סקירת אירוע  'בין בבל וירושלים' ב"פסטיבל אשדודשירה"/הודיה קוריאט

החוויה של כתיבה בין שתי מולדות היא חוויה המוכרת ליוצרים רבים, הן ממערב והן ממזרח.  בפסטיבל "אשדודשירה" נכלל אירוע בהנחיית הרצל ובלפור חקק, שבו הוזמנו משוררות ומשוררים לספר על החוויה של שירה בין כאן לשם, בין בבל לירושלים, בין שתי המולדות.

בלפור חקק פתח בדברי המשוררת לאה גולדברג שכתבה:

אולי רק ציפורי מסע יודעות

כשהן תלויות בין ארץ ושמים

את זה הכאב של שתי המולדות.

המשוררים באירוע סיפרו על  חווית השורשים הכפולים ונתנו לכך  ביטוי בשירים שכתבו.  ובפרוזה.. החוויה היא סוג של תחושת קרע אך גם דו שיח בין שתי תרבויות, שתי שפות. המוזיקאי יאיר דלאל נתן את המעטפת המוזיקלית של שירים בין מזרח למערב.

המשוררים באירוע היו: דן אלבו, שושנה ויג, יוסף עוזר, ראובן שבת וציפי שחרור. בפאנל נכללה ברשימה המקורית גם המשוררת דורית שירה ג'אן, אך נבצר ממנה להגיע, ולכן הרצל חקק הציע את שירתה וקרא את שיריה.

יו"ר הפסטיבל והיוזם הוא סמי שלום שטרית, המנכ"ל מוטי מלכא. מי שתיאמה והפיקה את האירוע : לאה בוסקילה. האירוע התקיים באשדוד במרכז לקידום אמנויות.

לאירוע  "בין בבל לירושלים" נלוותה גם מצגת של שירי המשוררים באירוע, שערכה והכינה שושנה ויג.

היוצרים  שסיפרו באירוע על שיריהם תיארו את החוויה הזאת של דו-שורש: הם קיבלו כמורשת משפחתית את הדיסוננס הזה בין אהבה לתרבות הערבית ולעושר שלה: הסרטים הערבים, המוסיקה הערבית, הספרות  של משוררים וסופרים שכותבים בערבית.  

השירים שקראו המשוררים ביטאו את תחושת המעבר התרבותי, כלומר:  מעבר מתרבות לתרבות. ראינו את העצב בשירים, את תחושת הכישלון לפעמים של העולה/ המהגר. ראינו רצון לשמור על זהות ראשונית, לא להיטמע, לא לחקות את האחרים. ראינו גם חיים בהכחשה, רצון להידמות ושנאה עצמית. ראינו אנשים בין המולדות החיים בין גבולות, בין עולמות.  השירים הציגו יחס אמביוולנטי לעבר, למורשת הקודמת. ראינו גם תחושה של זרות, של חוסר שייכות, של תחושת גלות במולדת.

קטעים מיצירות המשוררים:

הרצל חקק:

כֻּתָּנְתִּי בְּאָהֳלִי,  חֻלְצָה בְּצֵאתִי

הוֹלֵךְ וְשָׁב, לַשָּׁוְא

שְׁוָא נָע, שְׁוָא נָד

בֵּין כֻּתֹּנֶת רְקוּמָה , שְׂפַת אֵם

לְבֵין חֻלְצַת בֵּית סֵפֶר , רַק בַּד

תְּפָרִים , כְּסוּת לְבָדָד

(מתוך: ואין לי  פותר)

בלפור חקק:

ואָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ

וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו

וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף

וְנִשְׁחַט הַזָּהָב.

וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו

בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב

לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.

(מתוך: גלות)

דן אלבו:

אַחֲרֵי

הַזִּכְרוֹנוֹת יֵשׁ נְקֻדָּה שְׁאַחֲרֶיהָ אֵין זִכְרוֹנוֹת עוֹד

רֶגַע, שֶׁמִמֶּנּוּ וָהָלְאָה הַגַּעְגוּעִים שׁוֹדְדִים

בְּאַחַת אֶת הָעוֹלָם,

רֶגַע שֶׁל תּוּגָה צְרוּפָה הַנִּבְרָא בְּשִׁיר וּבִצְלִיל,

בְּנִימַת קִינָה מוּגְרָבִּית אִמִּי זֹהַר

מִתְיַפַּחַת בְּמוֹת אִמָּהּ עַל הָאוֹר בְּמִדְבָּרִיּוֹת הָחַיִּים

וַאֲנִי מַאֲזִין לְיִלְלַת אִמִּי עַל אִמָּהּ

(מתוך: שיר לאמי)

דורית שירה ג'אן:

שָׁם בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

לֹא בִּקַּרְתִּיהָ מֵעוֹלָם

סִילַאן תְּמָרֶיהָ לֹא טָעַמְתִּי.

הַצִּפֳּרִים

בַּחַלּוֹנִי מְצַיְּצוֹת

אֶת אִיסְמַהַן וּפָארִיד

שִׁירֶיהָ הָאֲהוּבִים שֶׁל אִמִּי .

קוֹלוֹ שֶׁל אָבִי וּכְבוֹדוֹ

נִשָּׂאִים בַּחֲלַל הָאֲוִיר:

(מתוך: שם)

שושנה ויג:

לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָה

הוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה

אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית

אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִית

וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָה

רַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּ

(מתוך: המטבח)

יוסף עוזר:

לֹא סִפַּרְתֶּם לִי אֵיךְ, אֵיךְ בְּחַרְתֶּם מַה לָקַחַת וּמִמַּה לְהִפָּרֵד.

עוֹזְבִים, נוֹטְשִׁים, לֹא צִלַּמְתֶּם צֵל וְלֹא דִּמְעה.

הוֹ אַבָּא, אִחַרְתִּי לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ,

מִהַרְתִּי לִרְאוֹת אוֹתָךְ, אִמָּא, זוֹחֶלֶת עַל הָאָרֶץ,

לְלַקֵּט עֲרֵמַת בָּטְנִים בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל,

מְסַפֶּרֶת עַל חֲנוּת הַבָּטְנִים וְהַפֵּרוֹת הַיְּבֵשִׁים

שֶׁל סַבָּא אֵלִיָּהוּ בְּבַּגְדָּד.

(מתוך: הוריי בורחים מבגדד)

ראובן שבת:

סָבִי, מֵעֹפֶל  חֲלוֹמִי הֵגִיחַ,

פֹּרַט בְּאֶצְבְּעוֹתָיו אֲנִיצֵי חִטָּה

מַשְׁקֵי תְּבוּאָה אוֹתָם מָכַר בַּקֶרֶת  רְחוֹקָה

וּלְיָדוֹ אוֹר עַרְבַּיִם שָׁפוּךְ עַל הַמִּדְרָכָה אֲשֶׁר מוּלָהּ

הֵסֵבּוּ נִכְבָּדַי עִם, קָדִים קִדַּת כָּבוֹד

 בִּנְהַר אִזְמַרְגָּד עֵינָיו,

וְהוּא מוֹקִירָם.

(מתוך: חלום)

ציפי שחרור:

סָבִי יְהוּדָה גֶּבֶר מָרוֹקָאִי יְפֵה תֹּאַר.

עִם מֶטֶר תִּשְׁעִים סֶנְטִימֶטֶר גַּאֲוָה

הוּא נוֹסֵעַ לְקָזַבְּלַנְקָה לְחַפֵּשׂ לוֹ אִשָּׁה.

הוּא פּוֹגֵשׁ נַעֲרָה יְרֻקַּת עֵינַיִם.

הוּא מִתְאַהֵב בָּהּ וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ לָאִשָּׁה.

מֵאָז אִמִּי מִקָּזַבְּלַנְקָה.

אֲנִי תָּרָה אַחַר שָׁרָשַׁי וְשׁוֹאֶלֶת עַל סָבִי

(מתוך: רומן מרוקאי)