סיפור:
מנחם/ דניאל חקלאי


1. השמיעו אז ברדיו הרבה תיסלם ובנזין. לפעמים גם השמיעו קצת את להקת הקליק. מנחם ניסה לגמוע את המרק אבל לא הרגיש את הטעם שלו בכלל. הוא חשב על כל הדברים הרגילים שעניינו אותו. אבל הוא לא ידע אם באמת הייתה פה עזרה לישראלים ממוצא מזרחי או ניצול פוליטי. וגם לא היה ברור כל העניין הזה עם ההתנחלויות.

2. כי מנחם רצה דמוקרטיה אבל התנגד לזה שהערבים ביו"ש יקבלו מדינה או אזרחות ישראלית. נראה לו שאוטונומיה תספיק להם. ובכל אופן הרגיש ואף ידע שרק ליהודים יש זכות למדינת לאום בכל ארץ ישראל. התחשק לו לבנות עוד המון התנחלויות.

3. הוא חשב על הדרישה לבטל את הממשל הצבאי שהוטל בזמנו על ערביי ישראל. ואז מתח את האברים שלו תוך כדי ישיבה. הבטן הרזה קצת הציצה מתחת לפיג'מת הפסים שלו. הוא הסתכל לעצמו בפופיק בזמן שהחולצה עלתה למעלה ואמר לעצמו שהפיג'מה הזאת מזכירה לו את השואה. אחר כך הוא חשב על הפצצת הכור בעיראק ועל טייסינו הגיבורים ועל הבן שלו זאב שיגיע לבקר אותו היום אחר הצהריים. אבל הוא לא הצליח להתרגש מכל המחשבות האלה (למרות שאהב מאד את הבן שלו).

 4. ואז קם מהכיסא ופסע לספה ונשכב עליה. הביט בכפות רגליו היחפות וניסה לחשוב על העונג שבניצחון האחרון על מר פרס אבל לא הצליח להרגיש שום עונג. כלום. פתאום התגעגע קצת לבן גוריון. לא, לא למאבק המשולהב ההוא נגד הסכם השילומים. המאבקים האלה כבר לא עשו לו את זה. זה היה סתם געגוע לבן גוריון השבור שאחרי הפרישה. בן גוריון המובס של שדה בוקר. מנחם פתאום הזדהה איתו.

5. כל המחשבות הרגילות לא עוררו בו כלום: אלטלנה כבר לא הרתיחה. רצח ארלוזרוב כבר לא סיקרן. הכלכלה הליברלית עוררה בו פיהוק. השקרים של שרון ורפול לא עוררו בו זעם. אפילו הסזון כבר לא הטריד. רק צער נורא הציף אותו.

 6. אפילו זיכרון נאומי הכיכרות לא ריגש אותו עכשיו. גם הסכם קמפ דיוויד והחפירות של וויצמן ודיין וקרטר ולחיצת היד עם סאדאת כבר לא גרמו לו לשום התרגשות. רק הזיכרון הזה של קבלת פרס נובל גרם לו להרגיש קצת התעוררות. הוא ניסה לשחזר את רגע קבלת המדליה והתעודה בזמן שבלע כדור בלי לשתות מים. היה עדיין במצב של שכיבה.

7. הוא עצם את עיניו לחצי דקה ואז פקח אותן בבעתה. נזכר במאות החיילים ההרוגים. בדמיונו ראה פרצופים של נערים חסרי הבעה. קפואים. עיניים פעורות בלי שום מצמוץ. ואז חשב על השפם של יצחק שמיר ועל אחד הנאומים של יצחק רבין בכנסת ופתאום נרדם. בחלומו עלה על הבופור וראה שם רק מכונות יריה.

8. הוא לא ראה חיילים או אנשים בכלל. לא גנרלים ולא חיילים פשוטים. לא מרצחים מאש"פ ולא חיות דו רגליות. אפילו לא לוחמים מהפלנגות או מצבא סוריה. סתם מכונות יריה שעל כל אחת מהן היה מצויר מגן דוד בתוך טלאי צהוב. וליד מכונות הירייה היה תלוי שלט מטונף שעליו שתי מילים באנגלית: סברה ושתילה.

9. פתאום הופיעה אהובתו. היא עמדה שם זקופה ויפה. היא נראתה בדיוק כמו ביום שהתחתנו. הוא התבייש בעצמו כי ידע גם בחלום שהוא זקן ואילו היא הייתה צעירה ומושכת. הוא הרגיש שיש לו ריח רע מהגוף. ריח של זיקנה. עיניו התמלאו דמעות. הוא הוריד את משקפיו בחלום וקרא לה "עליזה".

 10. היא ניגשה אליו בפנים רציניות. היא לא חייכה. ואז הביטה בו בעיניים עצובות והרימה את ידה השמאלית וליטפה את פניו.

 11. מנחם הרגיש שהוא רוצה לחבק אותה. העניין הוא שיאסר ערפאת עמד לידו והסתכל בו בעניין. ומנחם התבייש פתאום. לכן נשאר קפוא מול עליזה תוך שידה השמאלית על לחיו ותוך כדי שערפאת עומד לצדו. ערפאת היה מגולח לגמרי בחלום. עם טי שרט וג'ינס וכפכפים. ובלי כאפיה. ובאופן משונה, הרגיש פתאום מנחם תשוקה אדירה להתכרבל בזרועות של אבא שלו. כמו אז. בערבות השלג של פולין. רחוק כל כך מארץ ישראל. רחוק כל כך מהשלג של לבנון. רחוק מאד מהר הזיתים בירושלים.