השעון צלצל בשעה שתיים-עשרה, בדיוק כאשר דוקטור בנימין, ישב במשרדו, עסוק בכתיבת נאום חשוב, אותו עתיד היה לקרוא בפני קהל בועידת הרופאים.

עני אחד, בשם מחמוד, כרע אותה שעה לידי מיטת בתו ההרה, שצווחה מכאבים, רועדת מקור, ודמעות מרות זולגות על לחיה.

בתו הייתה אך בת שמונה-עשרה. בעלה מת עליה. היא נותרה לבדה, ודומה כי הלידה קשתה עליה מאוד.

מחמוד העני, ישב, אובד עצות. הוא הניח את ראשו בין ידיו. לא היה בביתו הדל מאום שיקל על ייסוריה של בתו הצעירה.

"האם שכחת, כי הרופא בנימין מטפל בעניים חינם?" אמרה לו לפתע אשתו.

"אלך אליו, ואדפוק על דלתו, אולי יציל את בתנו ממוות," אמר מחמוד.

הוא קם ממקומו, פוסע במהירות ומתנודד כשיכור, עד שהגיע לפתח ביתו של הרופא.

הוא דפק על הדלת.

משרת יצא אליו.

" מה רצונך?" שאל המשרת.

"בתי, בתי עומדת למות, אני רוצה לדבר עם הרופא!" השיב.

"הוא עסוק ביותר. הוא ביקש ממני במפורש שלא אפריע לו במאום!" השיב המשרת, וטרק את הדלת בפני מחמוד.

מחמוד החל לפסוע לעבר ביתו. ליבו הולם בפחד.

לפני שהגיע לפתח ביתו, הוא נעצר, ומילמל:" רומם אותי אלי, ואעשה כמצוותך!"

לפתע ראה אדם הולך לאיטו מולו.

מחמוד הושיט לאיש את ידו:" צ דקה, אדוני!"

האיש גער בו, ופנה לדרכו. מחמוד המשיך לנסות את מזלו. הנה, איש שני, וכמוהו שלישי, ורביעי. הכל כושל בידו.

פתאום חלף על פניו שוטר.

" אדוני, מה העבודה הזאת," אמר השוטר," פושט יד ברחוב. בוא עימי מייד לתחנת המשטרה!"

" איני פושט יד," ניסה מחמוד להשיב לו," בתי תמות, אני רוצה לאסוף את שכר הרופא, ואין לי כל דרך אחרת!"

השוטר לא נתן דעתו עליו, ולקח אותו לתחנת המשטרה.

מחמוד נותר כל הלילה במאסר . בבוקר שוחרר.

כאשר שב לביתו השעה הייתה עשר בבוקר. לפתע שמע צרחות ובכי בוקעים מכיוון ביתו.

הוא החל לרוץ וכאשר הגיע מצא כי אשתו צווחת ובוכה-בתו מתה.

באותה שעה, ניצב דוקטור בנימין בועידת הרופאים.

הוא פתח ואמר-" הרפואה, נכבדיי, היא המקור השופע, המרפא את העניים בחינם..."

* מחמוד תיימור, הוא סופר מצרי, שכתב ופעל באמצע המאה ה20. סגנונו הלקוני, העיתונאי כמעט, מזכיר כעין סיטואציות קולנועיות, שהיוו אחר כך אבן דרך בקולנוע המצרי בכלל. תיימור, שמוצאו ממשפחה אמידה, התמקד בשני כיווני יצירה, מנוגדים למעשה: האחד- כתיבת קומדיות וסקצ'ים לתיאטרון במצרים, ברמה עממית ופשוטה בדרך כלל, השני- סיפורים קצרים ( למעשה קצרצרים), שעניינם הוא לרוב חברתי-קיומי. בדומה לסופרים אחרים, בני דורו ואלו שבאו אחריו, הוא התמקד הרבה במחאה חברתית, וקיומית, מרומזת אומנם, אבל בעלת משקל וחשיבות שנתנה אחר כך אותותיה בכלל הספרות המצרית לדורותיה.