרך בין מאות התיירים שגדשו את הכיכר. בינתיים, כמו משום מקום, התקרבה אל רוי ואל לידיה אשתו נערה צוענייה, רגליה יחפות ושחורות, פניה מעוותות מכאב, לבושה שמלה רחבה, קרועה ומלוכלכת, העוטפת בטן הריונית גדולה. הנערה גנחה מכאב. החובש שבדק את רוי וחבש את מצחו הבחין בכתמי מי שפיר שהרטיבו את שמלתה ואת הרצפה. הוא הבין שהנערה מצויה בשלבי לידה מתקדמים ומצוקתה רבה, אך העדיף להתעלם ממנה ולטפל בתייר – הרי לא יעלה על הדעת להכניס לאמבולנס המיועד לתייר העשיר גם את הצוענייה העלובה והמטונפת הזו, מה עוד שהחיים ברומניה לימדו אותו שיש להתרחק מהצוענים ולא להסתבך עימם בדבר. אלא שלידיה, שזהו יומה השלישי ברומניה, ולא ידעה דבר וחצי דבר על הצוענים, ידעה היטב מה אמרו לה האינסטינקט הנשי ומצפונה.

"תכניס מיד את שניהם לאמבולנס," פקדה על החובש הצעיר. החובש העלה בזהירות את רוי לאמבולנס והשכיב אותו על המיטה הצרה. רוי גילה סימני התאוששות ופקח את עיניו. החובש ניסה לסגור את הדלת, אך לידיה מנעה בעדו. היא הצביעה בידה על הצוענייה האומללה.

"אז'וטור! אז'וטור!" ייללה הנערה, הצילו. "סקוזאצימה, און דוקטור, און דוקטור." את המשפט הזה הבינה גם לידיה: סליחה, רופא, רופא. לידיה מעולם לא שכחה את חוויות הלידה הקשות שהיו לה בצעירותה. היא אחזה בנערה והעלתה אותה אל האמבולנס. החובש ניסה להתנגד. בינתיים צבא המון על האמבולנס –מצד אחד חבורת ילדים ונערים צועניים, לבושי קרעים, מלוכלכים ויחפים, שקראו לבת משפחתם הנאנקת לבוא עימם, ומצד שני תיירים שעודדו את החובש ואת נהג האמבולנס לקחת את הנערה לבית החולים ולעזור לה. החובש היסס, אך לידיה החליטה בשבילו. היא הצטופפה לצידם של בעלה והנערה, סגרה את הדלת מבפנים וציוותה על הנהג: "סע!" היא פתחה את ארנקה ונתנה לחובש ולנהג שטר שערכו כשכר של כמעט חודש עבודה.

בפתח חדר המיון הצליח רוי לעמוד על רגליו. הוטב לו. הרופאים סירבו לקבל לטיפול את הנערה הצוענייה, והיא קרסה אל הרצפה. זעקותיה דמו לזעקות חיה שנלכדה במלכודת.

לידיה שלפה שוב את ארנקה ושילמה עבור טיפול בנערה היולדת ואשפוזה. סכום עתק במונחים של צוענייה ענייה, אך נמוך בהחלט עבור לידיה. עשיתי מצווה, אמרה לידיה לעצמה, לא בכל יום מזדמן לי להציל אנשים, ובייחוד יולדת. היא הביטה בעיניה של הצוענייה במבט של פרידה. נדמה היה לה שראתה נצנוץ של הכרת תודה בעיניים המבוהלות הללו. הצוענייה נלקחה לחדר היולדות, ולידיה פנתה עם בעלה לכיוון אחר.

אסמה, הנערה הצוענייה, הייתה מפוחדת עד מוות. צירי הלידה נמשכו יומיים תמימים, ותחושתה הפנימית אותתה לה שחייה בסכנה. אולי בגלל זו שהייתה אמורה ליילד אותה, פורי דאי, המיילדת הצוענייה הזקנה. פורי דאי לא הייתה רק מיילדת, אלא גם מכשפה ומגדת עתידות. הוויקה של אסמה, קבוצתה המשפחתית, העריצה את פורי דאי ופחדה ממנה. פניה של פורי דאי היו רזות ומקומטות. גידול עור מכוער התפשט על לחייה ועזר לה בקיבוץ נדבות. מי שלא מילא אחר הנחיותיה של פורי דאי ספג שלל קללות מפחידות, שחלקן התגשמו. שתיים מתו בלידתן, אחד מת מסמים ואחר נדרס. אסמה חששה שהפורי דאי הזו, המכשפה המרושעת הזו, שאינה מחבבת אותה, תתנקם בה במהלך הלידה.

אסמה ידעה שהיא עברה עבירה חמורה ברגע שעלתה על האמבולנס. דבר זה נחשב לשיתוף פעולה מסוכן עם השלטונות. אלא שהפחד מפני הלידה ומה שעלולה לגרום לה פורי דאי גבר על החשש מהעונש שיוטל עליה. היא כבר הכירה את מכותיו האיומות של אביה, וזכרה היטב את הכווייה שגרם לאחיה הצעיר כשסירב לצאת ולקבץ נדבות. הכווייה הצטלקה באופן מכוער ועיוותה את העור שעל כתפו הימנית ועל גבו. אביהם התעלם מכאביו וציווה עליו להסתובב ללא חולצה, כדי לעורר את רחמי התיירים ולקבל מהם נדבות רבות יותר. האם גם לה צפוי עונש זה? האם הכווייה כואבת יותר מהלידה? האם יש כאב שהוא כואב יותר מהכאב החד והחריף שתוקף אותה בגלים? סכינים חדות דקרו בבטנה וגחלים צרבו את תוככי גופה.

כל חייה היא שוטטה יחפה ברחובות העיר. בהיותה תינוקת צבטה אותה אמה כדי שתבכה ותעורר את רחמי התיירים. את צעדיה הראשונים עשתה על רצפת הרחוב. המילים הראשונות שלמדה היו: וה רוג ליי, שפירושן: בבקשה, כסף. תמיד הולבשה בבגדים קרועים ומלוכלכים. מיום שפיתחה מודעות לסובב אותה, הבינה שהיא שייכת למדרגה הבזויה ביותר, לצוענים העניים והדחויים, שהסביבה מנדה ושונאת. נוסף על כך, היא בת, ואצל הצוענים הגבר הוא השולט. מדי יום צפתה במכות שחטפה אמה מאביהם, ואף בה ובאחיה הפליא מדי פעם את מכותיו. היא ידעה שעליה להתחבא בין השיחים מפני השוטרים כשאלה באו לסלקם, והכירה עשרות מקומות מסתור באזור המצודה והכנסייה. היא התמצאה במקומות שבהם מסתובבים התיירים וידעה לשוות לקולה נימה מתחננת. היא למדה לפענח את שפת גופם של אלו שרחמיהם מתעוררים, ושנוטים לפתוח את ארנקם. לעיתים נאלצה לעוט על הפרוטות שהתיירים השליכו לעבר שאר הילדים והנערים, ולהתקוטט עימם עד שהצליחה לשים ידה על מטבע. היא תמיד הסתובבה עם קבוצות ילדים, בעוד אמותיהם ישבו בצל אחד העצים בגינה שליד המצודה ופיקחו על עבודתם. רוב הזמן הייתה צמאה ורעבה. היא הכירה מקומות שבהם היו קבועים ברזים, שאפשר ללגום מהם מים טריים וחנויות שאפשר לגנוב מהן פרי או ירק בלי להיתפס. היא הייתה זריזה מאוד ועצובה. היא תיעבה את החיים שאליהם נולדה ולא ידעה איך להיחלץ מהם. בגיל שתים-עשרה אילץ אותה אביה להינשא לבן דודהּ מדרגה שלישית. תוך שנה מצאה את עצמה נושאת בטן הריונית, מקיאה, זקוקה למנוחה ולשלווה, אך מגורשת בבעיטות מדירת החדר הקטנה והמלוכלכת שלהם אל הרחוב האדיש.

הלידה הייתה קשה ומסוכנת. במאמצים רבים חילץ המיילד מתוכה תינוקת זעירה, שחבל הטבור נכרך סביב צווארה. חייה ניצלו בנס. אסמה נטלה את התינוקת בידיה הקטנות והרועדות ואימצה אותה אל חיקה באהבה מבוהלת.

יומיים צלעה אסמה מחדרה אל חדר התינוקות. כל חייה הזהירו אותה מזרים, אך היא גילתה שהזרים היטיבו עימה. ברור היה לה שהתיירת שילמה עבורה, והרבה. היא רצתה להודות לה, אך לא ידעה היכן לחפש אותה. היא חששה להסתובב בבית החולים ולדבר עם הרופאים, עם הרופאות ועם שאר לובשי החלוקים הלבנים. כאשר פנו אליה ורצו לדלות ממנה פרטים, שתקה. היא הסכימה רק לגלות ששמה אסמה וששם בתה שרה, על שם שרה השחורה, הקדושה של הצוענים. בתה הקטנה שתתה מבקבוקי החלב שנתנו לה האחיות, ולא גילתה עניין ביניקה. תינוקת חלושה היא הייתה, רדומה. היא ישנה רוב הזמן בשלווה, ואסמה הביטה בה בעצב. היא ידעה אילו חיים קשים מצפים לה. הרהורים אלו גרמו לאסמה להתלבט אם להשאיר את בתה בבית החולים כדי לאפשר לה עתיד טוב יותר, או לקחת אותה עימה ולגדל אותה כפי שהיא עצמה גדלה. ברחוב.

שאר היולדות הסתייגו מהיולדת הצוענייה והרחיקו את מיטותיהן ממיטתה. עם לילה התפללה אסמה אל שרה השחורה וביקשה את עצתה. היא סיפרה לעצמה את סיפורה של שרה, כפי ששמעה אותו מהוריה.

שרה הייתה שפחתן של מריה ושל מרתה, שהיו עדות להיעלמותו של ישו מקברו בדרכו אל הנצח. הן שטו בסירה ללא מפרש וללא משוטים, עם גולים נוספים שגורשו בשל אמונתם בנצרות.

* אורלי קופרמן-סופרת .