בס"ד 

פרשת ויחי/ צביה כהן 
אקדמת הדברים 

פרשת ויחי עוסקת במיתתו של יעקב , טרם תחילת השעבוד של בני ישראל במצרים. הפרשה פותחת כך: " ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית מז' כח'). ימי חייו של יע

נחלקים על פי  ה"כלי  יקר" לשתי תקופות חיים : האחת בת מאה ושלושים שנה, והשנייה בת שבע עשרה שנה, בתקופת היותו במצריים. בסך הכל חי יעקב מאה ארבעים ושבע שנות חיים בשתי התקופות. הפרשה מלמדת כי לסבל הרב שסבל יעקב בחייו, כמו גם למיתתו, יש משמעות חשובה לעניין שעבוד מצרים. עוד מלמדת פרשת ויחי כי לברכות שמברך אדם רוחני טרם פטירתו, יש השפעות רוחניות גדולות על חיי יורשיו הרוחניים, ועל ידם, על האנושות כולה לדורותיה. על כך ועוד במאמר להלן.

חיי יעקב

המדרש מבאר כי מאה ושלושים שנות חייו הראשונות של יעקב היו "מעט ורעים".  תחילתם, במאבקים עם עשו, והמשכם, בעינוי שהתענה יעקב במשך עשרים ואחת שנים בעבודתו אצל לבן, כאשר הוא רחוק מבית הוריו. לאחר מכן, בא עליו מות רחל אשתו האהובה , וסופם, באבדנו לכאורה של יוסף, שהלך מעמו למשך עוד עשרים ושתיים שנים. לעומתם, התקופה השניה בחיי יעקב, היתה תקופה קצרה של נעימות ושלוה. אלה הם שבע עשרה (17) השנים האחרונות והטובות בחיי יעקב (17 בגימטריה "טוב"), בהן זכה יעקב לפגוש מחדש את בנו אהובו יוסף, וליהנות מיתרת ימיו בנועם ובשובע, בחיק משפחתו וילדיו. בכל זאת, אומר המדרש, כי למרות שיעקב חי בסך הכל מאה ארבעים ושבע שנים בשתי התקופות, הוא לא מילא את שנותיו כלומר: יעקב הלך מן העולם הזה בקיצור שנים. ובלשון הכתוב, "ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית מז' כט'). לשון זו של הכתוב, מורה על כך שהאדם לא השלים את השנים שנקצבו לו כשנות חיים בעולם הזה. מן הכתוב עולה כי לסבלו של יעקב ולקיצור שנות חייו היתה תכלית ברורה והיא: לאפשר את תחילת שעבוד מצרים, בתנאים בהם רצה השם. כך, סבלו של יעקב המעיט מסבלו של עם ישראל בשעבוד מצרים. לעומת זאת, מותו של יעקב, איפשר הלכה למעשה את שעבוד ישראל במצרים. כל זמן שיעקב היה חי, שימשה קדושתו כגדר הגנה לעם ישראל, ולא איפשרה את שעבוד ישראל על ידי המצרים. אולם לאחר מותו של יעקב, משפירשה קדושתו מעם ישראל, יכולים היו המצרים להתחיל בשעבוד ישראל.  כדי להתמודד עם השעבוד זקוק היה עם ישראל לברכות השם. ברכות השם הן כוח רוחני וגשמי המאפשר לעם ישראל לעשות עבודת השם בעולם הזה, בכל תנאי. לכן, לא ניתן היה שיעקב ילך לבית עולמו, אלא לאחר שיברך את עם ישראל על מיטת חליו. ברכת יעקב לפני מיתתו, יש בה משום הענקה של ברכות השם והעברתן ליורשיו. חליו של יעקב העניק לו את הזמן הנחוץ להעברת ברכות השם ליורשיו. תחילה, ניתנת ברכת יעקב לבני יוסף, אפרים ומנשה. רק לאחריהם ניתנות הנחיות מיעקב לשאר בניו כיצד עליהם לעשות את עבודת השם, איש איש כפי תכונותיו. על הדרך המיוחדת הזו בהנהגת השם -  בה אדם רוחני הנפרד מן החיים מעביר את ברכת השם ליורשיו- להלן.

בין אורך שנות חיי אדם ואיכותם, ובין שמירת עם ישראל

קיים חיבור מיוחד בין שנות חייו של יעקב, הן במובן אירועי חייו והן במובן אורך שנות חייו, ובין תחילת שעבוד ישראל במצרים. טיבו של חיבור זה הוא רוחני והוא מציג את המשוואה הבאה: כאשר מסתלקת נשמתו הגבוהה של יעקב אבי האומה מבני ישראל, יכולים היו המצרים להתחיל את תקופת שעבוד בני ישראל במצרים. לפני הסתלקותו של יעקב מן העולם, לא יכול היה להתחיל שיעבוד ישראל בידי המצרים. ה"כלי יקר" מאריך בפירושו על הדברים ואומר כך: כל עוד היה יעקב בחיים הגנה קדושתו על בני ישראל. בזכותו, בני ישראל זכו לשפע גשמי ולאחוזה באדמת מצרים בארץ גושן. בעת שקרבו ימי יעקב למות, החלו המצרים בפה רך (בפרך)  כלומר בעדינות, את השעבוד, תוך הטלת מגבלות מסוימות על בני ישראל. רק לאחר מות יעקב, ובעיקר לאחר מות יוסף, עברו המצרים לשיטות השעבוד הקשות הידועות. מכך למדים כי במאבק הרוחני בין כוחות הקדושה הרוחנית של בני ישראל לכוחות הנפש הנמוכים המיוחסים לגוים, קיומה של נשמה גבוהה בקרב עם ישראל בעולם הזה, מהווה גדר שמירה והגנה על עם ישראל. לעומת זאת כאשר מסתלקת מן העולם נשמה רוחנית גבוהה, של מי מעם ישראל, כמו נפרץ פרץ בגדר הגנה זו, ומתאפשר לכוחות הנפש הנמוכים של הגויים להזיק לעם ישראל. כך בדיוק החל שעבוד מצריים עם הסתלקות נשמת יעקב מן העולם, ומבני ישראל. עוד עולה מן הכתוב, כי היה נחוץ לקצר את שנות חייו של יעקב כדי לאפשר את תחילת שעבוד ישראל במצרים. כיוון שכל עוד הקדושה הגבוהה של נשמת יעקב נמצאה בעם ישראל, לא היו יכולים כוחות ההיזק הנמוכים של הגויים לעמוד מולה. לכן, אילו לא היו ימיו של יעקב מתקצרים, לא היה השעבוד מתחיל, אלא נדחה לזמנים מאוחרים יותר. דחית השעבוד, משמעה היה מתן הטבה לעם ישראל. ולכן, הטבה זו, לו אכן היתה ניתנת, היתה מאלצת את עם ישראל לשלם עליה בסבל נוסף. אם כך, יעקב, שתקופת מאה ושלושים שנות חייו הראשונות היו "מעט ורעים" כאמור, שילם בסבלו הרב ובקיצור שנותיו, כדי ששעבוד ישראל במצרים יתחיל במועד, ללא כל דחיה, וכדי שסבל השעבוד יהיה נסבל, עד לגאולת ישראל ממצריים לאחר מאתים ועשר שנים. הביטוי "צדיק גוזר והשם מקיים" משמעו, שנשמת הצדיק ופועלו הרוחני בדרך השם, מביאים להגנה על עם ישראל. אך לעיתים, כדי שעם ישראל לא ייפגע, משלם הצדיק בסבלו האישי או בקיצור חייו, על עם ישראל כולו. כך שילמו יעקב, ויוסף הצדיק. אלה הם חשבונות גבוהים בהנהגת השם, והם תולדה של הערבות ההדדית הקיימת בין כל אחד ואחד מיחידי עם ישראל. ככל שדרגת עבודת השם, של כל אחד מיחידי עם ישראל, היא גבוהה יותר  - כך תשלומי הערבות ההדדית בתוך עם ישראל נמוכים יותר. לפי חשבונות אלה, סבלה של נשמה גבוהה כנשמת יעקב אבינו, וקיצור שנותיה בעולם הזה, באו במקום סבלות ישראל בשעבוד ארוך. עוד לפי חשבונות אלה, חשובה ההשתתפות של כל אחד ואחד מיחידי עם ישראל בעבודת השם, כדי לחזק את עם ישראל מול עמי העולם, וכדי להקטין את תשלומי הערבות ההדדית בעם ישראל. יחד עם זאת, כדי שעם ישראל יקבל את הכלים הרוחניים והגשמיים הצריכים לו כדי להתמודד עם שעבוד המלכויות, הוא נזקק לברכות השם שניתנו לו על ידי אבות האומה . לפיכך, מברך ישראל את בני יוסף, בהם הוא רואה יורשים רוחניים, ומנהיגים לעתיד.

ברכות ישראל לבני יוסף

כאמור, ישראל בירך את בניו של יוסף על מיטת חליו. המפרשים מסבירים כי ברכות ישראל לבני יוסף הינן מיוחדות, באשר הן ניתנות קודם כל לאפרים ולמנשה, ורק לאחריהם, מתברכים בברכות בניו של יעקב. רש"י מפרש כי יעקב ביקש לברך את אפרים ומנשה, אולם נסתלקה ממנו השכינה, כיון שמשני בני יוסף עתידים היו לצאת מנהיגים שאינם הולכים בדרך השם. שני המלכים, ירבעם בן נבט, שהציב את עגלי הזהב בדן ובבית אל, כדי למנוע מעם ישראל לעלות לבית המקדש בירושלים, וכן אחאב, שבנה מקדשים לבעל ולאשרה, עתידים היו לצאת מאפרים. ממנשה עתידים היו להיוולד יהוא ובניו, שהלכו בדרכי ירבעם. כך מובא, כי כאשר ישראל שואל את יוסף "מי אלה" כוונתו היא  – מהיכן יצאו אלו שאינם ראויים לקבל את  הברכה? (בראשית מח' ח').יוסף עונה לאביו: "...בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, ויאמר, קחם נא אלי ואברכם" (בראשית מח' ט'). ה"כלי יקר" מפרש שיוסף אמר בכך, כי למרות המנהיגים החוטאים  שעתידים לצאת מבניו, בניו ראויים לברכה מצידו של יוסף. עוד הוא מוסיף, כי ירבעם ואחאב יוצאים מבני יוסף רק בשל מוצאם מאמם המצרית, בת פוטיפרע כהן און, שהיה כהן עבודה זרה. באותה הדרך, בירך השם את יצחק, על אף שעתיד היה לצאת ממנו גם עשו, בהיות רבקה בתו של בתואל הארמי. מכאן, כדברי ה"כלי יקר", אין הקדוש ברוך הוא חושש ל"זרע מקולקל", והוא מברך גם את הזרע המקולקל בעבור הזרע הקדוש הראוי לברכה. כך על פי ה"כלי יקר". על פי הנהגה רוחנית זו, ראויים היו בניו של יוסף לברכה. ואכן, נאמר בכתוב  "ויברך את יוסף ..." ופירושו  כי הברכה שבירך ישראל את בני יוסף, באה באהבתו של ישראל את יוסף (רמב"ן, בראשית מח' טו'). הברכות בהן בירך ישראל את בני יוסף משמען כי בניו של יוסף ראויים הם להמשך הנהגתו הרוחנית של עם ישראל, בהיותו תחת שעבוד מצרים, וכן בארץ ישראל לעתיד לבוא. כך יוצר ישראל בברכתו לבני יוסף, את התבנית הרוחנית המתאימה, על פיה ינהגו בני ישראל בהיותם במצרים, ובעתיד, בארץ ישראל, תחת שושלת מלכי ישראל. ואכן, אפרים הבן הצעיר, הוא היורש את הברכה הראשית שמעביר לו יעקב, והוא מעמיד את שושלת מלכי ישראל שתחילתה בשאול המלך. על פי הנהגה רוחנית זו במובנה הרחב, מתברכים גם כל אומות העולם הנחשבים ל"זרע קלוקל" מעם ישראל זרע הקודש, בהיותו של עם ישראל עמו הנבחר של השם.

סיכום

פרשת ויחי מלמדת אותנו, כי כאשר בתוך עם ישראל, נמצאים בני אדם גבוהים רוחנית, המקדישים עצמם לעשות רצון השם, יש בכך כדי לספק לעם ישראל שמירה והגנה לעילא ולעילא. לעיתים, מתוך עקרון הערבות ההדדית, אנשים גבוהים רוחנית משלמים בסבלם בעבור עם ישראל כולו. עוד מלמדת הפרשה, כי השם מברך את עם ישראל לעבודתו, ובכלל זה הוא מברך את כל אומות העולם שמוצאם הרוחני הוא מלבן הארמי, מישמעאל ומעשו. עמי העולם מתברכים בזכות עם ישראל העושה את עבודת השם, ובהיותו זרע הקודש להשם.

לאחרונה, עלה לכותרות קיומו של הפסל "חזירת היהודים"  (judensau  ) המפאר את קיר הכנסיה העירונית בעיר ויטנברג לותר-שטאט שבגרמניה. הפסל, בעירו של מרטין לותר, אבי הנצרות הפרוטסטנטית, מתאר חזירה המיניקה יהודים המשתעשעים עם חזירון. רב יהודי מרים את זנבה של החזירה ומתבונן באחוריה, שם הוא אמור למצוא את השם המפורש ליהודים. מעל הפסל כתוב בגרמנית "רב השם המפורש". כדוגמת פסל זה נפסלו פסלים גם בכנסיות בגרמניה, בשבדיה בצרפת , בבלגיה ובעוד ממדינות אירופה. הפסל נוצר לאחר שמרטין לותר ציפה שהיהודים יצטרפו אליו במחאתו כנגד הכנסיה הקתולית. כאשר היהודים בעירו של מרטין לותר סירבו להתנצר, הוא הפך לגדול האנטישמים, ובספרו משנת 1543 השווה לותר את היהודים לשטן. שנאת היהודים התהומית שמבטא הפסל מטלטלת. היא מזעזעת אף יותר לנוכח קיומו של הפסל החשוך בתקופה של חופש זכויות פרט וחברה, ושל פלורליזם, מבלי שאיש ממנהיגי העולם הנאור יאמר על כך דבר. בעוד פרשת ויחי מלמדת כיצד ברכות השם לעם ישראל, שהועברו בידי אבות האומה, מברכות את כל אומות העולם, אומות העולם , תחת לאהוב את עם ישראל מגלות כלפיו אנטישמיות חשוכה. כך היה בעבר, כך קורה בהווה, וכך יהיה תמיד. לבושי האנטישמיות ושנאת היהודים יתחלפו כפי חילופי הדורות וענייניהם, אולם הם יהיו תמיד קיימים עד בוא הגאולה. זהו ביטוי למאבק הכוחות בין הקדושה ובין הרוע המתקיים בעולם הזה. הדרך היחידה להקטין את שנאת היהודים היא דווקא על ידי התחזקותו של עם השם בדרך השם. את הדברים הללו צריכים לזכור כל אלה המעדיפים את חיי החומר הנוחים בארצות העולם, על פני חיי הרוח והקדושה בארץ ישראל.