סיפור:
הר המוריה או מיהו יהודי /אושרית מינץ
המונית הביאה אותנו עד לכניסה אל מתחם הכותל המערבי. באנו לשם, בעלי ואני, ברגשות מעורבים ומבלי שנדע למה לצפות, כדי להשתתף בטקס בר-המצווה של קרובי משפחה שטרחו וטסו כל הדרך מארצות-הברית כדי לחגוג את הטקס ליד הכותל.
המתחם נראה מוקף כולו בגדרות, בשערי ברזל ובכוחות ביטחון. הייתה זו מצודה של ממש, מצודה מחולקת לשניים, כדי שחלילה לא יהיה עירוב בין נשים וגברים. אחר כך, במהלך בר-המצווה התברר לי כי הנשים יכולות רק לטפס כמיטב יכולתן כנגד הגדר המפרידה אותן מן הגברים, למתוח צוואר ולהציץ בין הראשים בבניהן ובקרוביהן הגברים המשתתפים בבר-המצווה. וכאשר זרקו הנשים סוכריות על המתפללים, דמה הדבר לכלוב בגן החיות, אלא שלא היה ברור מי מייצג את בעלי החיים ומי את המבקרים.
ובבואנו לשם, ירדנו מיד בדרך אל הכניסה, ונכנסנו כמו צאן מובל בכניסות הנפרדות לנשים ולגברים, או כמו שכמובן מוטב לומר במקרה זה, לגברים ולנשים. כיוון שלא מצאנו את קרובי משפחתנו במקום ונודע לנו משיחת טלפון כי האוטובוס המוביל אותם למקום תקוע בתנועת בוקר קשה, עלינו במדרגות רבות המובילות אל הרובע היהודי כדי להטיב את נפשנו בכוס קפה חם.
קבצנית עוטה צנועים ולידה עגלת קניות עמוסת סמרטוטים קידמה את פנינו בבקשת נדבה. כשעלינו עוד מעט, קלטו אוזנינו קולות תרועה ותוף. והנה הופיעה למול עינינו תהלוכה של יהודים לבושי חג כשהם מובילים חתן בר-מצווה אל הכותל. הילד היה לבוש חליפה אפורה כשל אדם בוגר התפורה לפי מידותיו, ולצווארו ענב עניבה. לפניו קפצו שני לובשי שמלות לובן, כשביד האחד שופר ולשני תוף גדול והם מרקדים בפני הילד ואורחיו. הילד נראה חיוור ומבטו היה נעוץ בנעליו, או שמא באבני המדרגות. ניכר היה שהמהומה אשר קמה סביבו הביכה אותו. אולם אביו ואמו ושאר האורחים שמחו וצהלו ומבטם שלוח היה לפניהם, מבלי לראות את הילד המובל ביניהם.
זמן מה עבר עד שמצאנו את מבוקשנו בשעת בוקר זו. ישבנו במקום צנוע בסמטת אבן צרה ושתינו קפה דל טעם אך מהביל. בתי אבן סגרו על המקום מכל העברים ולמרות אור היום, הסמטה מוצלת הייתה. המבקרים האחרים היו רובם תיירים, ביניהם אמריקאים, יפנים וצרפתים. היו גם כמה אברכים בקפוטות שחורות וארוכות ובמגבעות רחבות תיתורת.
לאחר שסיימנו לשתות, צעדנו חזרה אל שער האשפות וישבנו על גדר אבן נמוכה למרגלות החומה. לצדנו, בכיוון הכביש שממנו הגיעו ללא הרף אוטובוסים של חוגגים ופרקו את מטענם האנושי החוגג, עמדו שתי עגלות רוכלים ערביים. האחד מכר מתנות מארץ הקודש כגון גמלים מעץ זית, מחרוזות תפילה מוסלמיות ונוצריות, ספלוני קפה, פינג'נים זעירים, כפיות, חגורות ארוגות ועוד כהנה וכהנה. השני מכר כעכים ערביים מאורכים ושקיקי זעתר בצדם.
ולצדו של הרוכל השני עמדו וישבו כמה בחורים בשמלות לובן ולכל אחד מהם כלי נגינה כלשהו. הם שיחרו לטרף וניגשו לכל אוטובוס חדש שהגיע ולכל קבוצת חוגגי בר-מצווה שהתקרבה. והנה הגיע אוטובוס שהנוסעים שירדו ממנו היו לבושים מחלצות ושפת דיבורם צרפתית. מיד עטו עליהם שניים מן הבחורים המנגנים ולאחר מסע ומתן קצר הם הקיפו את חתן בר-המצווה הקטן. מיד נשמעו קולות של תוף וחליל שהלכו בצעד איטי לכיוון שער האשפות כדי שהגבירות שכובעים רחבים לראשיהן ועקבים דקיקים לנעליהן תוכלנה ללכת בעקבות הצלילים בצעדיהן הקטנים.
עברה עוד כמחצית השעה. השמש הפכה להיות חמה יותר והקור הירושלמי החורפי הלך והתפוגג. נאלצתי להסיר את מעילי הכבד שלבשתי כדי להתגונן בפני הקור הזה שנראה קשה יותר ליושבי מישור החוף. תוך שהייתי עסוקה בכך, חשתי במהומה שונה במעט מאחורי גבי, במקום שבו עמדו הבחורים המנגנים המשחרים לעבודה. כשהסבתי את ראשי ראיתי קבוצה של יהודים חרדים לבושי שחורים ועל כתפי שניים מבניהם יושב ומתפתל ילד שלא נראה יותר מבן שמונה או תשע. אולם, כיוון שלכאן הגיעו היום לחגוג חגיגות בר-מצווה, הסקתי כי הוא פשוט קטן לגילו.
הילדון התעוות והתפתל, וממבט חטוף שהצלחתי להעיף בפניו שמיד נסובו ממני, ראיתי אדמומית של העווית רוגז וכאב. שני נושאי הילד, אולי אביו ודודו, צהלו בכל פה וכך עשו גם מלווים אחרים כולל כמה נשים עוטות שביסים כהים לראשיהן.
הקבוצה התקדמה לאיטה, כיוון שהילד שנישא על ידה אל הכותל ניסה להשתחרר בכל כוחותיו הדלים. נראה ששניים מהבחורים המנגנים הצליחו לסגור עסקה עם מי שעמד בראש הקבוצה הזו והחלו מנתרים ומקפצים תוך נקישות תוף רמות, צלצול מצלתיים ותרועות שופר בכיוון שער האשפות. מאחור התנשא מאיים הר הזיתים באורו של בוקר צח, למטה השתרע גיא בן-הינום כאזהרה של אבן ומלפנים בצד ימין, סגר הרובע היהודי. ולילד אין מנוס.
כשהבטתי שוב, ראיתי אישה עוטת שביס, ראשה חפוי וצונח על חזה כנעצבת, מסיעה לפניה עגלת טיול של תינוקות. העגלה הייתה ריקה. רעד אחז את כתפי כשהבנתי שהייתה זו עגלתו של נער בר-המצווה שהובל בתהלוכה בתוף ובשופר, בצהלה ובבכי אל הר המוריה. רק האייל לא נראה.
עיני צרבו כשמבטי ליווה את האם ובנה עד שנעלמו במעלה מדרגות האבן, ואף קול התופים והמצלתיים הלך והתרחק. קבוצת המנגנים המקצועית נרגעה כמעה עד לבוא האוטובוס הבא.
שמחתי כאשר כמה דקות אחר כך הגיע האוטובוס של אורחי הבר-מצווה שבה באנו להשתתף. לאחר חיבוקים ונשיקות והחלפת ברכות, ירדנו כולנו באותן מדרגות והגענו שוב אל הכותל. וכצפוי, היה עלינו להתפצל לגברים ולנשים. בעלי, ששפר מזלו, נתלווה אל חתן הבר-מצווה והנציגים הגבריים במשפחה. העמדה שלהם הייתה אמנם קרובה לגדר, אך לא היה לי כל רצון לטפס יחד עם נשות המשפחה על כיסאות הפלסטיק כדי להציץ במתפללים ובשמחה המשפחתית הנחגגת על ידי מחצית המשפחה מהמין השני. ישבתי לי בצד והרהרתי בתמונות שראיתי, תצלומים מראשית המאה שעברה, של מתפללים ומתפללות העומדים זו בצד זה ליד אבני הכותל ונושאים תפילה. מה נשתנה מאז בחוקי התורה, חשבתי לעצמי.
ולאחר שסוף סוף תמה התפילה הזו והגברים והנשים יצאו מן השטחים המגודרים הנפרדים אל הרחבה המשותפת, פתחו הבאים ממרחקים שולחן עם שפע של כיבוד קל שהאורחים מיהרו להיטיב בו את נפשם.
וכיוון שמרחוק באו אל ארץ הקודש, רצו לחוות גם חוויה מיוחדת, כך שכל חבורת האורחים הוזמנה לביקור במנהרות הכותל. ושם, במנהרות הכותל, יוני, חתן הבר-מצווה, הסביר לנו באנגלית רהוטה שאנחנו נמצאים על הר המוריה, המקום שהוא 'אבן-השתייה' – אבן היסוד שממנה נוצר העולם שאחר כך אברהם התבקש להקריב בו את יצחק בנו, ומאוחר יותר היה לקודש הקודשים במקדש הראשון והשני של היהודים וגם האבן שממנה, לפי אמונת המוסלמים, זינק מוחמד על סוסו השמימה.
אף כי בעלי ואני כבר ביקרנו שם לפנים, היה מרגש לראות שוב את האבנים העתיקות שידי אבותינו נגעו בהן. השהות שם יצרה בליבי תחושת קרבה אל אבותי הקדמונים, וניסיתי לתאר לעצמי כיצד נראו הגברים, הנשים והילדים שהילכו ברחובות הללו.
וכשיצאנו שוב אל האוויר הירושלמי הצח והקריר, לקח אותנו אוטובוס אל המסעדה הצמודה לסינמטק, כדי לאכול ארוחת צהרים משפחתית.
החלונות הרחבים, המהווים את קירות המסעדה, השקיפו אל עמק ירושלמי מוריק. המראה היה נעים ומרגיע. ולאחר ששבעו עיני מן הנוף, הבטתי אל שכני לשולחן. מולנו ישב בחור צעיר שהציג את עצמו בתור איתן, הוא הוא המארגן הישראלי של החגיגה הזו מתחילתה ועד סופה.
תוך כדי שיחה על הקרבה המשפחתית, בעלי סיפר לאיתן כי הוא צבר דור שני, אבל ילדיו נדדו אל מעבר לים.
- ואת? שאל איתן כשהוא פונה אלי.
- אני לא נולדתי בארץ. השבתי קצרות.
- ואיפה נולדת, אם מותר לי לשאול?
- עליתי מפולין עם הורי כשהייתי עוד ילדה קטנה בשנות החמישים.
- מפולין! ענה הוא בהתרגשות. ואת עדיין יכולה לדבר פולנית?
- כן, אמנם לא בצורה מושלמת, ואוצר המילים שלי מוגבל מעט, אבל כשעשינו טיול שורשים לפני כמה שנים, הסתדרתי מצוין.
- היא באמת הסתדרה יפה מאוד! אמר בעלי, לא הייתי צריך לעשות כלום! וגם זכרה את כל המקומות בעיר ילדותה, את בית-הספר שלה, את גן הילדים, ששכן בארמון מפואר, המשמש כיום כאקדמיה למוסיקה, שמות של רחובות, את מקומו של ה-'רינק' – השוק, הכול!
- אם כך, אשמח להכיר לך את אשתי. היא ילידת פולין.
- ילידת פולין? תמהתי, אבל היא בוודאי צעירה מאוד! איך בכלל נפגשתם? סקרנותי התעוררה במלואה.
- כן היא עוד לא בת שלושים. זהו סיפור ארוך, אמר איתן.
- אם לא אכפת לך לספר אותו, אשמח לשמוע! אמרתי מיד.
- טוב, אספר לך בקיצור רב. אמר איתן והמבע שעל פניו היה ספק מבוכה ספק רצון רב לשתף אותי בסיפורו.
- במשך כמה שנים הייתי מדריך טיולים בפולין. הדרכתי טיולי שורשים וטיולים בעקבות השואה. קרקוב הייתה מקום שבו הדרכתי לעתים קרובות. אני יודע קצת פולנית, כי גם משפחתי באה מפולין בשנות החמישים, כמוך, אני משער. וערב אחד ישבתי לי בבית קפה קטן ברובע קז'ימז'.
- אני מכירה את הרובע הזה, קטעתי את דבריו, פעם היה שכונה יהודית ועכשיו רובע בתי-קפה וחיי לילה.
- נכון, השיב איתן, ושם ישבתי לי לבדי ושתיתי כוס יין ונגסתי מכמה גבינות שהזמנתי לי. לאחר שהמטיילים השתכנו במלון, הייתי חופשי אבל בודד. בשולחן שלידי ישבו ארבע בחורות צעירות. שלוש מהן היו בלונדיניות ואחת, שערה היה כהה יותר, אבל לא כהה ממש. היא הייתה יפה מאוד. הן הציצו בי וצחקקו והיפה, זו ששערה בלונד כהה, אמרה בפולנית שאני יכול להצטרף אליהן. אז לקחתי את היין והגבינות שלי ועברתי אל שולחנן.
מהר מאוד התברר שהן כולן עובדות בחברת היי-טק אמריקאית ומדברות אנגלית רהוטה, וכמובן שהשיחה עברה מיד לאנגלית. לא אלאה אותך במה שדיברנו עליו, סתם שיחת הכרות בין אנשים המתראים בפעם הראשונה, אבל הבחורה שהזמינה אותי אל השולחן, ששמה היה לנה, החזירה מבטים שוקקים למבטים שהגנבתי לעברה. וכשחלפו השעות ואנחנו שתינו עוד ועוד מהיין וצחוקנו נישא בחלל ובסופו של דבר קמנו ללכת, תמרנתי עצמי לצידה של לנה והצעתי לה ללוותה לביתה.
לנה לא סירבה, להפך, היא הובילה אותי אל עבר תחנת החשמלית ושנינו נסענו לשכונת מגוריה. בחשמלית הגנבתי לעברה מבטים והשתוקקתי לאזור אומץ ולהניח את זרועי על כתפה. אני לא איש של סטוצים, וכבר אז, בערב הראשון ההוא, הייתה לי הרגשה שמשהו מיוחד קורה לי.
כשנפרדנו בלחיצת יד ליד ביתה, היא הזמינה אותי לבקר ולהכיר את אימה ואת אחותה אניה. קבענו ליום המחרת לשעה 7 בערב.
למחרת הקפדתי להתלבש בצורה אירופאית ואפילו קניתי זר פרחים. את יודעת, בפולין אפשר למצוא מוכרות פרחים בכל פינה.
- נכון, ושוק הפרחים שלהם כה מגוון וססגוני! נכנסתי לדבריו. והמחירים כל כך מצחיקים!
- בדיוק. השיב בקצרה והמשיך. הייתי קצת נבוך ולא ידעתי למה לצפות. לנה פתחה את הדלת ונכנסנו למסדרון שהוביל למספר חדרים. היא הובילה אותי לחדר מרווח ששימש להם סלון, והייתה בו אח אריחים לבנים הבנויה במעלה קיר שלם.
אימה ישבה בכורסה שידעה ימים טובים יותר ובחיקה ספר, ועל שולחן עגול שעמד בצד אחר של החדר הייתה פרוסה מפה והוא היה ערוך לארבעה.
כשמסרתי את הפרחים לאם, שהציגה עצמה בתור ורה, ראיתי בעיניה זיק של התרגשות. היא ברכה אותי בפולנית ואמרה כמה משפטים שאותם לנה תרגמה. היא אמרה שלאחר ארוחת הערב היא רוצה לספר לנו משהו חשוב. לא יכולתי לתאר לעצמי מה זה יכול להיות, אבל כמובן היה עלי להמתין בסבלנות ולהקפיד על כל נימוסי השולחן. איכשהו קלטתי שחשוב מאוד ללנה שאעשה רושם טוב על אימה. אלא שהיא לא הייתה צריכה לדאוג, האם הייתה כבר משוחדת לטובתי, כפי שהתברר אחר כך.
בתום הארוחה, ולאחר שלנה ואניה פינו את הכלים למטבח, ורה החלה את סיפורה. היא דברה בפולנית ולנה תרגמה, ואני ראיתי לאחר המשפט הראשון, איך לנה מחווירה ונשימתה מואצת. וזה היה בערך הסיפור:
אני יהודייה. נולדתי בקרקוב למשפחה אמידה. אבא שלי, חיים-לייב לבנטל היה בעל בית חרושת ליצור צבעים. הוא היה כימאי בהשכלתו וזה מסביר את תחום עיסוקו. אמי, זיסל, שהייתה אישה יפה מאוד, והייתה גם פסנתרנית מוכשרת, אבל כשהתחתנה עם אבי, היא ניגנה רק להנאת המשפחה. אני הייתי בת יחידה והורי עשו כל מה שביכולתם כדי שאהיה מחונכת, משכילה ומאושרת.
כשפרצה המלחמה הייתי רק בת שמונה, אבל הבנתי בחושים מחודדים שיש לילדים שמשהו רע קורה סביבי. בכל זאת, כשבנובמבר 39 הורי הפקידו אותי בידי דנוטה, המטפלת שלי, שהתגוררה איתנו, ובקשו ממנה לקחת אותי איתה לכפר שלה, לבי נשבר. לא יכולתי להבין למה עלי להיפרד מהורי. אבל אבא אמר שבקרוב הם יבואו לקחת אותי, ונהיה שוב יחד – משפחה.
דנוטה אהבה אותי מאוד ואני אותה. היא הייתה אישה בשנות השלושים המאוחרות שלה ולא נשואה. היא נשארה ערירית לאחר שהאהוב שלה, יאנק נרצח בקטטת שיכורים. ההורים שלי סייעו לה להתגבר על שברון ליבה ונתנו לה, לבת הכפר הבודדה, בית ותחושה של השתייכות.
דנוטה צררה צרור בגדים שלה ושלי ויצאנו אל הכפר שבו התגוררה משפחתה – חמישה אחים ושתי אחיות וגם אב זקן. היה להם משק קטן ובו תרנגולות ואווזים, חזירים וגינת ירק וכמובן סוס ועגלה. דנוטה הציגה אותי בתור יתומה פולנייה, וכיוון ששערי היה בהיר ועיני ירוקות, איש לא פקפק בדבריה. אמנם המשפחה רטנה בהתחלה על הפה הנוסף שצריך להאכיל, אבל מהר מאוד הם התרגלו אלי, כיוון שמיד לקחתי חלק בעבודות הבית והמשק.
אוויר הכפר, הירק ובעלי החיים אפשרו לי לא להרגיש אומללה כל כך ולאט לאט מיתנו את געגועי להורי. דנוטה תלתה על צווארי תליון עם הדיוקן של מריה האוחזת בזרועותיה את ישו התינוק ולימדה אותי את התפילות ההכרחיות. הפכתי להיות ילדת כפר פולניה למהדרין.
כך עברו עלי שנות המלחמה. וכשנגמרה המלחמה, המשכתי לחיות בכפר, אבל מחשבותי נדדו לקרקוב ורציתי לבדוק אם אוכל למצוא את הורי. דנוטה הסבירה לי שאין עוד יהודים בקרקוב וסיפרה לי בדרך הכי מתונה שיכלה מה עלה בגורלם. בכיתי במשך שבועות, אבל עשיתי זאת רק בלילות, כשאני שוכבת על מזרון הקש בחדר האחורי שבבקתה. איש במשפחתה של דנוטה לא חשד שמשבר נורא עובר על הילדה שדנוטה הביאה עמה מקרקוב.
חורף אחד חלתה דנוטה בדלקת ראות קשה שממנה לא קמה עוד. לפני שעצמה את עיניה, היא קראה לי ומסרה לידי משכית כסף קטנה. על המשכית היה חרוט מגן דוד והיה כתוב עליה משהו באותיות שלא ידעתי לקרוא. כשפתחתי את המשכית, ראיתי בתוכה את התמונה של אימא ואבא ביום חתונתם.
כשדנוטה נפטרה, טמנו אותה בבית הקברות הקטן ליד הכנסייה בכפר. עכשיו הייתי לגמרי לבדי ולא ידעתי מה עלי לעשות. כיוון שהייתי כבר עלמה בת שמונה-עשרה, הבעתי את רצוני ללכת לעיר הגדולה ולחפש עבודה. איש לא עצר בעדי. צררתי את מעט הבגדים שהיו לי, את המשכית היקרה לי מכל ומעט כסף שהאח הבכור של דנוטה נתן לי לדרך.
איכשהו מצאתי את דרכי בעיר הגדולה. היו לי פנים נעימים ואנשים טובים שכרו אותי לעבוד במעדנייה. כשהשתכרתי מעט, השקעתי את כספי בלימודי ערב וכשסיימתי את הקורס, מצאתי עבודה בפקידות. עבדתי כמזכירה במפעל לאופנועים.
לרגע ורה עצרה את סיפורה ואני הבטתי לעבר לנה שנשמה נשימה עמוקה וקראה "אצל אבא?"
-כן אבא שלך שהיה איש עדין ומבוגר ממני בעשר שנים, אלמן ללא ילדים, התאהב בי ולבסוף נישאנו ואת ואחותך אניה נולדתם לנו. היו לנו נישואים טובים, אבל מעולם לא סיפרתי לאבא שלך את הסיפור האמיתי שלי. בשבילו הייתי בת הכפר נעימת המראה שבאה לעבוד בעיר, שאותה הוא העלה לדרגת גברת.
פניה של ורה מסגירים את ההתרגשות הרבה. היא קמה וניגשת אל מזנון העץ הכבד שעליו קישוטים בפורצלן ובקריסטל, מרימה ערימה של מפות שולחן ושולפת קופסת עץ קטנה.
ורה פותחת את הקופסה בידיים רועדות. בתוכה, כרוכה בבד סטן בצבע לילך, מונחת משכית כסף. על הצד הקדמי שלה חרוט מגן דוד ומתחתיו כתוב 'שדי' באותיות מקושטות. ורה פותחת את המשכית ובתוכה תמונה חומה ומצהיבה, תמונת הוריה של ורה ביום חתונתם. היא מראה לנו את התמונה כששרירי פניה רועדים ואני רואה שדמעות עומדות על סף ריסיה.
- אלה הם הורי. הם השאירו את המשכית אצל דנוטה ששמרה אותה עבורי במשך שנים ונתנה לי אותה ביום מותה.
- אז אלה סבתא וסבא שלנו! קוראות לנה ואניה כאחת. ולנה מוסיפה...
- למה מעולם לא סיפרת לנו עליהם ועל המוצא האמיתי שלנו.
- האמת שלא התכוונתי לספר לכן בכלל. למה היה לכן לדעת את המוצא היהודי שלכן? מי יודע מה צופן העתיד. ככה הייתן פשוט בחורות פולניות רגילות ויכולתן לצפות לחיים שקטים וטובים.
פנייה של אניה האדימו והחווירו חליפות ומעיניה של לנה זלגו הדמעות בשני זרזיפים חסרי מעצור.
- מה שהביא אותי לספר לכן על כך היא העובדה שאת, לנה פגשת את הבחור הזה מישראל, וראשה מחווה לעברי. פתאום הבנתי שאני חייבת לכן את האמת, גם אם היא עלולה להיות מסוכנת.
- מכאן והלאה הדברים התגלגלו מהר, כפי שאת יכולה להבין, איתן פונה אלי. שבוע אחר כך הייתי צריך לחזור לארץ. את הימים ביליתי בהדרכת תיירים ואת הערבים עם לנה. היינו מאוהבים מאוד. וכיוון שזו עבודתי, חזרתי שוב ושוב לקרקוב ובאחד הביקורים הצעתי ללנה נשואין. היא הסכימה מיד, וגם ורה נתנה לנו את ברכתה המידית ושמחה שביתה תעלה איתי לישראל ותחזור לצור מחצבתה.
- עכשיו יש לנו שני ילדים מקסימים וורה מבקרת אותנו לפחות שלוש פעמים בשנה. היא לא מוכנה לעבור לחיות איתנו כיוון שאניה נישאה בינתיים למהנדס פולני ולא ששה כלל בשורשיה היהודיים.
איתן מוציא מכיסו את ארנקו, פותח אותו ומראה לנו תמונה של אישה צעירה וחייכנית ששתי זרועותיה חובקות בן ובת אחד בכל צד. הילד נראה כבן ארבע והילדה צעירה יותר, אולי בת שנתיים. לשניהם לחיים מלאות, עיניים כחולות ושיער בהיר מאוד.
- זאת אשתי, לנה, או כמו שקוראים לה עכשיו – לאה. ואלה הילדים שלי, נמרוד ואלה. הוא אומר ופניו מביעות גאווה.
- עכשיו אני כבר לא מדריך טיולים לפולין. אנחנו נוסעים לשם רק כדי לבקר את ורה. במקום זה אני מארגן מסיבות בר-מצווה לבניהם של יהודים עשירים מאמריקה שרוצים לחגוג כאן, בכותל.
- ומה יהיה כשנמרוד בנך יגיע למצוות? האם תחגוג לו בר-מצווה בכותל? אני שואלת, וכמעט מיד מתחרטת.
איתן מביט בי במבט בוחן כמנסה להבין למה מכוונים דברי.
- אני... חושב שלא... הוא אומר לאחר היסוס מה ומשאיר את המשפט מרחף באוויר. ואילו לנגד עיני חולפת תמונת הילד החרדי הנכה, הנישא למרות רצונו בידי אביו ודודו כשה לעולה בדרך אל הכותל.
