בסד

פרשת ויגש/ צבי'ה כהן

אקדמת דברים

פרשת ויגש נפתחת כך : "ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני , ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית מד' יח' ).

המפגש בין יהודה ובין יוסף הוא מפגש גדול הרבה יותר, רוחנית, מכפי הנחזה מן הפסוק הפותח את הפרשה. זהו מפגש המשקף בתחילתו, דרך של עימות ושוני בין יהודה ויוסף האחים והשבטים, ובהמשך גם את הפילוג ששרר בין מלכות בית דוד ששורשה ביהודה, ובין מלכות ישראל ששורשה ביוסף. בד בבד, מהווה מפגש זה גם סימן הצופה פני עתיד, דווקא לחיבור של אחדות בעם ישראל: אחדות העם תחת מלכות בית דוד, ואחדות עם ישראל בעולם הגאולה תחת מלכותו היחידה של השם. מכאן, כי הקורות בפרשה, הם סימנים רוחניים מקדימים, בבחינת אבני הדרך החשובות בדרכו הרוחנית של עם ישראל, עד לעולם הגאולה. כדי להבין את שורשם של היחסים המיוחדים בין יוסף ויהודה ולאחריהם בין מלכות ישראל ומלכות יהודה, עלינו לחזור לחטא אדם הראשון .

אדם הראשון חטא - עם ישראל עושה תשובה

אדם הראשון, קרוי "חלתו של עולם". הוא הופרש מ"עיסת הארץ" ביום השישי לבריאת העולם והוקדש להשם כדי לעשות את רצון השם בגן העדן. כל שנתבקש לו אדם הראשון, בעת שהשם השימו בגן העדן "לעבדה ולשומרה" הוא, לא לאכול מפרי עץ הדעת. הא ותו לא. בדיוק בזאת חטא אדם הראשון, כיוון  שהוא כשל מלעשות את רצון השם בעניין היחיד שהוא נתבקש לו. מאז, תכליתו של עם ישראל ושל כל יחיד בעם ישראל בכלל זה, הוא לתקן את חטאו של אדם הראשון על ידי עשיית רצון השם בלימוד התורה ובקיום מצוות השם. לשון אחר, מדובר בעשיית תשובה על ידי עם ישראל על חטאו של אדם הראשון.  עבודת השם הנעשית על ידי עם ישראל, מולידה כמה תולדות חשובות: תיקון החטא הקדמון, תיקון העולם כולו, העלאת דרגתו הרוחנית של העולם לעולם של גאולה, וגילוי מלכות השם. ממילא, התשובה של עם ישראל, תביא לגילוי מלכות השם בעולם הגאולה, ולהתגלותו של משיח בן דוד שליחו של השם עלי אדמות, הוא המלך שימלוך על עם ישראל ועל אומות העולם כולן. אם כך, אנו מבינים כי עשיית רצון השם על ידי עם ישראל באחדות, הינה ביסוד קיומו הרוחני של עם ישראל, והיא בעיקר יסוד הגאולה.

תכונות שבטי ישראל כמייצגות כוחות רוחניים

שנים עשר בניו של יעקב אבינו, שבטי ישראל, הינם מייצגים לתכונותיו המגוונות והשונות של עם ישראל. תכונות אלה, כאשר הן באות לידי ביטוי מתוך אחדות העם, וכאשר הן מיושמות בתכלית לקיים את רצון השם, הן מקור חוסנו של עם ישראל וכוחו, בהיותו עם השם. על דבקות בעבודתו, משלם השם שכר לעם ישראל הן בעולם הזה והן בעולם הבא. בעולם הזה, השכר הוא אספקת כל צרכיו של העם, וכן חיזוקו של עם ישראל אל מול כל עמי העולם. כל אחד משבטי ישראל מייצג דרגה רוחנית שונה בעבודת השם. כדי שכל שבט יקיים את תכליתו הרוחנית בעבודת השם על פי תכונותיו ודרגתו, מקבל כל שבט את ברכות יעקב. ברכות יעקב הן הנחיה והדרכה לכל שבט כיצד עליו לקיים את שליחותו הרוחנית. כך למשל, כוחו של שבט יששכר הוא בלימוד התורה בעוד כוחו של שבט זבולון השוכן לחוף ימים, הוא במסחר. על תכונות שני שבטים אלה מבוסס "הסכם יששכר וזבולון", שהוא הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית, ובין תלמיד חכם עני. בהסכם זה, העשיר משתף בזכויותיו הכלכליות תלמיד חכם עני, ובתמורה, הוא נחשב לשותף בזכויות הרוחניות הבאות לתלמיד החכם בלימוד התורה. זהו מקח וממכר בין זכויות גשמיות וזכויות רוחניות, בין שכר העולם הזה ושכר עולם הגאולה. כל זה מבוסס על תכונותיהם של השבטים יששכר וזבולון. זבולון, אם כך, משקף כוחות וזכויות חומריות השייכות בעולם הזה, בעוד יששכר משקף כוחות רוחניים וזכויות השייכים בעולם הגאולה. כאשר שניהם פועלים באחדות, עושה עם ישראל את עבודתו לתיקון חטא אדם הראשון ומקדם את העולם לקראת הגאולה. על ניגוד זה בין הכוחות הגשמיים של העולם הזה ובין הרוחניות הנעלה בעבודת השם לעולם הבא, מבוסס גם העימות בין מלכויות ישראל ויהודה, כעולה מן הפרשה.

יוסף בנימין ויהודה בשורש המלכות

יוסף  - שורש מלכות ישראל

כאמור, מיוסף יצאה מלכות ישראל, בה נכללים עשרה משבטי ישראל, למעט בנימין ויהודה. יוסף, הוא הנער יפה התואר שאביו אהבו אהבה יתרה, ושאחיו נתקנאו בו. הוא זה שאביו הלבישו בכתונת פסים מיוחדת, בהיותו יפה מאחיו. הוא הנער חולם החלומות שהעז לספר את חלומותיו לאביו ולאחיו, הגם שמשמעם היה שהוא מתנשא מעליהם. במובן זה זכה יוסף  להיות כעין "מלך" על אחיו. בהמשך, אכן עולה יוסף לגדולה, וזוכה במלוכה כמשנה למלך מצרים. זוהי מלוכה של בן ישראל על הגויים, שתכונותיה הן תכונות חומריות של העולם הזה כלומר : עמה באים ליוסף מעמד גבוה, עושר גדול, שליטה ברבים, וכבוד רב. זוהי מלוכה המבטאת את הסמכות השלטונית בעולם הזה. זוהי דרכו של השם לגדל ולהאדיר את מלכי הגויים, אותם הוא ממנה לשלוט בעולם הזה. מאחר שלעמי העולם לא נתן השם את עולם הגאולה, תכונות המלוכה המבוססת על החומר, כלומר: על עושר רב וצבא גדול המשליט את רצון המלך, ניתנו בעיקרן למלכים של אומות העולם. דהיינו: השם נותן אמצעים של עושר רב, נתינים רבים וכבוד מלכים, למלך בשר ודם בעולם הזה, כדי שהוא יקיים את מלכותו בעולם הזה. בהתאמה, מצווה הקדוש ברוך הוא כי הרואה לפניו מלך ממלכי אומות העולם יברך את השם בברכת  "ברוך שנתן מכבודו למלך בשר ודם". זוהי מלכותו של יוסף. תכונות המלוכה המבוססת על החומר, אמנם ניתנו לעמי העולם, אולם הן מתקיימות גם בקרב עם ישראל, מכוח הולדתם של יעקב ועשו. יעקב ועשו שונים רוחנית בתכלית, הראשון מיצג את הרוחניות של עם ישראל , בעוד השני מייצג את חומריות אומות העולם. אולם שניהם נולדו לאותם הורים. אם כך, תחילתה של ממלכת ישראל המאוחדת היא במלכותו החומרית של שאול בן קיש משבט בנימין. שמואל נביא השם יודע כי זוהי מלכות חומרית, המבטאת את כוח החומר בעולם הזה כדרך הגויים, ולכן, בעת שעם ישראל מבקש ממנו להמליך עליו מלך, מנסה הנביא להניא את עם ישראל מרצונם להמליך עליהם מלך בשר ודם. בציווי השם, שמואל הנביא מפרט בפני זקני העם את "משפט המלך" הלוקח לו מהעם משרתים, המכביד מיסים על העם, וכדומה (שמואל מד' ח'). אולם, למרות האמור, העם חפץ להיות ככל אומות העולם, ולהמליך עליו מלך שר ודם. העם אינו מבין כי רצון השם האמיתי הוא שהעם יבקש את המלכות הרוחנית המתאימה לעם ישראל היא מלכות השם. בהתאמה לכך מלכות ישראל החומרית, לא זכתה מעולם כי בירתה תהיה ירושלים. שכן ירושלים - בה ייבנו בתי המקדש - היא החיבור הרוחני הישיר בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא. חיבור זה תכליתו הפוכה לעולם החומר, ולכן אין מקומו במלכות ישראל. על קריסת מלכות החומר של שאול המלך להלן.

בנימין  - בין מלכות ישראל ומלכות יהודה

כאשר שאול המלך, איש שבט בנימין, נלחם בעמלק, השם ציווה אותו לא לבוז שום שלל מעמלק (שמואל א' טו' ג'). שאול הפר ציווי זה של השם, ובעטיו של הפרת הצו האלוקי הוא נהרג במלחמת עמלק. תוצאת חטאו של שאול היתה קשה: שאול עצמו נהרג במלחמתו עם עמלק, ובנוסף, השם מאס במלכות בית שאול, והעביר את המלכות לבית דוד. כשלון מלכותו החומרית של שאול נרמז כבר בברכת יעקב לבנימין : "בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל" (בראשית מט' כז').  מפרשי המקרא, רש"י ו"הכלי יקר" מפרשים את ברכת יעקב לבנימין כך: ככל ששבט בנימין יסתפק במועט בחיי החומר ויתקיים בצניעות וברוחניות, כך הוא יזכה לחסדי השם. אוכלו לא יחסר לו לעד. אולם, אם יבקש מותרות לא לו – יהיה לו אוכל זה לרועץ, בבחינת שלל שהוא עלול לעזוב לאחרים. כך בדיוק קרה לשאול שבזז את שלל העמלקים. שאול ואנשיו לא נהנו מן השלל שנבזז מן העמלקים. לאחר תבוסת שאול על ידי עמלק, עושה שבט בנימין, ממנו יצא שאול, שינוי רוחני:  הוא מאמץ את דרך הצניעות הרוחנית כדבר השם. השינוי הרוחני הזה מחייב  את שבט בנימין לניתוק מסוים מחיי החומר, ובשל כך אף לניתוקו של שבט בנימין משאר שבטי ממלכת ישראל. רק כך יכול שבט בנימין להתחבר אל שבט יהודה שהמלכות הרוחנית שייכת לו. כך מבססים שני השבטים יהודה ובנימין את היסוד הרוחני המקיים את מלכות יהודה ואת בית דוד. בפועל, ממליכים עליהם שבטים אלה את דוד למלך, ויחד הם מכוננים את מלכות יהודה בחברון במשך שבע שנים ושישה חודשים . בהמשך, ימלוך דוד המלך בירושלים עוד שלושים ושלוש שנים על ממלכת ישראל המאוחדת (שמואל ב' ה'). השינוי הרוחני הצפוי בבנימין נחזה עוד בברכת משה לשבט בנימין: "לבנימן אמר ידיד ה' ישכן לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים לג' יב'). רש"י מפרש כי ברכת משה לשבט בנימין היא, שבנחלת בנימין ייבנה בית המקדש. לכן, מרגע שנבחרה ירושלים שבנחלת שבט יהודה להיות עיר הבירה, ונחלת בנימין היא מקום המקדש כלולה בה, מעולם לא שרתה השכינה במקום אחר. גם משורר התהלים כותב על כך באמרו: "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהלים עח' סז'). רש"י מפרש כי השם מאס בשילה שהיתה בנחלת אפרים בחלקו של יוסף, שם שכן ארון העדות. המלבי"ם מוסיף: כי השם לא בחר בשבט אפרים אל המלוכה, אלא בשבט יהודה, כדי למלוך על עם ישראל. כך נוצרה התשתית הרוחנית לחיבור שבטי בנימין ויהודה ולהקמת מלכות בית דוד, כאשר עם תום מלחמת ישראל בפלשתים, העלה דוד המלך את ארון הברית לירושלים.

עוד מובא במדרש, כי משום שבנימין לא היה נוכח בעת מכירתו של יוסף, זכה שיוקם בית המקדש בנחלתו. המדרש מפרש כי בית הבחירה, בו מבקש עם ישראל רחמים מהשם, אינו יכול להיבנות בחלקת האחים שלא ריחמו על יוסף, אלא בנחלתו של בנימין שלא היה שותף לחוסר הרחמים שהפגינו האחים כלפי יוסף בעת מכירתו לעבד. עוד אומר המדרש כי בנימין נולד בארץ ישראל, בעוד כל אחיו נולדו בחוץ לארץ. ומשום שארץ ישראל שייכת לעולם הגאולה ולבנין בית המקדש השלישי, לכן, רק על נחלתו של בנימין שנולד בארץ הגאולה יוקם בית הבחירה בעולם הגאולה, הוא בית המקדש. (מדרש ספרי על בראשית). על זאת מוסיף עוד רמב"ן: בנימין ושלמה המלך - שניהם נקראו ידידי השם. ואכן, שלמה המלך, הוא ידידיה, הקים להשם את בית הבחירה בירושלים, בנחלת בנימין, גם הוא ידידיה.

יהודה בשורש מלכות בית דוד

לעומת יוסף, יהודה שונה בתכלית השינוי. יהודה הוא הבן הרביעי ליעקב. עליו אמרה לאה "הפעם הזאת אודה את ה'"(בראשית כט' לה') .שמו של יהודה ניתן לו מאמו כהודיה להשם על שנתן ללאה פרי בטן לעומת רחל העקרה. בכך פיצה אותה השם על היותה האשה השנואה (בראשית כט' לא').כאשר לאה הודתה להשם בהולדת יהודה, היא תיקנה בכך את חטאו של אדם הראשן שקיבל כל צרכו מאת השם, ולא הודה לו על כך. גם תחילת דרכו הרוחנית של יהודה הורתה בחטא. יהודה, בכיר האחים, היה בעל מעמד ושליטה על אחיו. הוא חטא בכך שבמקום להורות לאחיו להוציא את יוסף מן הבור ולהחזירו לבית אביו יעקב, הוא הורה להם למכור אותו לעבד. זוהי הוראה קשה שיסודה בשימוש אסור בכוח המנהיגות. חטא זה תיקן יהודה בשניים:  בראשונה בסיפור יהודה ותמר, ובשניה בפרשה זו.

בראשונה - יהודה מנע משך שנים ארוכות את ייבומה של כלתו תמר על ידי בנו הצעיר שלה. בלית ברירה, תמר התחזתה לקדשה, (אשה זונה) והרתה מיהודה, כדי לקיים את זרע בעלה המת. אז מודה יהודה בטעותו באמרו  "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בראשית לח' כו'). תוצאתו של סיפור יהודה ותמר היא הולדת התאומים פרץ וזרח. מזרעו של פרץ יצאה שושלת בית דוד ומלכות יהודה.

בשניה - בפרשה זו, נאמר "ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני , ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" ( בראשית מד' יח'). מפרש רש"י: "ויגש אליו.. יכנסו דברי באזנך ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות. דבר אחר, כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדניך". ה"כלי יקר" מבאר שעוון מכירת יוסף למצרים היה תלוי ביהודה יותר מאשר בכל האחים. ככל הנראה בשל מעמדו הבכיר של יהודה בקרב אחיו. על מעמדו הבכיר של יהודה בקרב אחיו אנו למדים מברכות יעקב ליהודה : "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך; גור אריה יהודה...לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים " (בראשית מט' ח'). האברבנאל מפרש כי יעקב קבע בברכותיו לשבטים מי ינהיג את עם ישראל לעתיד. בהתאמה לכך, ברכת יעקב ליהודה קבעה כי יהודה הוא הראוי למלוך על אחיו. יהודה המשפיע על אחיו הוא שאמר לאחיו למכור את יוסף. כתיקון, אחיו של יהודה, הורידוהו מגדולתו, בדבריהם אליו : "אילו היית אומר לנו להשיב את יוסף היינו משיבים אותו ליעקב .. ". אם כך, בעוד שיהודה כשל לדבר אל אחיו קשות כדי למנוע את צערם של יעקב ושל יוסף במכירתו לעבד, הוא תיקן בכך שדיבר קשות אל יוסף כדי למנוע מיעקב את צער הליכת בנימין ממנו למצרים. ועוד, בעוד שיהודה השפיע על אחיו השפעה אסורה למכור את יוסף לעבד, הוא מציע עתה את עצמו כעבד ליוסף תחת בנימין. כך מתקן יהודה את השימוש בכוח המנהיגות שניתן לו ועושה בכוח זה שימוש לתכלית רוחנית ראויה. זוהי תשובה. לעתיד לבוא, תיקונים אלה יבססו את היותו של שבט יהודה ראוי לכך, שתצא ממנו מלכות בית דוד למלוך על כל עם ישראל.

לסיכום, כוחו של יהודה הוא לא בכסף או באנשים עושי דברו כמלך של אומות העולם, אלא במנהיגות הרוחנית הניתנת לו מן השם. כל תכליתה של מנהיגותו הרוחנית של המלך היהודי הוא השימוש בכוחות הרוחניים הניתנים למלך כדי לעשות את רצון השם. בניגוד למנהיגותו של יוסף המשתמש בכוחו בעושרו ובאנשיו, מנהיגותו של יהודה אין עמה כוחות גדולים של העולם הזה, כגון מעמד, כוח כלכלי, ועושר רב.  היא נשענת כל כולה על החיבור הישיר עם השם. לכן המלך היהודי מבין כי גם כאשר הוא מקבל כוח ועושר רב, אלה באים לו מן השם, ולא מכוחו שלו. זוהי מנהיגות שכוחה ברוחניותה. זוהי מנהיגות ששורשה הוא בעשיית רצון השם, ובהליכה בדרך התשובה. אכן, יהודה עושה תשובה על חטאו במכירת יוסף, הוא עושה תשובה בעניין יחסו לכלתו תמר ומתקן את דרכיו לדרך השם. דרך התשובה היא אם כן מהותה של מנהיגות יהודה, והיא בשורשה של מלכות בית דוד לעולם.

הפילוג בין המלכויות 

הבדלים יסודיים קיימים בין כוחות המלוכה של יוסף במצרים ומלכות ישראל בעולם הזה - שביטויים הוא כוח כלכלי שלטוני, ובין כוחות המלוכה של יהודה ובית דוד עד לעולם הגאולה – המתבטאים בהנהגת חיים רוחניים ובעשיית רצון השם לגילוי מלכותו. הבדלים אלה הם ביסוד המאבק בין מלכות ישראל ומלכות יהודה לדורות. הפילוג בין מלכויות ישראל ויהודה הוא פילוג בין כוחות המייצגים את רצונו של המלך בשר ודם בעולם הזה, רצון בשליטה על אחרים, במעמד גבוה,  בעושר רב ובכבוד. ובין כוחות המייצגים את הרצון האלוקי, להנהגה שיסודה הוא הליכה בדרכו הרוחנית של השם.

לאחר ימי שלמה המלך, בשנת 928 לפני הספירה לערך, התפלגה ממלכת ישראל המאוחדת לשנים: מלכות ישראל בצפון ומלכות יהודה בדרום. שבט בנימין התאחד עם שבט יהודה, ועל שני שבטים אלה התבססה מלכות יהודה, שכל מלכיה - למעט עתליה - היו משושלת בית דוד. בירתה של ממלכת יהודה נקבעה להיות ירושלים. ירושלים היתה בין נחלת בנימין ובין נחלת יהודה. בתוך ירושלים, על הר המוריה שבנחלת בנימין,  נבנה בית המקדש. הפילוג בפועל נעשה לאחר מות המלך שלמה, תוך כדי המאבק של רחבעם בנו על המשך מלכותה של שושלת בית דוד . כל עם ישראל, למעט שבט יהודה ושבט בנימין, המליכו עליהם את ירבעם בן נבט למלך ישראל.  הנביא שמעיה מכריז כי הפילוג הזה נעשה על ידי השם, ומכאן מובן כי הניתוק של שבטי יהודה ובנימין משאר שבטי ישראל הוא ניתוק חשוב רוחנית, ותכליתו היא לייחד ולרומם את השבט ממנו יבוא מלך המשיח.

אם כך, המאבק בין מלכויות ישראל ויהודה משקף את ההבדל בין העולם הזה לעולם הגאולה. תחילתה של המלכות בעם ישראל היא תחת המלכות החומרית של בית שאול ומלכי ישראל לאחריו, אך סופה כמנובא, הוא המלכות הרוחנית של משיח בן דוד מזרע יהודה.

מלכות יהודה והגאולה

בעיני השם יש רק מלכות אחת הראויה למלוך על עם ישראל המאוחד. זוהי מלכות רוחנית שבה המלך המשיח עושה רצונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. המלוכה נועדה לבית דוד מזרע יהודה. על הבנה רוחנית זאת מבוססת מצוות "הקהל" בה אחת לשבע שנים, בסוף שנת השמיטה, עומד המלך היהודי לפני העם ומקריא לו את חוקי התורה ואת מצוותיה . כל זאת עושה המלך כדי לכנס את כל העם, ביחד עם המלך, בדרך התשובה הרוחנית היא דרך השם. לכן, כאשר רואה אדם מלך יהודי עליו לברך את השם  "ברוך שחלק מכבודו ליראיו". שלא כמלך מאומות העולם, המלך היהודי חולק עם השם את כבודו, רק בהיותו ירא השם. המלך היהודי מבין כי המלך היחיד באמת, אינו מלך בשר ודם אלא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. משכך, אין מלכות בית דוד מולכת על עם ישראל, אלא בדרך שבה כל עם ישראל מתאחד באיחוד רוחני. כך, איחד דוד המלך את כל שבטי ישראל תחת מלכותו. באותה הדרך יתאחד כל עם ישראל, על דרגותיו הרוחניות השונות, הזרמים והדעות, תחת מלכות מלך המשיח מזרע בית דוד משבט יהודה. כולם צריכים להיות מאוחדים לתכלית אחת והיא: עשיית הרצון האלוקי. בדרך זו הלך יהודה, בעקבותיו הלך בה דוד המלך, ובעקבותיהם צריך לילך עם ישראל כולו. כך מסתיים מדור לדור תיקון חטא אדם הראשון, וכך מגיעים את עולם הגאולה שבו מתגלה מלכותו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. 

סיכום

מן המלוכה החומרית המיוחסת לאומות העולם, מתגלגלת לדורותיה המילה "מלכות" . פירוש המילה "מלכות" בעת החדשה הוא הנהגה שלטונית. גם השלטון בישראל דהיום, שהוא שלטון מבוסס חומר, ורחוק מהנהגת דרך השם, קרוי  "מלכות".  צורת השלטון, בין אם דמוקרטיה או מלוכה, אינה מעלה ואינה מורידה דבר. השלטון מנהל את חיי העם, וכדרך מלכות החומר מעלה לו העם מיסים, בעיקר לצרכי קיום השלטון עצמו. למעשה רוב העם נאנק תחת עולו של השלטון. ככל שהעולם הזה מגיע לידי סיום תיקונו ואנו קרבים אל עולם הגאולה הרוחני, בו תתגלה מלכות השם לבדה, כך נבחין כי החומר בעולם יצטמצם. זהו צמצום הכרחי לגילויים רוחניים של מלכותו הרוחנית של הקדוש ברוך הוא. צמצום החומר יביא לשינויים רוחניים בעם ישראל, לחיפוש אחר מזור רוחני. בהכרח נבחין גם בשינוי ביחסן של אומות העולם לעם ישראל, ובראשם ההתייחסות לירושלים כאל מרכז רוחני לעולם כולו, מרכז שמדינות העולם ינסו להיאבק עליו. ואי אפשר בלי מילה על החלטת האו"ם המתנגדת להכרזתו של נשיא ארה"ב בעניין הריבונות הישראלית בירושלים. החלטה זו בה הצביעו רוב מדינות העולם למעשה נגד החלת הריבונות הישראלית בירושלים ונגד שינוי הסטטוס קוו בה, היא חלק מן השינויים הרוחניים שאנו עדים להם בדורנו. משום חשיבותה הרבה של ירושלים לקיום החיים הרוחניים של עם ישראל בעולם הזה ובעולם הגאולה היא משמשת מוקד לעימות עם כל עמי העולם. אין לדעת מה ילד יום, אולם אם נבין כי הרצון האלוקי הוא שעם ישראל יתייחס לירושלים כאל "אישון בת עין" כאל הלב הפועם בגוף הרוחני של עם ישראל, ויגלה דבקות במחשבה זו בלי התחשבות במה שעושות אומות העולם, נזכה לראות את ירושלים של מעלה מחוברת עם ירושלים של מטה. נזכה לראות את ירושלים הרוחנית ואת ירושלים החומרית מתאחדות בבנין הבית השלישי בגאולה. וכן לאמור.