שם הספר: תאופיל גוטייה/ על מחול, תשוקה ומוות/ מצרפתית:ליאורה בינג-היידקר/ הוצאת נהר/ 120 עמודים

"אם צריך לדרוש במפגיע יופי ממישהו, הרי זה בלי שום ספק מרקדנית".

כך במילים אלו, כתב הסופר הצרפתי בן המאה ה19-, תיאופיל גוטייה, באחת מביקורות המחול שלו.

תיאופיל גוטייה אינו נחשב בתור סופר מוכר מאוד. ברם, השפעתו הגדולה ביותר, הייתה בתור סופר שהתווה אבני דרך לספרות הפנטסטית, ולביקורות האמנות, ואמנות הבלט בפרט . ביקורות אלו נחשבות גם בימנו לא רק בתור רשימות ביקורת גרידא אלא כעין מסות פילוסופיות-אסתטיות, ואפילו פסיכולוגיות הבוחנות את אמנות הבלט עד לעומקה על כל משמעותיה ורבדיה.

בדמותו של גוטייה היה משהו מוחצן, נהנתני ופרובקוטבי. הוא התחבר למשוררים מעוררי מחלוקת כמו ז'ק דה- נרוול, אבל מאידך שמר על קשרי ידידות חמים עם ויקטור הוגו, באלזק, ובודלר. דברים בעלי אופי שמרני שעממו אותו. הוא נהג להביע, ובעיקר ברשימותיו דעות נחרצות ואפילו מעט בוטות לשעתן, אבל הקהל הפריזאי של שנות השלושים והארבעים של המאה ה19- קרא בשקיקה את הביקורות שלו.

כתיבה זו פרנסה אותו, בד בבד עם שירים, וקובצי סיפורים קצרים, שבהם בלט מאוד ובמובהק היסוד הפנטסטי. עולם חלומי, פרוע מאוד לעיתים, שבו האסוציאציות רצות חופשי, כמעט ללא רסן. עולמו הספרותי של גוטייה הוא כזה שבו הגיבורים צמאים תמיד לאהבת גוף ונפש, שהיא מושלמת להבנתם.

לרוב אין בכוחם להשיגה מפאת עולמם הפנימי, המורכב והסבוך מדיי. בעולם זה שהוא נטול אל, ואין לו חוקים קשיחים-הכל נדמים כמהלכים על חבל דק של חלומותיהם.

אבל הגדולה של גוטייה הייתה תמיד בכך שהוא סיפק בסיפוריו ובשיריו עלילה מרתקת ושובת לב, שבסופו של דבר יצרה הזדהות עם הגיבורים ולאו דווקא ניכור מפניהם

בספרו זה, שיצא לאור בהוצאת נהר, ישנם בעיקר מאמרי ביקורת, רצנזיות, והתכתביות של גוטייה עם מכריו וחבריו הטובים.

ככלל, הוצאת נהר, בבעלותו של הסופר ראובן מירן, היא הוצאה שקיימת כבר קרוב לעשור ומוציאה לאור בעיקר ספרי איכות, שהמאפיין הבולט שלהם הוא היותם שונים ומיוחדים לעומת ספרים אחרים, שיש בהם לעיתים קוצר סבלנות להתבוננות מעמיקה בטקסט. בניגוד מובהק למו"לים אחרים, מירן אינו מתפשר. הוא מוציא דברים מהספרות הצרפתית בעיקר אבל גם מכלל ספרות העולם, שעיקרם כעין התייחסות לקורא כאל שותף פעיל, חכם, מעורב, ומעמיק בקריאת הטקסט.

על כל פנים, מאמרי הביקורות הללו מתמקדים בעיקר בהופעות בלט.

הבלט של אותם ימים, היה מה שנהוג לכנות בימנו"הבלט הקלאסי". עלילה תיאטרלית, רומנטית, תפאורות גדושות צבע, הרבה רקדניות בשלל תלבשות, מהן מהודרות ממש, מהן נדיבות מחשוף עד מבוכה.

כל זה בתוך אולמות ענק, רחבי ידיים, אל מול קהל בורגני תאב תרבות וסקרן עד מאוד לעלילות אהבה רומנטיות.

את העולם הזה, מפרק ומרכיב גוטייה במאמרי הביקורת שלו והופך אותו למעשה יצירה בפני עצמו.

הרקדניות בעיקר מפורקות ללא כחל ושרק בלשונו העשירה של גוטייה לדמויות בשר ודם. בחדות מבטו הוא בוחן את לבושן, צוחק באירוניה לעיתים ללבוש זה המסרבל את תנועות הריקוד או הופכן בלית בררה לחשופות מדיי באופן מביך.

מצד שני, הוא נפעם עד מאוד מהשלמות שהוא רואה בהופעות מחול שבהם הריקוד אינו רק ביטוי חושני לאהבה רומנטית, אלא ביטוי רוחני, עמוק, וטהור שאופן הריקוד מביע אותו באופן הכי טוב שניתן.

גוטייה תר אחר כל תנועה מתנועות הריקוד של הרקדניות,, ומוצא בהם משמעות הממזגת שפת גוף מוחצנת עם המסתורין החבוי באמנות הריקוד עצמה: "ישנה עמידה אחת, בעלת חן מענג, זהו הרגע בו הרקדנית כמעט כורעת ברך, ראשה מוטה לאחור בגאווה, שערותיה השחורות היפות, שורד גדול פורח בהן, פרועות למחצה, הזרועות מושטות, מעולפות ומנענעות את הקסטיינטות ברפיון, מחייכת מעבר לכתפה אל מאהבה, הקרב לעברה, כדי לגנוב נשיקה".

ובאחת הרשימות הקצרות, הוא מוסיף נופך סרקסטי, מרומז בבוטות מה לרקדנית ידועת שם בשם "לולה מונטז":" העלמה מונטז בהחלט נחותה מדולורס סראל, שיש לה לפחות את יתרון האותנטיות, ואשר מפצה על חסרונותיה כרקדנית בהתמסרות חושנית, בלהט, בתשוקה, ובדיוק קצבי ראוי. אנו חושדים, בעקבות השמועות על מעללי הרכיבה שלה, שהעלמה לולה מונטז טובה יותר עם סוסים מאשר על הבמה

אלא שבתוך המבוך המסובך הזה של עולם הבלט הקלאסי ומשמעותיו הנסתרות יודע גוטייה גם לפתח כעין אירוניה עצמית. בשלושה מכתבים חשובים המובאים בספר. האחד- למשורר היהודי-גרמני-היינריך היינה שהיה לו רע אמיתי. למשורר וחברו הטוב ז'ק דה נרוול ולאהובתו קרלוטה גריזי . במכתבים אלו מתגלים צדדים אחרים באישיותו. במכתבו להיינה מתגלים פתאום פחדים נסתרים שביקורות המחול היו רק בבואה אליהם.

במכתבו לדה- נרוול הוא חולק איתו את דעתו וביקורתו חסרת הרחמים כלפי עצמו, לליברית שכתב ליצירת מחול, והוא רואה בעיני רוחו את העלאתה על הבמה, ומתעב הרבה את מה שהוא רואה. לאהובתו הוא מתאר את געגועיו הקשים כלפיה לנוכח הריקנות הגדולה של הכרך הפאריזאי שמטילה בו אימה ושממון כאחת.

פן אחר, מעניין בלקט זה של גוטייה, ובסיפוריו הוא ההקשר לתרבות הקאמפ.

תרבות הקאמפ צמחה החל משנות השישים בארצות-הברית ואחר כך זלגה בנדיבות לאירופה, על רקע הצבירה הגדולה של סממנים אסתטיים רדודים מעולם הפרסומות, המחול, והאמנות הזולה. כל אלו יצרו בכפיפה אחת, מעט משונה, זרם תרבותי- אספקיסטי מעיקרו, ששם דגש מובלט ובוטה על חיצוניות צבעונית, צעקנית, בלבוש, בהופעה, ובשיח בכללותו. תרבות הקאמפ עמדה בזיקה מסוימת גם לתרבות הדראג- הדו-מינית, ונחשבת גם כיום בתור תרבות "קווירית" שסממניה הוולגריים לעיתים משמעותם העיקרית היא שההופעה החיצונית ,האקסטוגרנית היא מסר חשוב, מחאתי, ורב ערך מבחינה תרבותית.

גוטייה במובנים מסוימים יכול להיות אחד מסמניה ואבותיה הראשונים של תרבות זו, במובן שבמאמריו וסיפוריו הוא נתן פתח רחב לגישה שהאקסטרוגנטיות היא בגדר הוכחה של "אני מוחצן וצבעוני- משמע אני קיים".

כמובן, שתרבות זו במשמעה הרדוד לא נטלה עימה את עומק תבונתו הפילוסופית של גוטייה שלגביו הבלט הקלאסי אינו רק הופעה אלא מהות עמוקה, אבל בטכניקות יתכן כי אפשר לסמן את תיאופיל גוטייה ויצירתו כאחד מהאבות הרוחניים של תרבות זו.

הספר הזה, על כל פנים, חושף בצורה טובה ונהדרת את יופיה ומגרעותיה של אמנות הבלט, ומביא לנו, בתור קוראים, טעימה חושנית, נעימה, מעולם ישן ומעניין זה של אמנות הבלט הקלאסי גם בתור משל אסתטי, על מרבית רבדיו וגווניו.