שיר:
הֶסְפֵּד לִבְנִי עוֹפֶר/ גאולה חמליבסקי 

"הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי"

                                                                                                 (יִרְמְיָהוּ ח' 22 )

בֵּן הָיָה לִי

קָרָאתִי לוֹ עוֹפֶר,

וּכְמוֹ עֹפֶר עוּל יָמִים

קִפֵּץ שָׂמֵחַ מֵעַל לְכָל הָרְגָבִים.

תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרִים עִטְּרוּ אֶת רֹאשְׁךָ,

עֵינַיִם יְרֻקּוֹת חֲכָמוֹת רָקְמוּ אֶת נַפְשְׁךָ.

גּוּף אַתְלֶטִי כְּמוֹ הָיָה כַּדּוּרַגְלָן,

רָץ הָדַף בָּעַט הִבְקִיעַ שַׁעַר, שָׁאַג: "נִצַּחְנוּ!."

אָכֵן בְּחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם נִצַּחְתָּ,

הִשַּׂגְתָּ כָּל מָה שֶׁהָיָה מֵעֵבֶר לִיכָלְתְּךָ.

עָסַקְתָּ בִּמְלֶאכֶת יָדַיִם,

אַךְ אֶת מַבָּטְךָ שָׁלַחְתָּ מֵעֵבֶר לִיגִיעַ כַּפַּיִם.

בִּקַּשְׁתָּ לָגַעַת בָּרוּחַ, אָמַרְתָּ: "אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה,"

שָׁאַפְתָּ לִשְׁבֹּר אֶת הַשִּׁגְרָה,

לִצֹּר עוֹלָם חָדָשׁ-עָלָיו נִצַּחְתָּ בְּהַלְמוּת תֻּפִּים.

מוּסִיקָה רוֹעֶמֶת שֶׁנִּרְשְׁמָה בַּשַּׂרְעַפִּים,

לְבַל אֶת בְּנֵי הַבַּיִת תַּרְעִים.

יָרַשְׁתָּ מוּסָךְ

בּוֹ עָסַקְתָּ לֹא רַק בְּתִקּוּנִים,

אֶלָּא גַּם בְּסַחַר שֶׁל חֲלָקִים,

בְּאֶמְצָעוּתָם הִגַּעְתָּ גַּם מֵעֵבֶר לַיַּמִִּים.

הִכַּרְתָּ כָּל חֵלֶק נִסְתָּר שֶׁהָיָה בְּבֶטֶן הַמְּכוֹנִית,

יָדַעְתָּ לְהַתִּיר כָּל סְבַךְ שֶׁחָנַק אֶת מְנוֹעַ הַמַּשָּׂאִית.

נָסַכְתָּ אֶת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב בְּיוֹתֵר אֶל תּוֹךְ פִּתּוּלֵי מֵעֶיהָ,

יֶתֶר עַל כֵּן הִקְפַּדְתָּ לְהָשִׁיב בַּזְּמַן אֶת הַמְּכוֹנִית לִבְעָלֶיהָ.

אַךְ לְצַעֲרִי, בֵּן יָקָר שֶׁלִּי,

לַמְרוֹת שֶׁיָּדַעְתָּ הֵיטֵב

שֶׁאִם לֹא תָּזִין נָכוֹן אֶת כָּל אֲבָרֶיהָ שֶׁל הַמְּכוֹנִית,

אַט אַט הִיא תַּעֲצֹר מִלֶּכֶת.

לַמְרוֹת שֶׁיָּדַעְתָּ הֵיטֵב,

שֶׁאִם לֹא תִּפְעַל מִיָּד לְהַחְלִיף קְפִיץ שָׁבוּר בַּמַּשָּׂאִית

הַקְּפִיץ יִשְׁלַח גְּרוּרוֹת וְכָל יֶתֶר הַקְּפִיצִים יִקְרְסוּ וַדָאִית.

וְאַף עַל פִּי כֵן

לֹא רָאִיתָ, לֹא הֵבַנְתָּ,

שֶׁהַקְּרָבַיִם שֶׁלְּךָ זְקוּקִים לַהֲזָנָה הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר.

וְאוּלַי חַשְׁתָּ בִּכְאֵב בֶּטֶן קַל, אוֹתוֹ הִדְחַקְתָּ,

וּבְלִבְּךָ אָמַרְתָּ: "לִי זֶה לֹא יִקְרֶה"

וְאוּלַי חֹם גּוּפְךָ קָדַח לֹא מִשּׁוּם שֶׁהַכֶּסֶל כָּשַׁל,

אֶלָּא בִּגְלַל חֹם תַּמּוּז וְאָב בְּגִינָם רָעַדְתָּ.

אַךְ בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ: "לִי זֶה לֹא יִקְרֶה,

אֲנִי לֹא יָכֹל לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמִי לִהְיוֹת חוֹלֶה."

הֻבְהַלְתָּ לְבֵית הַחוֹלִים,

בָּטַחְתָּ בָּרוֹפְאִים, חָשַׁבְתָּ שֶׁיָּבִיאוּ מָזוֹר לִכְאֵבְךָ.

הֵם הִבְטִיחוּ, אָמְרוּ: "אַתָּה צָעִיר, גּוּפְךָ חָסוֹן,

הוּא יַעֲמֹד בִּפְנֵי כָּל שִׁבְרוֹן.

אַךְ לֹא גִּלּוּ לְךָ שֶׁכָּל בְּדִיקָה שְׁקוּלָה בְּכֶסֶף,

וְאִם בְּכֶסֶף עָסְקִינַן, הֲרֵי שֶׁחַיֵּי אָדָם יְכוֹלִים לְהִשָּׁסֵף.

וְאַתָּה הִפְקַרְתָּ אֶת גּוּפְךָ לַקִּדְמָה שֶׁבָּרְפוּאָה.

אֲנִי הֵעַזְתִּי לִשְׁאֹל,

וְכִי לָמָּה לָתֵת לְךָ סְטֶרוֹאִידִים?

וְכִי לָמָּה לָתֵת לְךָ אִינְסוּלִין?

וְכִי לָמָּה לָתֵת לְךָ דִּיאָלִיזָה?

וְכִי לָמָּה לְהַעֲבִיר נֶקֶז מִצַּד אֶל צַד?

מָה שֶׁעָצַר אֶת פְּעִימַת לִבְּךָ,

מָה שֶׁגָּזַר אֶת גּוֹרָלְךָ.

אַךְ אַתָּה בָּטַחְתָּ בָּרוֹפְאִים

הִפְקַרְתָּ אֶת גּוּפְךָ לְמַעֲשֶׂה שֶׁל נִסּוּי וּטְעִיָּה.

וְאָכֵן יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הֵם נִסּוּ, הֵם טָעוּ.

רֹאשׁ מַחְלֶקֶת טִפּוּל נִמְרָץ אַף הוֹדָה וְאָמַר:

"אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים, אֲנַחְנוּ טָעִינוּ."

וְאוּלַי, בֵּן יָקָר שֶׁלִּי,

אַתָּה לֹא הָלַכְתָּ בִּגְלַל תֹּהוּ שֶל נִסּוּי וּטְעִיָּה,

עָלָיו נִצְּחוּ הָרוֹפְאִים.

וְאוּלַי, בֵּן יָקָר שֶׁלִּי,

אַתָּה הָלַכְתָּ כִּי לֹא טִפַּלְתָּ בַּקְּרָבַיִם שֶׁלְּךָ

כְּפִי שֶׁטִּפַּלְתָּ בִּקְרָבֶיהָ שֶׁל הַמְּכוֹנִית.

בּוֹכָה, קוֹדֶרֶת, כּוֹאֶבֶת אֶת לֶכְתְּךָ לְלֹא עֵת,

אַךְ מִתְנַחֶמֶת בְּכָךְ

שֶׁבְּחַיֶּיךָ הַקְּצָרִים נָגַעְתָּ בַּגְּבָהִים,

הֵיכָן שֶׁרַבִּים לֹא הִצְלִיחוּ לָגַעַת בְּחַיֵּיהֶם הָאֲרֻכִּים.

הִשְׁאַרְתָּ מֵאֲחוֹרֶיךָ מִפְעַל חַיִּים לְתִפְאֶרֶת.

בָּנִיתָ אַרְמוֹן בּוֹ שׁוֹכְנִים רַעֲיָה וִילָדִים אוֹהֲבִים,

גִּדַּלְתָּ אֶת בַּר, רוֹמִי וְלִיהִיא בְּנֹּעַם וּבִרְגִישׁוּת.

דָּאַגְתָּ לְהַעֲבִיר כָּל רְכוּשׁ לִבְעָלָיו

וּכְמוֹ סִיַּמְתָּ אֶת כָּל מְשִׂימוֹת חַיֶּיךָ וְהָלַכְתָּ לִבְלִי שׁוּב.

תָּנוּחַ עַל מִשְׁכָּבְךָ מְנוּחָה נְכוֹנָה,

יְהִי זִכְרְךָ בָּרוּךְ

                                                                 אוֹהֶבֶת אִמָּא