בכיוון הרוח אירוע משוררי דור וחצי בסלון הספרותי

משוררי דור 1.5" בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר/ חגית בת אליעזר

"דור 1.5" היא קבוצה חברתית-תרבותית של צעירים דוברי רוסית, שעלו לארץ מברית המועצות בשנות ה-90, בהיותם ילדים. הם התאקלמו היטב בארץ, העברית בפיהם רהוטה ויצירתית ורבים מהם כותבים שירים. רציתי להכיר את נושאי כתיבתם, לשמוע את שיריהם, על כן הזמנתי את המשוררות הבולטות של הקבוצה - ליאל אלכסנדרה אדמון, נדיה עדינה רוז, קארינה סבטלנה לינצקי וויקי רויטמן - להתארח בסלון הספרותי של דיזנגוף סנטר ב- 14.11.2017.

לעליה לארץ – שגב מסוים בשם, אך גם לה הקשיים האופייניים להגירה. על כך למדתי באירוע הזה.

"ליאל אלסכנדרה אדמון עלתה בגיל 11 מבולגריה, ולא מברית המועצות לשעבר, אך גם היא דוברת רוסית יחד עם השפה הבולגרית. ליאל בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת תל-אביב ופרסמה שני ספרי שירים בהוצאת "קשב לשירה": "תבוא אחרת" בשנת 2014 ו"לכל התליינים שלום" ב- 2016. שני שמותיה הפרטיים - אלכסנדרה – שם ילדותה וליאל – הישראלי, שנוסף בעקבות הגיור, מעידים על זהות מורכבת, שבאה לידי ביטוי בשיר הצגה עצמית, אשר פותח את הספר "לכל התליינים שלום", והוא השיר הראשון, אותו קראה באירוע בסלון:

אלכסנדרה

אֲנִי לוֹקַחַת אֲוִיר

שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת

קְלוּעוֹת זוֹ לְזוֹ בַּשֵּׂעָר

שָׁלוֹשׁ מִתְפַּצְּלוֹת בַּמַּרְאָה

אַרְבָּעָה רְבָעִים וְעוֹד מַשֶּׁהוּ קָטָן לְקִנּוּחַ

חֲמִשָּׁה קְלָפִים מְשֻׁגָּעִים

שִׁשָּׁה קוֹלוֹת סוֹפְּרָן בְּחָזִיּוֹת רֵיקוֹת

שֶׁבַע עַלְמוֹת חֲסוּדוֹת וְאַרְבַּע-עֶשְׂרֵה עֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת לַקַּרְקַע

שְׁמוֹנֶה בְּנוֹת יַעֲקֹב שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ

תִּשְׁעָה יְרֵחִים סוֹחֶבֶת אוֹתִי עַל הַיָּדַיִם

אַחַת-עֶשְׂרֵה מֶלְצָרִיּוֹת כְּפוּתוֹת לְרַגְלֵי שֻׁלְחָנוֹת בִּשְׂרוֹכֵי נַעֲלַיִם

שְׁנֵים-עָשָׂר כּוֹכָבִים חַסְרֵי מַזָּל בָּרָקִיעַ

אֲנִי הַקּוֹמָה ה-13

כֻּלָּם מְדַלְּגִים עָלַי.

ליאל מבקרת בעיר הולדתה פלובדיב ואף השתתפה בפסטיבל השירה בה.

היא חוותה רגשות מעורבים בקרבת בית ילדותה, גם סיוטים וכתבה על כך בספרה הראשון "תבוא אחרת":

עץ נופל ביער

בשכונת טראקיה שבעיר פלובדיב, בולגריה

בנין מספר ארבעים ושלוש מכיל הרבה חדרים.

אחד מהם ספוג בנוכחות זרה.

שם עיני מביטות מהרצפה.

עכשיו הרוח שלי מוטחת מקיר לקיר,

נחבטת עד שההכרה מדממת שירים.

בקומה החמישית מאחורי וילון מוגף –

אין משמעות לשמי.

כשאני חושבת על משפחה מהגרת, אני מבינה, שהורים הם אלה שמחליטים על ההגירה על סמך ראייתם את מצב העניינים והערכות לגבי העתיד, ומנחיתים זאת על ילדיהם – עוקרים אותם מסביבתם בהתראה קצרה. ילדים עלולים להגיב בכעס על הוריהם.

בשיר הארוך "ספינת האם" מתוך "לכל התליינים שלום", ליאל מתארת את מערכת היחסים התנודתית, ההפכפכה עם אמא במהלך ההגירה, כשבסוף השיר הפיוס "הגענו" גובר על הניכור.

ספינת האם

רָאִיתִי אֶת הַזְּרִיחָה הַשַּׁקְרָנִית תַּחַת הַמַּיִם

אֶת הַגַּלִּים הַגְּבוֹהִים, אֶת טְבִיעוֹת הַגֶּשֶׁם

בָּלַעְתִּי פַּעַם אַחַר פַּעַם אֶת קֶצֶף הַזַּעַם

כְּשֶׁמָּעַדְתְּ אֶל הַנּוֹזֵל הָאָרוּר

לֹא כְּאַחַד הַמַּלָּחִים הָיִיתִי

כְּנוֹסַעַת סְמוּיָה מִן הָאַיִן

מְלֻכְלֶכֶת, נָעַצְתִּי שִׁנַּיִם בְּשִׁנַּיִם

לֹא אָחַזְתְּ בְּיָדִי, בְּקֹשִׁי הֶחְזַקְתְּ בְּשֶׁלָּךְ

רַק מַחֲלַת הַיַּם דָּבְקָה בִּי וְאַתְּ?

גַּם עַל קַרְקַע יְצִיבָה כָּשַׁלְתְּ

לֹא קָרָאת לִי בַּשְּׂפָתַיִם

כְּשֶׁנִּסִּיתִי לְהַגִּיד לָךְ "אִמָּא"

מָה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת

יָרַדְתִּי מִתַּחַת לַסִּפּוּן

וּבָאתִי לַאֲרוֹן הַסְּפָרִים כְּלוֹמַר,

נִכְנַסְתִּי אֶל שִׁירַת הַיָּמִים

נֶחְטַפְתִּי אֶל מִשְׁתְּאוֹת יְמֵי בֵּינַיִם.

מָתַחְתִּי אֶת מִפְרְשֵׂי הַשִּׂמְלָה וְשַׁרְתִּי,

לֹא לַסִּירֶנוֹת; לָאֲבָנִים

לְרֶגֶב אֲדָמָה, וְהַגַּלִּים

הַגַּלִּים הֵטִיחוּ מַיִם בַּדְּפָנוֹת

אָחַזְתִּי בְּקִירוֹת הַסֵּפֶר

קִפַּלְתִּי אָזְנַיִם בַּדַּפִּים

וְנִדְנַדְתִּי מִתּוֹךְ הָאָרוֹן הַסָּגוּר

"אִמָּא מָתַי מַגִּיעִים?"

רָצִיתִי לָלֶכֶת מִמֵּךְ

לִשְׁכֹּחַ אֶת נִדְנוּד הַנִּדּוֹנִים

רָצִיתִי צִי יַצִּיב.

אֶת יוֹדַעַת, אוֹמְרִים

שֶׁבַּמִּדְבָּר קַו הָאֹפֶק קָבוּעַ, גַּם בִּנְסִיעָה

תָּאֲרִי לָךְ דְּמָמָה.

רָצִיתִי לִיצֹר לָנוּ חוֹף

בָּאתִי אֵלַיִךְ בְּיָדַיִם מְלֵאוֹת אֲדָמָה

וּפִזַּרְתִּי

לְיַד מִטָּתֵךְ, עַל הָרִצְפָּה

יָשַׁבְתִּי מִזְרָחִית עַל הַחוֹף שֶׁלָּנוּ וְצִיַּרְתִּי

שֶׁמֶשׁ מְחַיֶּכֶת, עֵצִים. צִיַּרְתִּי מֵזַח

רָצִיתִי לְהָעִיר אוֹתָךְ

לְנַעֵר אוֹתָךְ

וְלֹא נֵעַרְתִּי

גִּלְגַּלְתִּי פֶּתֶק לַבַּקְבּוּק שֶׁלְּךָ:

"הִגַּעְנוּ"

ליאל מגישה את שיריה בצורה אומנותית, בעל-פה, יוצרת קשר עין עם הקהל. היא מרבה להופיע בערבי שירה, בהם היא קוראת בסגנון spoken word בליווי מוזיקלי של נגן גיטרה.

נדיה עדינה רוז עלתה ממוסקבה בגיל 22, והיא בוגרת המחלקה לאמנות של בצלאל ובעלת תואר שני מטעם המדרשה לאמנות. נדיה איירה ספרי ילדים רבים, עד שכתבה ספר משלה "ואז הקרנף התחיל לעוף", שיצא בגרמניה ובברזיל ובשנת 2015 ראה אור בישראל בהוצאת "אבן חושן". נדיה למדה כתיבת שירה במסגרות שונות ופרסמה ספר שירים ראשון, "דיו של שלג" בשנת 2015 בהוצאת הליקון-אפיק.

נדיה דפדפה בספר הקרנף. נגלו בפנינו תמונות מרהיבות דמיוניות של קרנפים על ענפים ואף עפים, ובתוכן שורות המובנות לילדים ולמבוגרים כאחד. גם בשיריה נדיה משלבים בין מבט של ילדה לבין התובנות של אישה ויוצרת מורכבות, כפי שהתרשמנו משירים חדשים מהספר בכתובים, אותם קראה. הדימויים של נדיה האמנית מקוריים, ויזואליים, ממש מצטיירים מתוך הכתוב.

זיכרונות

הֵם מִתְאָרְכִים עִם הַשָּׁנִים

כְּמוֹ פּוֹנִי הַמַּסְתִּיר אֶת עֵינַי:

קוּ-קוּ! קוּ-קוּ!

אַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה אוֹתִי.

וּמָה לַּעֲשׂוֹת בָּהֶם

אִם לֹא לִמְשֹׁךְ מֵהַפָּנִים אָחוֹרָה,

לֶאֱסֹף לִזְנַב סוּס

טְרוֹיָאנִי

הַפּוֹתֵחַ אֶת כָּל הַשְּׁעָרִים

לֶעָבָר.

נובי גוד

לֹא מַשְׁכִּיבִים אוֹתִי לִישֹׁן

לָרִאשׁוֹנָה

אֲנִי מַכָּה עַל דְּפָנוֹת

הַלַּיְלָה.

אֵין לוֹ תַּחְתִּית וְאֵין מִכְסֶה,

הִדְהוּדוֹ יוֹרֵד וְעוֹלֶה

רוֹקֵחַ שִׁקּוּיֵי שָּׁמַיִם,

מַטִּיל פְּתִיתֵי שֶּׁלֶג

עַל בֵּיתֵנוּ. אַשּׁוּחַ

מְּכֻסֶּה כּוֹכָבִים בְּמֶרְכָּזוֹ.

לְלֹא הַתִּקְרָה

הַנִבְרָשׁוֹת נְמוֹגוֹת – גַלַקְסִיוֹת

מְרֻחָקוֹת שְׁנוֹת אוֹר.

גַּם הָרְהִיטִים נֶעֱלָמִים

אֶל תוֹךְ הָעֵץ

הַתּוֹפֵר אוֹתָם בְּמַחַטַיו

טְלַאי טְלַאי

בַּחֲזָרָה לַיַּעַר.

שָׁם, גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ דֻּבִּים

מִתְעוֹרְרוֹת מִשְׁאָלוֹת.

אֵין לִי נְיָר לַעֲטֹף

לֹא מִשְׁאָלוֹת,

לֹא דֻּבִּים

וְלֹא יַעַר.

"נובי גוד" – פרושו "שנה חדשה" ברוסית. זאת חגיגה אזרחית, ללא כל סממנים דתיים ב-31 לדצמבר – ערב כניסת שנה חדשה, מלאה באופטימיות ותקוות לעתיד טוב יותר. מקשטים עץ אשוח בצעצועים יפים, בנורות צבעוניות, שמאירות את הזיכרונות לשנים רבות. ביום זה כל המשפחה מתאספת ליד שולחן החג. חשוב לזכור שבברית המוצעות היה זה החג היחיד שלא נסוב סביב אירועי המפלגה הקומוניסטית, על כן סימל במובנים רבים חילוניות ופרטיות.

שנים לאחר עלייתה ארצה, נדיה מגיעה למוסקבה – עיר הולדתה ומבקרת בבית שהיה ביתה, פוגשת שכנה, ששואלת בתמימות על אחותה, מזכירה לנדיה טרגדיה משפחתית, גורמת לה להגיד "הכל בסדר".

בלון

סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה,

סוֹפֶרֶת שְׁלוֹשִׁים,

נוֹחֶתֶת בְּמוֹסְקְבָה.

דָּג מָלוּחַ!

הָעִיר קוֹפֵאת בִּמְקוֹמָהּ,

דְּבוּקָה לַעֲבָרִי כְּמוֹ סֻכָּרִיָּה לַחֵךְ.

הַבַּיִת שֶׁהָיָה בֵּיתִי –

תֵּבַת נְגִינָה

עִם סֶרֶט חַלּוֹנוֹת מְנֻקָּבִים,

מִתְנַגֵּן בְּלִי לְהַבְחִין

בֵּין סוֹף לְהַתְחָלָה.

גַּם הַשְׁכֵנָה לֹא מַבְחִינָה,

מוֹשֶׁכֶת בְּחוּט אֶת שֵׁם אֲחוֹתִי

– הַבָּלוֹן הַמִּתְעוֹפֵף לַשָׁמַיִם –

שׁוֹאֶלֶת:

מָה שְׁלוֹמָהּ?

יָדַי

– מְחוֹגֵי הַגּוּף הַלֹּא-מְכֻוָּנִים –

קוֹלְעוֹת אֶת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים

לְצַמָּה אַחַת:

הַכֹּל בְּסֵדֶר.

קרקס – מהזיכרונות הבולטים של ילדות ברוסיה. חלומות הולמים ילדה, אך טבעם לא להתגשם:

ילדת קרקס

חָלַמְתִּי לַעֲמֹד בְּאֲלוּמַּת הָאוֹר

הַמוֹשָׁחָת אוֹתִי לְלֵיצָנִית

(אֲנִי מַחְלִיקָה, מַצְחִיקָה),

חָלַמְתִּי לְהִשָׁעֵן עַל מַעֲקֶה מַבָּטִים

(בְּעוֹדִי הוֹלֶכֶת עַל הַחֶבֶל),

חָלַמְתִּי לְסוֹבֵב אֶת הַזִּירָה כְּאוֹבְנַיִים,

לְהַטְבִּיעַ אֶצְבָּעוֹת בַּחֹמֶר הַנּוֹצֵץ,

חָלַמְתִּי אֶת שְׁמִי פּוֹרֵץ מִשּׁוּרַת הַיָּצִיעַ

דֶּרֶךְ חִישּׁוּקֵי פִּיוֹת,

חָלַמְתִּי עַל כֹּל הָאֲוִיר הַנִּשְׁאָב,

הַמּוֹתֵחַ ס

ַרְעֶפֶת (טְרַמְפּוֹלִינָה לַלֵּב הַקּוֹפֵץ),

חָלַמְתִּי לְהָעִיף אֶת חַיַּי לְכִפַּת הָאֹהֶל

אוֹ לְתוֹךְ כּוֹבַע הַקְּסָמִים,

חָלַמְתִּי. לֹא שַׂמְתִּי לֵב

שֶׁהַשָּׁנִים הֵקִיצוּ,

נִתְּרוּ הַחוּצָה כְּאַרְנָבוֹת,

מְפַזְּזוֹת לְכָל הָעֲבָרִים.

קארינה סבטלנה לינצקי לא הספיקה למצות את ילדותה ברוסיה. בהיותה בת 8 היא באה עם אמה לביקור בארץ, שהפך להגירה, כי אמה החליטה להישאר. היא גדלה בחיפה, עשתה את שירותה הצבאי בתיאטרון צה"ל, עברה להתגורר בירושלים ולמדה באוניברסיטה העברית: בוגרת תואר ראשון ביחסים בין לאומים ובלימודים רוסים וסלאביים ותואר שני בלימודי תרבות. כיום עובדת בתחום החינוך – במכללת הדסה בירושלים. קארינה שומרת על דו-לשוניות: כותבת שירה בעברית וברוסית ומקיימת וזיקה תרבותית כפולה. היא למדה כתיבה יוצרת אצל המשורר מאיר ויזלטיר.

אמנם קארינה נוסעת באופן קבוע לרוסיה, אבל ילדותה הקטועה בלנינגרד היא כאיבר בגופה שנכרת ומלווה את חייה בכאבי פנטום. לנינגרד בשמה הקומוניסטי ובפרט בתקופת ילדותה של קארינה, הנקראת עכשיו סנקט פטרבורג, היא עיר גדולה עם נופים מרהיבים. המהווה מרכז תרבותי חשוב. קל להתאהב בה וקשה להיפרד ממנה.

יַלְדוּת לֶנִינְגְרָד

אִמָּא,

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֶת יַלְדוּת לֶנִינְגְרָד שֶׁהָיְתָה לִי אִתָּךְ

הִיא הָיְתָה כֹּה יָפָה,

אַתְּ הָיִית קְצָת מְרַמָּה

וּבִשְׁבִיל הַתְחָלָה,

לוֹקַחַת חֻפְשַׁת מַחֲלָה,

כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לָנוּ זְמַן חָפְשִׁי,

זֶה הָיָה מִצִּדֵּךְ כֹּה אֱנוֹשִׁי

לַחֲסֹךְ לִי יוֹם בַּגַּן עִם דַּיְסַת הַסֹּלֶת

תּוֹךְ כְּדֵי הַיְּכֹלֶת

לְגַלּוֹת לִי עוֹלָם.

אִמָּא,

אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֵיךְ הָיִינוּ הוֹלְכוֹת בְּיָמִים אֵלֶּה

לַקִּרְקָס, לַפְּלָנֵטַרְיוּם אוֹ לַתֵּאַטְרוֹן

זֶה נָצוּר לִי כָּל כָּךְ עָמֹק בַּזִּכָּרוֹן,

תִּקְרַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת

לֵיצָנִים מְדַבְּרִים בִּשְׁלַל קוֹלוֹת

וּמָרָק בַּמִּסְעָדָה עַל הַפְּרוֹסְפֶּקְט הָרָאשִׁי

אֲנִי חוֹזֶרֶת לְכָל זֶה הַיּוֹם כְּמוֹ לְסִפּוּר בַּלָּשִׁי

וּפוֹרֶטֶת כָּל פְּרָט,

קְצָת לִפְנֵי

שֶׁמַּסְלוּל יַלְדוּתִי הוּסַט.

אִמָּא,

אַתְּ אָמַרְתְּ שֶׁנּוֹסְעִים לְבַקֵּר,

מָה לִי וְלָךְ - וְלַמִּלָּה "מְהַגֵּר"

אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק "מְהַגֶּרֶת",

תַּגִּידִי לִי, אֵיךְ אֲנִי נִפְטֶרֶת

מִיַּלְדוּת לֶנִינְגְרָד שֶׁשְּׁבוּרָה לִי בַּלֵּב

כְּמוֹ אָהוּב יָשָׁן שֶׁכְּבָר אֵינֶנּוּ אוֹהֵב,

תִּרְאִי הוּא מְדַבֵּר בְּעַד עַצמוֹ הַכְּאֵב

כּוֹתֵב אֶת עַצְמוֹ מִלָּה וְעוֹד מִלָּה

כְּמוֹ רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת שֶׁל נֶבָה,

סַפְּרִי לִי, כֵּיצַד מְבַקְּשִׁים מְחִלָּה?

אִמָּא,

אֲנִי רְצוּפָה בְּזִכְרוֹנוֹת לֹא רְצוּפִים

הֵם יוֹרִים בִּי כָּל פַּעַם

בְּדִיּוּק צַלָּפִים.

הַטִּיּוּל בְּגַן הַקַּיִץ וּמִשָּׁם הַמַּעֲבָר לָאֵשׁ הַנִּצְחִית

אֲכִילַת הַגְּלִידָה שֶׁהָיְתָה הֶכְרֵחִית,

הַנְּסִיעוֹת בַּחַשְׁמַלִּית,

וְגַם בָּרַכֶּבֶת

אֵיךְ הָיִיתִי גּוֹנֶבֶת

פַּת לֶחֶם מִמַאֲפִיָּה,

אוֹ אוֹסֶפֶת שׁוֹקוֹלָד מֵאַנְדַּרְטַת פְּלָדָה

אִמָּא, הָיִיתִי וְנִשְׁאַרְתִּי בּוֹדְדָה

אֶת יְכוֹלָה לְהוֹצִיא אֶת הַיַּלְדָּה מִיַּלְדוּת לֶנִינְגְרָד

אֲבָל לֹא אֶת יַלְדוּת לֶנִינְגְרָד מֵהַיַּלְדָּה.

השיר מופנה לאמא, ויש בו ביטוי לרגשות מעורבים: הבעת תודה על הילדות המאושרת שהעניקה לה בלנינגרד לעומת האשמה על כך שבמו ידיה קטעה אותה בהגירה הפתאומית לישראל. יש משהו נחות במעמד של מהגר: זכויות מופחתות, סממני זרות. על כך מדבר השיר הבא:

בַּתוֹר לְמִשְׂרַד הַפְּנִים

אֲנִי? מְהַגֶּרֶת?

אֶת מִתְבַּלְבֶּלֶת גְּבֶרֶת,

אֲנִי כְּמוֹ כֻּלָּם

מִשְׁוָאָה עִם יוֹתֵר מִנֶעֱלָם

אֶחָד.

עָמַדְתִּי בָּדָד

בְּתוֹר אָרֹךְ לְמִשְׂרַד הַפְּנִים

בֵּין הָאֲנָשִׁים חַסְרֵי הַפָּנִים

בַּעֲלַת הַלְּאֹם הֶחָדָשׁ שֶׁל שְׁלוֹשׁ הַכּוֹכָבִיּוֹת

מַצִּיגָה לְרַאֲוָה אֶת כְּאֵבִי בִּמְכִירוֹת פֻּמְבִּיּוֹת.

אֲנִי? מְהַגֶּרֶת?

אוּלַי רַק גּוֹרֶרֶת,

כַּמָּה מִזְוָדוֹת עִם תַּחְפֹּשֶׂת שֶׁל מַטְרִיוֹשְׁקָה

לַחֲגֹג בָּהֶן עַרְבֵי הַשָּׁקָה

וּתְשׁוּקָה לְבּוֹרְשְׁט.

בַּמִּזְוָדוֹת שֶׁלִּי גַּם כַּמָּה תְּמוּנוֹת שֶׁל שְׂדֵרוֹת נֶבְסְקִי

"אֶת מֵהָעִיר שֶׁל דּוֹסְטוֹיֵבְסְקִי!"

אָמַר לִי בָּחוּר מְלֻמָּד מֵהַחוּג לְסִפְרוּת.

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב נִפְתְּחָה עָלַי עוֹד גָּלוּת.

אֲנִי? מְהַגֶּרֶת?

אוּלַי רַק כּוֹתֶבֶת שִׁירִים לַמְּגֵרָה,

עַל יַלְדוּת רְחוֹקָה שֶׁמִּדַּי הִתְקַצְּרָה.

בּוֹכָה עַל צַוָּארוֹן הַפַּרְוָה שֶׁל אִמִּי

אָדָם אֲנוֹנִימִי

בַּתּוֹר לְמִשְׂרַד הַפְּנִים

שֶׁכְּבָר נִדְפְקוּ לוֹ כָּל הַמַּנְגָּנוֹנִים

שֶׁל הַהֲגַנָּה.

אֲנִי? מְהַגֶּרֶת?

"הֲכִי אָהַבְתִּי אֶת גּוֹגוֹל בְּסִפּוּרוֹ 'הַאַדֶּרֶת'"

הִמְשִׁיךְ אֶת הַשִּׂיחָה הַבָּחוּר הַמְּלֻמָּד מֵהַחוּג לְסִפְרוּת

וּבְאֵיזוֹ קַלּוֹת,

בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת

חוֹנְקִים אוֹתִי זִכְרוֹנוֹת מֻשְׁלָגִים

הַמַּתְכּוֹן הַמֻּשְׁלָם לְסָּלָט אוֹלִיבְיֶה בַּחַגִים.

אֲנִי? מְהַגֶּרֶת?

כַּמָּה שְׁגִיאוֹת כְּתִיב לְתִפְאֶרֶת

כּוּר הַהִתּוּךְ,

אֵיזֶה סִבּוּךְ

לָקוּם אַחֲרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲשְׁכָּבוֹת

לְהַלְבִּישׁ יַלְדָּה בְּאֶלֶף שְׁכָבוֹת,

אַבָּא סָחַב אוֹתִי עַל הַגַּב לַגַּן

דֶּרֶךְ תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת

בְּמַסְלוּל יַלְדוּתִי

הָאוֹזֶלֶת.

אֲנִי? מְהַגֶּרֶת.

עַד בְּלִי סוֹף מְשַׁנֶּנֶת

אֶת שְׁלוֹשׁ הַכּוֹכָבִיּוֹת בִּלְאֻמִי הֶחָדָשׁ

שֶׁקִּבַּלְתִּי בְּאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ,

הָיִיתִי בְּאֶרֶץ זוֹ גֵּרָה וְזָרָה

לְלֹא אֶפְשָׁרוּת הַחְזָרָה

וְכָאֲבוּ בִּי הַזִּכְרוֹנוֹת הַמֻשְׁלָגִים

הָרוֹקְדִים פֻּלְחָנָם

בַּתּוֹר לְמִשְׂרַד הַפְּנִים.

השיר "בַּתוֹר לְמִשְׂרַד הַפְּנִים" מעלה עוד נושא, ייחודי ללימודיה של קארינה בחוג לספרות. אזכורים של יצירות גדולות בשפה הרוסית מציפות אותה בגלי זיכרונות חונקים, כפי שמתואר בשורות הבאות מתוך השיר:

"הֲכִי אָהַבְתִּי אֶת גּוֹגוֹל בְּסִפּוּרוֹ 'הַאַדֶּרֶת'"

הִמְשִׁיךְ אֶת הַשִּׂיחָה הַבָּחוּר הַמְּלֻמָּד מֵהַחוּג לְסִפְרוּת

וּבְאֵיזוֹ קַלּוּת,

בִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת

חוֹנְקִים אוֹתִי זִכְרוֹנוֹת מֻשְׁלָגִים

אהבתי את שם השיר "יֵשׁ זיִכרוֹנוֹת שֶׁמִּתְחַבְּאִים אֶל תּוֹךְ הַגּוּף", המהדהד את הביטוי "רק הגוף זוכר" של יהודה עמיחי.

יֵשׁ זִכרוֹנוֹת שֶׁמִּתְחַבְּאִים אֶל תּוֹךְ הַגּוּף

יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לְהַגִּיד

אֶלִּים שֶפּוּלְחַנָם לֹא תָּם

וּמַסֵּכוֹת שְׁבוּרוֹת בְּחַדְרֵי אִפּוּר

עֲדַיִן מְלַחֲשׁוֹת אֵלִי – סוֹדָן.

אִישִׁי, לֹא בָּא לַאוֹפֵּרָה יוֹתֵר

רַק רַעַשׁ עָקֵבַיו מַכֶּה בַּמִדְרָכוֹת

הוּא נֶעֱלַם מִזְּמַן וּלְתָמִיד

נִסְפַּג אֵל לַיְלָה שֶׁל אַלְפֵי בְּרִיחוֹת.

וּמֵזַח אַחֲרֵי מֵזַח בָּא הָאוֹר

תִּקְוָה סְמִיכָה וְטָעַם הָאָבְדָן

שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לְפַחוֹת לִשְׁאֹל

לְאָן פָּנַיִךְ מִוּעֲדוֹת, לְאָן?

מָה הוּא הַצּוֹפֵן – צַעֲדְךָ בְּנַפְשִׁי

גֵּאוּת הַיָּם, חֻקֵּי הַכּוֹכָבִים וּמְשּׁוּבֶי הָרוּחַ

מָה שׁוּב תָּפֵל וּמָה לָעַד רָאשִׁי

וְאֵיפֹה הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ תָּנוּחַ?

הֵיכָן זוֹרֵעַ אַהֲבָה אַתָּה?

וּמִי כָּעֵת רוֹקֵד בַּחֲלוֹמְךָ?

כֻּתֹּנֶת מֶשִׁי וְאָרִיג פִּשְׁתָּן

שׁוֹמֶרֶת לְעוֹלָם אַהֲבָתְךָ.

יֵשׁ זִכרוֹנוֹת שֶׁמִּתְחַבְּאִים אֶל תּוֹךְ הַגּוּף

הֵם לְתָמִיד מְשוּלֵלֶי מַרְגּוֹעַ

בִּדְיוֹ סְגֻלָּה מְקֻשָּׁטִים אַבְנֵי גְוִוילִים

יְמֵי הַשִּׁכְחָה וְלֹא יוֹדְעֵי הַשֹּׂבַע.

בהקשר לשורה הראשונה בשיר הזה "יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לְהַגִּיד", קארינה עובדת על ספר שיריה הראשון "עונת הנדידה", בו תוכל לגולל את סיפור חייה בשורה שירית חזקה, כנה ומעוררת אמפתיה.

ויקי רויטמן עלתה בגיל 9 מאודסה, אוקראינה. השפה הרוסית יפה, עשירה ומכשפת. ויקי נפלה בקסמיה ומשמרת באדיקות את הדו-לשוניות. כפסיכולוגית קלינית היא עובדת בשתי השפות – עם ישראלים ועם עולים. ויקי גם מלווה את קליטתם של בני נוער דוברי רוסית בפרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) מראשית דרכם במדינות חבר העמים.

המקצבים של השירה הרוסית הקלאסית פועמים בשיריה של ויקי:

שיר הגירה

לפני שכתבנו שירים למגירה,

מילים של גדולים – "הגירה", "עלייה",

היו רק אובדן של חצר ודירה,

עצבות של ספרים נטולי סימניה,

ושלל חלומות על מסע אל ציון,

אל עיר הברקת, בירת ארץ עוץ.

היית אחד מאותו המיליון,

אותו החלום ואותו התירוץ.

שריקת גלגלים על הכביש החרוש,

פסלים מתרחקים – גיבורי הילדות,

כל החלומות, ממתינים למימוש,

אורזו וקופלו לבטנו של ילקוט.

הדרך הייתה ארוכה ויפה,

שדות פרג פרחו, התייבשו שלוליות,

שמי קיץ שחורים נפרסו כמו חופה,

ניקוד כוכבים הצטלצל בכל אות.

תשוקת המחר בירח קריר,

)צדו החשוך הסתתר מאחור.)

כל עצב זימר, כל ציפורן, כל שריר,

את שיר התמימות, תקוותו של הדור.

וכל עוד בלבב הייתה התקווה

ופנימה בנפש ציון רננה,

הדרך הייתה ארוכה ויפה,

שדות פרג פרחו והשמש קרנה.

אבל הסתבר שציון היא יחוס.

טעות לשער שתמיד היא מזרח.

אמנם זה נכון לגבי ארץ רוס,

אולם יחסית לדימונה - לא כך.

וגם היחוס הוא עניין של מזל,

כפי שנגלה בפאתי המזרח.

הדרך הייתה ארוכה, ובכלל,

אולי השדה לעולם לא פרח,

אולי הירח היה הזיה,

כוכבי השמים ניקדו אשליות,

במקום חלומות – בילקוט חזיה,

תחתון, מטריה, נעליים בלויות.

פרגים התפגרו ודמם השחור

זלג על הכביש, מכבי ודומם.

וגם אם תעיז להביט לאחור -

פסלי הילדות התנפצו. ואין שם

לארץ ממנה העין פקחה

את זיו אישונה אלי ארץ ציון.

הו, דארלינג, הדרך הייתה ארוכה.

אבל לך לך. עוד יגיע היום.

פרידה – אחד הנושאים המרכזיים בשיריה של ויקי, אפילו פרידה מירושלים:

שיר פרידה ירושלמי

להתראות, רחוב, פח זבל, עץ בסתיו.

התחנה של תשע עשרה הומה מאנשים.

רחוק – קרוב. עוד אוטובוס חלף -

תוכנו כבד מריק צחור מרשים.

להתראות ספרים המכוסים אבק,

הומי דעות, רוחשי רגשות אשמה,

שם אינטלקט ברגש נאבק,

כפירת כריכות – בצעקת ה"שמע".

להתראות, לשון. רוסית. שפת-אם נוקשה.

שפה של בני אדם יודעי חכמה,

שפת זמן שתיקה ועת של לחישה.

לכל חטאת עונשו. שלום למלחמה.

להתראות קרתא בלובן החומות,

בתכריכי קדושה, בטליתות שבת,

בחליטות של תה, בקצב נעימות

המרצדות בין פיוטים בחיפושי מקלט.

להתראות, שכונה, מכולת, בית קפה.

רחביה נזרקת על הכביש

ומתחננת עם עווית בפה:

אם אין כאן אנשים, היה פה איש.

להתראות, שכונה בין עזה לברלין,

בין ראש ממשל לזנב העיריות.

I vse projdet, kak s belih yablon' dim (שורה ברוסית)

הכל חולף, עובר. להתראות.

שלום, מילות השקט ומכאוב.

בין הערביים השרב כבד.

אשרי העיר, אשר יודעת כתוב,

יודעת טוב .It wasn’t really bad.

להתראות, כיתה, ספסל, שורה ואות.

צופים מהר אל עמק האלה

ומגלים, שגם בחלוף מאות מאות

כנר אדום עדיין בול יקלע.

להתראות... אך מי אותי יבין?

שפות של אם גוזרות שתיקת עברית.

אמות קריאה בין עזה לברלין

קורעות זמן סוף אל עת לוחות הברית.

ויקי קוראת וכותבת שירה בשתי השפות, משווה ביניהן ומצליחה לנסח את תובנותיה בצורה שירית:

שירה בעברית I

שירה בעברית

חייבת

להיות קצרה

קטועה

לאקונית

חסרת חרוזים

קצב

ונפח

כמו נערה אנורקסית

מעולם לא

הבנתי למה

למרות ש

המורה ש.

גולדברג

בטח הסבירה

בשיעורי ספרות

הייתי עסוקה

בדילמה

האם החזה שלה

אמיתי

או

מזויף

ולא הקשבתי

הזוג המתחרז

של המורה

הותירני

עם חוויה אסתטית

של שלמות

סימטרית

שופעת

ועגולה

של שירה רוסית

כך למדתי

שהצורה

הינה

תוכן

ויקי מתעמקת במקורותיה הקדומים של עברית ומציעה הסבר מקורי לכיוון הכתיבה מימין לשמאל:

שירה בעברית II

שירה בעברית

הייתה יכולה להיות

יפנית

אילו הייתה כתובה

מלמעלה

למטה

ולא

מימין

לשמאל

השמש זורחת

מצד ימין

כשהפנים

שמאלה

(שמאל בעברית

קדומה

הוא

הצפון)

לכן

עברית נכתבת

מקדמה ימה

שלא יוטל

צל

כשיד שמאל

מחזיקה ביתד

ויד ימין

מכה

בפטיש

חוצבת בצור

אותיות

כל השפות

החקוקות באבן

ליבן במזרח

וסופן במערב

שם

כיוון התנועה

מתהפך -

לא נוח

להזיל

דיו

על קלף

עם יד ימין

הפותחת שורה

מזרחית

שירה היא מיקום

של כלי הכתיבה על שושנת הרוחות

המדיום הוא המסר

ויקי השתתפה בסדנת כתיבה בהנחייתו של המתרגם הנודע פטר קריקסונוב, אותה ארגנה עבור סטודנטים דוברי רוסית ב"בית הלל" באוניברסיטה העברית.

המשוררות ליאל אלכסנדרה אדמון, נדיה עדינה רוז, קארינה סבטלנה לינצקי וויקי רויטמן מרבות להשתתף בערבי שירה ויודעות להגיש שיר בצורה אמנותית. האירוע "משוררי דור 1.5" בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר היה למופע רב-קולי מרתק.

לאחרונה מורגשת התעניינות מחודשת בספרות הרוסית. אלי אשד – העורך הראשי של הזירה האינטרנטית "יקום תרבות" מפרסם השוואות תרגומים של שירים מהקלאסיקה הרוסית וראובן שבת – העורך של הפורטל "בכיוון הרוח" מארח תרגומים מרוסית בפינת תרגומי השירה השבועית שלו. יש מקום גם לכתיבת שירה צעירה בארץ ואכן משוררי דור 1.5 כותבים ברוסית ובעברית כאחד ומופיעים עם שיריהם באירועי "הבריגדת התרבותית".

וזה הזמן לאחל לכולנו שנת 2018 חדשה וטובה!