דו"חות, יתרה, קיום ושירה

חיים ספטי: "דו"ח על יתרת הנפש" (כרמל, תשס"ו); "הזמן קורס, ניתך" (כרמל, תשס"ח)

 ד"ר אביבית לוי

אחד ממאפייני התוכן ביצירה האמנותית הוא תודעת הזמן של היוצר הנחשפת ובאה לידי ביטוי באמנותו. בשירה, כמו באמנות בכלל, ניתן להבחין במספר סוגי תודעת זמן. לדוגמה, זאת של הזמן הפנימי, האישי. משורר הזמן הפנימי מגלה בשירתו קשב להתרחשויות המתחוללות לרוב בתוך נפשו ותודעתו, גם אם מתוך זיקה לעולם הסובב אותו. גם כאשר הוא מתאר תופעות הנקלטות בחושיו, המוקד העיקרי הנמסר דרך השיר הוא הצורה בה תופעות אלה מעובדות על-ידי תודעתו. תודעת זמן אחרת היא זו של הזמן הפוליטי, חברתי אקטואלי. משורר פוליטי מנסה להביע בשירתו את עמדתו ותחושותיו בנושאים אקטואליים, חברתיים ומדיניים. פעמים רבות, השירה הפוליטית מנסה לשכנע ולהביא את הנמען שלה לנקיטת עמדה דומה לזו של המשורר. תודעת זמן נוספת הקיימת בשירה היא זו של הזמן הקוסמי, הגלובלי. השירה הקוסמית קשובה להתרחשויות כלל-עולמיות, למגמות היסטוריות בדברי ימי האנושות בכללותה ולחוקים ותאוריות מדעיות החובקים את היקום כולו. כמובן, משורר אינו חייב להיות עקבי בתודעת הזמן שלו. הוא יכול לאמץ תודעות זמן שונות בספרים, בשירים ואפילו בקטעי שיר שונים.

שירתו של חיים ספטי בשני ספריו "דו"ח על יתרת הנפש" ו"הזמן קורס, ניתך" מצויה רובה ככולה בממד הקוסמי, ועיני רוחו מכוונות אל המהלכים הגדולים של האנושות, העולם והיקום. אלה משמשים לו מקור עיקרי להשראה פואטית. כך, לדוגמה, כשהוא כותב על חלופיות האדם, הוא משווה את תהליך כליונו לתהליך בערת השמשות: "כבבטנה של השמש פעימת ימי החולפים/ באחדות הניגודים של הבערה והכליה/ עֻבָּר עוֹבֵר להיולד ולבעור ולמות/ כבגופה של השמש בערת התשוקה/ עד כלות." (דו"ח על יתרת הנפש, עמ' 29). השפעת השיר על סביבתו מדומה לזרם בשדה חשמלי: "על סביבתו משרה השיר רוחו/ כזרם בשדה חשמלי" (הזמן קורס, ניתך, עמ' 116). מהלכי ההיסטוריה והישגיה של האנושות חולפים ביעף בעיני רוחו בשיר 'הרף עין בחיי כוכב' (הזמן קורס, ניתך, עמ' 62). הוא קשוב אל תיאוריו וניסוחיו של המדע בחווייתו את המציאות, ואכן, שירים רבים בספריו נכתבו, על פי עדותו בשוליהם, כתגובה לידיעה מדעית.

יתרה מזו, גם בשירים שבהם קיימת תודעה של זמן פנימי, אישי, המשורר מתאר את הזמן הפנימי כמשועבד למהלכים גדולים ממנו. בשיר 'דו"ח על יתרת הנפש' הוא מצהיר על כך במעין דיווח יבש: "והרי דו"ח על חיי/ אני חיים נולדתי/ והרי אני עתיד למות/ ובין הזמנים אני חי חיי משרד/ והרוח מחוץ לחולין" (השיר הפותח את דו"ח על יתרת הנפש, עמ' 11). לשון הדיווח שהוא נוקט תורמת לעיצוב התחושה כי חייו של המשורר מתנהלים לפי חוקים וכללים שאינם תלויים בו. החיים והמוות אינם עניין אישי אלא גלובלי, והכותב הוא רק פרט במהלכו. לפיכך, התהליכים האוניברסליים שהוא חלק מהם לא תמיד גלויים ובהירים לפניו: "ומים חותרים מתחת לזכוכית שולחני/ ואינני רואה אלא: מים מציפים את חיי/ דיו מִטַּשטש, לא מֻגדר, לא ברור" (שם).

נדמה שהזמן האישי והפוליטי בשירתו של ספטי נבלע כולו בממד הקוסמי. לא קיימים בשירתו תיאורי דמויות משפחתיות. שירתו אינה עוסקת בנושאים כמו עם, לאום, מדינה, ואף אינה תגובה לאירועי האקטואליה. לכאורה, קביעה זאת אינה עומדת במבחן השיר 'ארבעה ניסיונות הסבר להתמהמהות ביאת המשיח' (דו"ח על יתרת הנפש, עמ' 86), כי הרי מושג המשיח שייך לתפיסת הלאומיות היהודית ומגלם תקוות ושאיפות לאומיות. אולם עיון בשיר מגלה כי המשיח המדובר בו איננו המשיח הלאומי היהודי, המופקד על גאולת האומה הישראלית, אלא משיח כלל אנושי, שתפקידו לדאוג לשלום הכלל עולמי ולתקן כל התנהלות אנושית של עוול ורשע, והמשורר כותב: "אף זאת: אמנם סבל רב בעולם/ ואולם כח הסבל עוד עומד לאדם".

למעשה, שירתו של ספטי היא שירה אקזיסטנציאליסטית. מכיון שהמשורר רואה עצמו כמעט מול האוניברסלי בלבד, הרי שהוא נמצא תמיד בעמדת התבטלות ואיון. לכן קשת התחושות המובעות תחת עטו כוללת בדידות, פחד, אובדן ויאוש, שהם מסימני היצירה האקזיסטנציאליסטית. לאישוש טענתי אציין שני שירים קצרים מתוך הספר דו"ח על יתרת הנפש. האחד: 'ולבסוף תאבד': "ולבסוף תאבד./ יחדלו התנועה התנופה הנשימה בערת הגוף בתבערת התשוקה/ יאבדו חכמתך כשרונך רצונותיך זכרונותיך/ השגרה הסיזיפית, העייפות מן התנועה הבלתי פוסקת/ מפחי הנפש, אימת המוות/ הרגשות התחושות ההנאות היפות וההנאות חסרות הטעם// ולבסוף תאבד" (דו"ח על יתרת הנפש, עמ' 64). אמנם השיר מדבר אל נמען נוכח, אולם ברור שהכותב חולק עם הנמען את תחושותיו שלו, וייתכן כי הנמען הוא-הוא-עצמו. בשיר השני התחושות מובעות באופן עקיף - האדם האוניברסלי ודמותו של המשורר הם כמשל לשור שיועד לזירה. כאן מופיע היאוש באופן מפורש עוד יותר: "השור אינו נלחם עוד/ אינו יוצא עוד לזירה./ הוא איבד תקווה./ הוא יודע שהכל צפוי/ וגמר בדעתו שמכובד יותר למות בשלווה גאה./ והטוראדור יוצא מכליו: מה יהא על תהילתי, על שמי הגדול.// השור אינו מאמין עוד./ הוא יודע: אין חיים לאחר הקרב" (דו"ח על יתרת הנפש, עמ' 93). אציין כי קשת התחושות הללו בולטת עוד יותר בספר השני, "הזמן קורס, ניתך".

עוד מאפיין בולט בשירתו של ספטי הוא מה שאני מכנה 'שירת דו"חות'. אלו הם שירים שפותחים בקביעה פואטית התחלתית, ולאחריה כעין אישוש של טענה מדעית הדורשת ראיה והוכחה, הדגמה מפורטת ויסודית, ופעמים רבות, בסיומה, כסיכום, חזרה, לא תמיד מדויקת, על הקביעה הפותחת. למשל השירים 'תמימים נקרוס' (דו"ח על יתרת הנפש, עמ' 14), 'ולבסוף תאבד' (שם, עמ' 64), 'אלוהים מושל בעולם במונחים של מקרו' (שם, עמ' 82), 'אוגר מידע' (הזמן קורס, ניתך, עמ' 27), "בשעה ההיא יפול המוות" (שם, עמ' 45), "נחקור את סודות השמש" (שם, עמ' 50), "הרף עין בחיי כוכב" (שם, עמ' 62), "הנוף הזה" (שם, עמ' 70), ועוד רבים אחרים. 'שירת דו"חות' זו היא תוצאה של התעניינותו של המשורר בתהליכים המדעיים ובמסקנותיהם, ובד בבד היא ביטוי סגנוני לגישתו התמטית האוניברסלית, המבקשת אחר הכלל השולט בפרטים החולפים לנגד עיניו.

באופן רב-משמעי ומעניין משתמש ספטי כדימוי לשירה בביטוי שחציו שאול מתחום הנהלת החשבונות: "יתרת הנפש". מצד אחד באים כאן לידי ביטוי שיקול הדעת והאיזון שבשירתו, שיקול דעת שבא מתוך עושר של ידע. יש בביטוי גם רמז למאזן החשבונאי של המשורר - כלכלן ומבקר פנים במקצועו - הבוחן גם את קרביו ולבו, ומבקש למצוא את מקומם של חיי הרוח בשגרת חייו. בכך הוא בוחן גם את החברה האנושית המודרנית בכללותה, שהרי אין הוא אלא פרט בתוכה ושיקוף למתרחש בה. מצד שני יש בביטוי זה גם נקיטת עמדה ברורה במאזן זה, משום שהמילה 'נפש' כמייצגת את הרוח והשירה, מוצמדת למילה 'יתרה'. אין ספק כי זאת עמדה המעניקה לחיי הרוח יתרון ועדיפות בחשיבותם במאזן הכולל.

שירתו של חיים ספטי היא שירה מדויקת, מעניינת ועשירה מבחינת התכנים.
* ד"ר אביבית לוי- משוררת, חוקרת ספרות. כתבה שלושה ספרי שירה, בעלת תארים במדעי המחשב, ומשמשת כמרצה בכירה בתחום.