בסד

פרשת וישלח/ צב'יה כהן

אקדמת דברים

"וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום ... כה תאמרון, לאדני לעשו... ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה; ואשלחה להגיד לאדני למצא-חן בעיניך" (בראשית לב' ד' – ו).

פרשת וישלח פותחת במעשה מיוחד מאוד שעשה יעקב אבינו: בדרכו ארצה, שולח יעקב שליחים לאחיו עשו, כדי להעניק לו מתנות וכדי להודיע לו כי בתקופת שהותו אצל לבן, הוא גדל מאוד במשפחתו, באנשי ביתו ובעושר הכלכלי שלו. כל זאת עושה יעקב על פי הכתוב, כדי למצוא חן בעיני עשו. לכאורה, נראה מעשה זה תמוה: יעקב ברח מעשו משום שלאחר לקיחת הבכורה והברכות על ידו, הפך עשו להיות אויב ליעקב. אך עתה בחלוף כעשרים שנים, יעקב כבר גדול בנפש וברכוש, ואין הוא עוד מוחלש לכאורה, כפי שהיה בימים שבהם נאלץ לברוח מעשו. אדם חזק לא מוכרח להשתדל לשאת חן בעיני שונא, הגם שהוא אחיו. אם כך, מדוע נהג יעקב בדרך זו? מה פשר הענקת המתנות והרצון למצוא חן בעיני עשו? פרשת וישלח מלמדת אותנו כי דרכו זו של יעקב עם עשו אינה בגדר מעשה חד פעמי המבטא חשש ממי שיכול להיות שונא. זוהי פעולה אחת מתוך סדרת פעולות רוחניות, אם נרצה אסטרטגיה רוחנית, בה צריך לנקוט אדם בהתמודדות עם מי שעלול להיות יריב שלו, כדי להינצל מכוונות רעות של היריב. הדרך היא: להתפלל , להעניק מתנות, אולם גם להיערך למלחמה. אכן, היחסים הפוליטיים בין מדינות העולם – שחלקן צאצאי עשו, הוא אדום - מתנהלים מתוך איזון האינטרסים שבין הענקת מתנות בכסף ובמשאבי טבע, בידע ובכלי זין, לצד טיפוח כוחן הצבאי והיערכותן למלחמה. אולם, אצל עם ישראל, ששורשו בישראל אבינו, הפעולה הראשונה החשובה היא דווקא להתפלל. רק בעקבותיה יש משמעות גם לפעולות הנוספות המכוונות להתמודדות עם היריב. על האסטרטגיה הרוחנית להתמודדות עם יריבים הנלמדת מן הפרשה, ועל משמעותה המיוחדת לעם ישראל - במאמר להלן.

יעקב נערך לקראת המפגש עם עשו: אסטרטג או טקטיקן?

בין יעקב ועשו מתקיים מאבק רוחני מרגע צאתם מרחם אמם. כאשר נולד יעקב, הוא אחז בעקבו של אחיו הבכור עשו, כאומר, אוחז אני בבכורה. כך, כבר בלידתם של בני יצחק, מבארת התורה כי בין האחים התאומים יתקיים מאבק רוחני על הבכורה ועל הברכות הבאות עימה. במאבק הזה מנצח ללא ספק יעקב. הוא זוכה כידוע הן בבכורה תמורת נזיד עדשים, והן בברכות של אביו יצחק. בעולם הרוחני, זכיה זו של יעקב בברכות ובבכורה לא יכולה להתממש ללא תשלום למי שאמור היה לקבלה. יעקב שילם לעשו רק בנזיד עדשים, תשלום קטן לכל הדעות. כאשר עשו חפץ להרוג את יעקב, ברח  יעקב ממנו לבית לבן, כשרק מקל הרועים שלו עמו. אלא שיעקב לא שב מבית לבן כאותו נווד שברח מבית הוריו, אלא כאיש עשיר שיש לו נשים, ילדים, שפחות וצאן רב מאוד. למרות הקושי הגדול בבית לבן, יעקב הצליח לממש ולהגשים את הבכורה ואת ברכות אביו יצחק לידי עושר גדול רוחני וגשמי. עתה מבקש יעקב לשוב אל ארץ אבותיו ולחיות בה חיי רווחה ובטח. לכן, עתה על יעקב לשלם לעשו את התשלום המלא עבור הבכורה וברכותיה. כבר למדנו מן הפרשה הקודמת, פרשת ויצא, כי כדי להתקיים קיום רוחני נכון, שילם יעקב ללבן תשלומים חומריים בעבודה ובצאן. לכן עבד יעקב עבור רחל שבע שנים נוספות, וכן העשיר את לבן בשש שנות עבודה נוספות כרועה צאנו, בטרם חזר לארץ אבותיו. תשלום זה היה חלק מן התשלומים עבור הבכורה והברכות, ששילם יעקב לאומות העולם. עתה, מששב יעקב ארצה אל המקום הרוחני הגבוה ביותר, הוא ארץ ישראל, מקום של חסד ואמת, צריך היה יעקב להיפגש עם עשו ולשלם לו ישירות את התשלום האמיתי המתבקש בדרגת החסד, עבור הבכורה וברכותיה. משום שההגעה של יעקב לארץ ישראל משמעה עליה רוחנית, צריך היה יעקב לסיים את "ההתחשבנות" עם עשו לדורות. אולם עתה, מצבו של יעקב טוב הרבה יותר מלפני עשרים שנה: הוא חזק, הוא אינו בודד עוד, על ביתו נמנים אנשים רבים, והוא עשיר מאוד. עתה יכול יעקב להימנע מן התשלום הגופני והרוחני שרצה ממנו עשו כשחישב להרגו. לשם כך, פעל יעקב על פי כללי האסטרטגיה הרוחנית המתוארת בפרשה: ראשית, יעקב התפלל אל השם אלוהי אבותיו, שיציל אותו מיד עשו וישיבו בשלום למולדתו ולארץ אבותיו, כפי שהבטיח לו. יעקב אומר להשם "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך ... הצילני נא מיד אחי מיד עשו " (בראשית לב' יא') המפרשים ובראשם רש"י, מסבירים כי יעקב חשש שמא זכויות האבות שלו נתמעטו, ואולי לא יספיקו לו בהתמודדות מול עשו, כיוון שהשם פעל עמו בחסד גדול בכל ימיו בגלות. לכן, יעקב הזכיר לפני השם את הבטחותיו לשמרו ולהיטיב עמו, ולהיות עמו בארץ אבותיו (רמב"ן). יחד עם זאת יעקב נקט פעולות נוספות כדי להתמודד עם עשו. הפעולה השניה היתה משלוח מתנות לעשו כדי להפיס את דעתו וכדי לפצותו הלכה למעשה על אבדן הבכורה והברכות. מובן כי עוד מחייו בבית לבן, יעקב מבין את משמעותו של התשלום החומרי עבור הקדושה שבאה מן הבכורה והברכות, והוא מעדיף לשלם לעשו פיצוי חומרי בכסף או בשווה ערך כסף. לאחר ששהה בבית לבן, יעקב כבר מכיר את הכלל: בעד הרוחניות והקדושה כדאי לשלם תשלום חומרי, ובלבד שלא יהרגו אנשים בגוף ובנפש, ויעקב וביתו ימשיכו לקיים  את דרך השם, שהיא דרך רוחנית השונה בתכלית השינוי מדרכו של עשיו.  עדרים עדרים של צאן ובקר שילם יעקב כמנחה לעשו, תמורת הבכורה והברכות. אך בפעם זו, לאחר שיעקב שילם עבור המשך דרכו הרוחנית גם ללבן וגם לעשו, זהו תשלום אמיתי, סופי ומוחלט, שלאחריו לא יבואו עוד עשו וצאצאיו בשום טענה כלפי יעקב. רש"י ורמב"ן מפרשים עוד כי הצאן היה כמעין כפרה על חיי יעקב: גוף הצאן נמסר לעשו כנגד גופו של יעקב, אותו רצה עשו להרוג. הפעולה השלישית היתה להיערך למלחמה עם עשו, ככל שעשו יכפה על יעקב מלחמה, על ידי חציית מחנה אנשי יעקב לשניים.

כאשר יש דיוק רוחני כל המוסיף גורע 

מפרשי המקרא מצדדים במעשיו של יעקב ומקבלים את האסטרטגיה המדויקת רוחנית בה נקט. ראשית התפילה לאלוקי אבותיו, שיזכור לו את הבטחותיו וימשיך לשמור עליו גם עתה, שנית, הענקת המתנות לעשו כפיצוי וככפרה, שלישית ההיערכות למלחמה מול עשו. יחד עם זאת, מפרשי המקרא חלוקים ביניהם באשר למעשה נוסף שעשה יעקב כלפי עשו: יעקב מכנה את עשו "אדני" ואת עצמו מכנה יעקב "עבד" לעשו (בראשית לב' יט' כא'). ישנם מדרשים ומפרשים הרואים בכך סוג של השבת הכבוד האבוד לאח הבכור, שנחשב בימים עברו במעמד של אב כלפי אחיו הקטנים ממנו ( מדרש תנחומא, רמב"ן בראשית לב' ה'). מדרשים אחרים רואים בכך התרפסות שלא לצורך. ראשית, משום שבכך שיעקב מכנה את עשו "אדני" הוא עושה הקדש לחול (רמב"ן הלכות יסודי התורה פרק ו' הלכה ב') שנית, משום שהשם בכבודו ובעצמו אמר לרבקה  בעת שהיתה הרה עם התאומים ברחמה כי "שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר" (בראשית כה' כג') בעוד יעקב מכנה את הצעיר, שלא כרצון השם, "עבד". אם כך המאבק הבינדורי בין ישראל ואדום נמסר לרבקה בנבואה ויעקב התעלם ממנו בכנותו את עשו "אדני ואת עצמו "עבד".  על כך אומר המדרש, נקבע שאדום ימשול בישראל בעולם הזה, וישראל ימשול באדום בעולם הבא (מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה בראשית אות קמד). המדרש בבראשית רבה אף דורש כי בעבור שמונה הפעמים בהן יעקב השפיל עצמו וקרא  לעשו "אדני", יצאו מבני עשו היא מלכות אדום, שמונה מלכים, אלופי אדום, קודם למלכי ישראל. אם כך, לאחר שיעקב שילם לעשו תשלומים חומריים בצאן ובבקר לא היה עליו לכנות את עצמו "עבד" ואת עשו "אדני" ולהעביר את מערכת היחסים הרוחנית ביניהם למערכת יחסים שבין עבד ואדון. לא היה זה סימן טוב לבאות. העבד שייך בגוף ובנפש לאדוניו, הוא אינו בעל רצון חופשי, אין לו מחשבה חופשית. זה לא מה שהשם רצה שיעקב יאמר לעשו. אולם משאמר יעקב את הדברים, נוצרה תבנית רוחנית שאפשרה לאדום למשול בישראל ולשעבד אותם. אם כך, ההבנה הרוחנית מדברי יעקב לעשו היא, כי בדרגה מסוימת, יכול היה עשו, ממנו יצאו אומות העולם הנוצרי, לשעבד את יעקב בגוף. כלומר: ניתנה רשות מסוימת לעמי אדום לפגוע פגיעה  רוחנית וגופנית בעם ישראל. על כך בהמשך.

מאבק גופני עם מלאך רוחני במקום מאבק גופני עם עשו

כאמור בפרשה, יעקב מזכיר להשם את החסדים הגדולים שעשה לו בזכות אבותיו, אך גם מבקש ממנו להצילו מיד עשו. אכן, השם עשה עם יעקב חסדים גדולים מיום היוולדו. אולם חסד גדול מאוד עשה השם עם יעקב, ודרכו נעשה חסד גדול לעם ישראל כולו, על ידי המלאך ששלח השם ליעקב להיאבק עמו. מה פשרו של מאבק זה עם המלאך ומדוע היה בו צורך? המאבק היה מאבק בין יעקב, בן אדם , ובין מלאך השם שהוא נברא רוחני. מדובר היה במאבק גופני, במעין התגוששות גופנית שנערכה בין יעקב והמלאך עד עלות השחר. המלאך לא יכול היה ליעקב, וכביטוי לכך הוא נקע את כף ירכו של יעקב. הכוונה היא לחלק הנמוך של הירך המחובר לברך, שם עובר גיד הנשה, הוא עצב השת היורד מן האגן לירך. בעלות השחר, צריך היה המלאך לעלות השמימה כדי לומר שירה לפני השם (בראשית רבה עח' ב' ) אולם יעקב סירב לשחרר את המלאך עד אשר יברכהו. יעקב הבין כי יכול היה להתמודד עם המלאך במאבק הרוחני, וכי הוא זכאי לכן לברכה הרוחנית הבאה כשכר על התמודדות זו. ואכן, יעקב זכה לקבל מן המלאך ברכה חשובה, כי מעתה ייקרא שמו ישראל  "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב' כט'). המדרש מלמד כי המלאך היה שרו של עשו (ר' חמא ברבי חנינא, מדרש בראשית רבה, פרשה עז' סימן ג') וכי יעקב נתגושש עם העליונים ועם התחתונים ויכול להם. (בראשית רבה עח'  סימן ג') כלומר: יעקב נלחם עם עשו מלחמה רוחנית על ידי המאבק במלאך השולט בעשו, ובכך נחסך ממנו המאבק הגופני בעשו עצמו. אולם בכל זאת בגלל הנקע הקטן בירך, שביטא פגיעה גופנית מסוימת של עשו ביעקב, התקיימה בין יעקב ועשו וצאצאיהם לדורות, גם מלחמה פיסית. כך, לאורך הדורות מוכרים מצבים בהם עמי אדום התנכרו לעם ישראל בגוף ובנפש ושעבדו אותם שעבוד רוחני וגופני. החל מתקופת מלכויות יוון ורומא, דרך האינקוויזיציה הספרדית, ועד העת החדשה בשואת גרמניה. בעת הזו, אין התנכרות רוחנית והתנכלות גופנית מצד עמי אדום לעם ישראל, וכל ההתמודדות הגופנית של עם ישראל נעשית עם הישמעאלים, בני ערב. אם כך, לאחר שיעקב נאבק במלאך ויכול לו, משמעות הברכה שקיבל ישראל היא כי מעתה, ההתמודדות הרוחנית והפיסית של עם ישראל עם יריביו הרוחניים והגשמיים שמוצאם מעשו ומאדום משתנה. ככל שישראל ייאבק בהם רוחנית, ולא יתרפס בפניהם הוא יוכל להם, בדיוק כפי שיעקב יכול היה למלאך. לא  עוד התמודדות שתכלול בריחה או התרפסות, אלא התמודדות הבאה ממקור של סמכות ושררה. זוהי התמודדות מתוך חוזק ועוצמה, ובעיקר, מתוך הכרה כי השוני בדרכים הרוחניות בין ישראל ואדום מצדיק את קיומו של המאבק הרוחני או הגשמי המתקיים ביניהם, ואת נכונותו.

תשלום חומרי לאומות העולם למען הקדושה

כידוע, מעשו יצאו אומות העולם הנוצרי. שנים ארוכות שיעבדו אומות אדום את עם ישראל במלכויות ובגלויות השונות בניסיון להטמיע את היהודים בכלל עמי העולם הנוצרי ולהביא להכחדתם. (לא ניתן אגב לומר זאת על הישמעאלים שבזמן ששלטו ביהודים התירו להם חופש דת מתוך הכרתם באל אחד). כפי שהמלאך הצליח לפגוע בגופו של יעקב ולנקוע את כף ירכו של יעקב, אך לא יכול היה לו רוחנית, כך גם אומות העולם הנוצרי פגעו ביהודים בגוף ובנפש, אולם לא הצליחו להביא לחורבן רוחני של היהודים. בדורנו, אין עוד נוצרים שהורגים יהודים בפוגרומים, מעלילים עליהם עלילות דם,  או מכריחים אותם להמיר את דתם. נדמה שהפגיעה הגופנית של הנוצרים ביהודים נסתיימה. נותר אם כן מאבק רוחני שבו אנו צריכים לשאוף לשלם תשלום חומרי בלבד. אכן, אנו משלמים לאומות העולם תשלומים חומריים כל העת, בין אם בכסף בין אם בידע עתיר, ובמיוחד בהישגים תרבותיים מדעיים וטכנולוגיים שהשיג העם היהודי לרווחת כל אומות העולם. תשלומים חומריים אלה הם הצאן שהעניק יעקב במתנה לעשו, הם התשלום שמשלם עם ישראל עבור הבכורה והברכות בהיותו עם השם הנבחר. קדושת עם ישראל אם כן, תמיד תתעלה מעל החומר ותהיה קודמת לו, ועדיף תשלום חומרי לאדום על פני התפשרות רוחנית.   

סיכום

פרשת וישלח מלמדת אותנו את עדיפותם של חיי הקדושה והרוח של עם ישראל על פני חיי החומר. מאז המאבק של יעקב בעשו, העם היהודי שילם ועדיין משלם לעמי העולם  הנוצרי בעיקר תשלומים בחומר, כדי לשמר קדושה ורוחניות. יכולת ההתמודדות הרוחנית של עם ישראל, כמו ההתמודדות של יעקב עם המלאך, מהווה גורם חשוב ומכריע בהתמודדות זו. פירוש הדבר, כי על עם ישראל להתמיד בדרך השם הרוחנית תוך דחיית השפעות זרות ככל הניתן. כיום, אדום אינו מהווה עוד סכנה גופנית לעם ישראל, אולם הסכנה הרוחנית מצדו עדיין קיימת. זו היא הסכנה של ההשפעות הזרות של דורנו על היהדות. בהן צריך להיאבק רגע רגע, שעה שעה, יום ביומו. אלה עלולות להביא חס ושלום לפגיעה בדרך הרוחנית שכל יהודי צריך לילך בה. המאבק הזה הוא מאבק בשררה, מתוך ידיעה כי יש לעם ישראל יכולת לנצח את המאבק הזה. אל לעם ישראל להתרפס בפני אדום . אל לנו לתקנן את עצמנו לדעת על פי כללי הרגולציה האירופית והאמריקאית, או להתאים עצמנו לכללים התרבותיים והחברתיים המקיימים את עמי אדום. בכך, אנו עלולים חס ושלום לייבא לחיינו ערכים שאינם שייכים לעם ישראל. זהו מאבק רוחני תמידי, ופרשת וישלח מלמדת אותנו כי הרצון לנצח בו הוא עיקר העבודה. אכן אנו נתפסים כאומה חזקה: זו שמתפללת להשם להגנתה, ומקיימת חיים רוחניים נבדלים ונבחרים, זו שהעניקה הרבה מתנות לאומות העולם בדמות חכמה, ידע והישגים כמעט בכל תחום, וזו שנערכת למלחמה בכל יריב בדרך מעוררת הערצה -  והכל - כדי לשמר את דרך השם, את הבכורה ואת הברכות הבאות עימה.