א. מסביב למדורה

להבות דקות גֵו לוטפות, אופפות וחובקות בנפצוצים עליזים את גזרי העץ הניצבים כמשוכה וממלאות את נחירי היושבים סביבן בניחוח שרף מוּתָּךְ, שוככות, ומיד שבות ועולות מתחתית כחלחלה, מדמדמת, ושוב נעלמות לחלקיק של רגע ואז חוזרות לתחייה במשנה עוז, משתלהבות בעוצמה ונבלעות בסִחֲרוּר צהבהב אל תוך החלל הלילי המעשן, המעוטר מלמעלה במחטי עצי-אורן שנָטעו הראשונים, ובהבהוב, מאירות מלמטה את פני כל רעיו, כעשרים במספר, התולים את עיניהם המואדמות באיש מעוצב-זקן, רחב-גרם ורך-דיבור, הלוא הוא ציצי, מְסַפֵּר הסיפורים הנודע מימי הפלמ"ח, מימי קום המדינה – שהיה המדריך של אבנר, המחנך שלהם, שהביא אותו לספר להם מאגדות-המזרח מלפני אלף שנה...　　

השתיקה המתמשכת זרוּיַת הנפצוצים נשמעת כמו שעטת פרסות על דרך כורכר מרוחקת, או ליתר דיוק, כמו קורנפלייקס פריך שנגרס בַּפֶּה דָבָר ראשון על הבוקר. אבל, שלא כמו בארוחת-הבוקר, כאן, בחשיכה, מופנה המבט פנימה, לאיזור החזה והבטן, והוא מסתובב שם בִּפְנים, מחפש משמעות, וכשאיננו מוצא, הוא שב אל האש ואל כתמי הַפָּנים שמֵעֶברָהּ השני, המסתמנים מבעד לכילת העשן, ומשוטט ועובר הלאה ונוחת רַכּות על הפנים המסותתות של אותו ציצי, שעיניו השחורות מתנוצצות כגרפיט, ובעוד רגע, זה ברור כמו שעכשיו לילה, יפתח ויספר, בַּקול המגרה הזה שלו, מהסיפורים שסופרו אזסביב המדורה...

"כשנולד לַח'ליף הארוּן אַר-רשיד עֶבֶד האלוהים בנו הראשון, חסן עבדאללה," פותח ציצי בקולו רְווּי הנועם, "ובאותו יום, נולד בן גם לאיש סודו הנאמן, חמדאן עאלי, ונתכנה מוּהַנַּד, שתהיה זרועו עזה כזרוע אביו לעשות שַמות בין שונאי הח'ליף, רבה היתה השמחה ברחבי הממלכה. רק המורדים מצפון, שלא אחת ידעו על בשרם את נחת זרועו של אבו-מוהנד, קיללו את הבנים בַּקללה, שנוראה היתה מכל שיצא אי-פעם ממחוזם המקולל, וזו לשונה: 'ביום מלאות להם שמונה-עשרה שנה, יטול מוהנד סכין ויתקענה בליבו של יורש העצר, אהוב-העם!' לאיש, לבד משני האבות, לא נודע דבר הקללה, שהגיעה חתומה במגילה ביום הולדתם השנים-עשר של הנערים, שבּו נערכה בהם ברית-המילה ברוב עם, ובתום ההילולה, שכמוה לא ידעה בַּגְדָד מדורות, פרשו הרון וחמדאן אל אולם המועצה וַיֵשבו לבדם ולבם כבד כל שאריתו של אותו לילה לטַכֵּס עצה כנגד המחרפים את שֵם אלוהים ואדם.

"'קללה על ראש עובדי האלילים, שלעולם ישביתו שמחתם של מאמינים יִשְרֵי דרך,' נאנח הח'ליף, והשיב לו רעו: 'אַל יפול לבבך, מַחליפו של הנביא עלי אדמות! לא קללה שלחו הכופרים, כי מתכונת לסבל ולדאגה, למען נִשָּׂאֶנָּה בליבנו שש שנים תמימות ונחכים לְטַכֵּס עצה נגדם. כי, בעיוורונם, נתנו הכופרים בידינו זמן יקר מפז לסכל את רוע הגזֵרה! הלא חכם ונבון בנך חסן מכל אשר ידענו, וגם ידי-זהב לו לעסוק בכל מלאכה. ובתום שלוש שנים, במלאת לו חמש-עשרה,' המשיך הווזיר, ' הבה נשלח את בנך בלוויית צוות נאמן באונייה טעונה מכל טוב אל הרחוק שבאיי המזרח, ובשובם, נקפד את חיי מלוויו, שלא ייצא הסוד חלילה, ויהיה חסן מוגן מכל רע עד חלוף שלוש שנים ועוד יום אחד!'

"שמח הח'ליף שמחה רבה לעצת יועצו הנאמן והוסיף עליה מליבו: 'ובהתקרב המועד, יישָלח גם בנך, מוהנד אבן-חמדאן, באוניה טעונה מכל-טוב מערבה, ככל אשר ירחיק כלי שיט לשוט, ואז, גם אם יפיצו הכופרים את לשון הקללה למען זרוע מבוכה ומדנים בקרב העם, לא יהיה בכל מלכותי מרבד קסמים אשר יוכל לגמוא את אלפי המילין המפרידים בין הבנים!'

"וכך הווה. וביום הולדתו החמישה-עשר, הושם חסן על אי בודד, הרחק, במזרח, ובשובם, נערף ראשי מלוויו ואיש לא ידע את קבורתם. ובשלושה חודשים ליום-הולדתו השמונה-עשר, הושם גם מוהנד על כלי שיט מפואר אשר הפליג מערבה, אל מרחבי האוקינוס, אל המקום שם נישאת הארץ על גב ארבעת פילי ענק, להרחיקו ככל שיד אדם מגעת מֵרֵעו היקר לו מכל.

"אולם לא כך נגזר. הקללה איומה היתה ונוראה. רוחות עזות טלטלו את אנייתו של מוהנד כקליפת-אגוז ואנשי-צוות טובים ונאמנים נשטפו מעל הסיפון בזה אחר זה ושקעו בתהום המצולה. והרוח לא שככה, ומיום ליום פחתה תקוותם, ובא היום הנורא מכל ובו חלפה ספינתם על פני האבן השואבת שבתחתית הים, מסמריה נתלשו והתעופפו לכל רוח וחלקיה נתפרדו כקני קש, ומצא מוהנד את עצמו נאחז בגזר עץ, מיטלטל כל הלילה, וכאשר שככה הסערה, פקח את עיניו והנה הוא על אדמה יבשה ומעליו עיני חברו היקר לו מכל, חסן אִבְּן-הארוּן!

"לא יכלו הנערים לכלוא את שמחתם למפגש הפלאי, וכאשר השיחו זה עם זה את קורותיהם, וכאשר נתגלה להם דבר הקללה, פרצו בצחוק עליז ורם. כי מי יעלה בדעתו שאהבה כאהבתם תוּפַר ביום היותם לאנשים? ומה גדולה תהיה פליאתם של הוריהם בהגיעם לָאי בְּיום מלאות לבניהם שמונה-עשרה שנה ויום! וכך עברו עליהם הימים בטוב, ובקרַב היום, ועוד יום אחד לפניהם, כל אשר ניתן להם היה לסוך את בשרם בשמן, לצום, להזדכך ולהתפלל תפילת הודיה לאל הטוב והמיטיב.

"ובבוא היום, בעלות השחר, בְּצַפּותָם לאונייתו של הח'ליף, נם חסן על יצועו, ויופיו מעתיק את נשימתו של רעו היושב לידו, ומבקש מוהנד להפתיע את רעהו ולפלח לכבודו מן האבטיח הצונן שהכין לו מבעוד לילה לשבור את הצום, ומושיט את ידו אל הסכין אשר על האיצטבה שמעל חסן הישֵן, ונשמטת הסכין מידו וננעצת בלב רעהו.

"תם ולא נשלם," מסיים-ולא-מסיים ציצי, ולאחר דממת רגע מוסיף: "מה אנחנו למדים מן הסיפור הזה, רעַי?"

ושוב דממה מלוּוה בנפצוצי האש שהחלה לדעוך.

"סיפור יפה," מעיר יונה לבסוף.

"יותר מיפה," מדגיש המספר.

"ואני חושבת," מהגה זיוה בקול הפעמונים שלה, אבל מפסיקה. היא עוד לא מוכנה לגלות את מחשבותיה.

"מה, מה את חושבת?" מעודד אותה ציצי.

"ש... ש... המשמעות של הסיפור הזה היא שהגורל חזק יותר מכל מה שאיזשהו בן אדם יכול לעשות כדי להילחם בו."

"והאם אַת," שואל ציצי – "איך קוראים לך?"

"זיוה. טל."

"האם את, זיוה, חושבת שהוא רלוונטי לחיים שלנו היום?"

זיוה לא משיבה ועיניה החומות, החכמות, ננעצות במדורה הדועכת.

"אני לא בטוחה שאני מסכימה עם מה שזיוה אומרת," אומרת לילי פולוורמאכר, הבת היחידה בקבוצה שעוד אין לה שדיים בכלל, משקפיה כמעט נשמטים מאפּהּ המחודד ומנצנצים באור האדמדם וקולה חורץ ופסקני. "אני מאמינה שעם כל האמצעים הטכנולוגים המודרניים, יש היום לאדם אפשרות לקבוע את גורלו."

אל השתיקה מתגנב קולה הרך, הנלחש-כמעט של דרורה גונן. ליונה מהווה דרורה חידה – איך שהחיוך שלה, כך נדמה לו תמיד, נבלע פנימה ונשאר שם, מגורה ומגרה... "אני לא מבינה על מה כאן כל הויכוח," היא מלחששת. "זה פשוט סיפור נפלא ובשבילי זה מספיק."

אחדים מן הנערים נעים באי נוחות על עכוזם. "הדרורה הזאת," כך היו אומרים אילו דיברו, "תמיד צריכה לעצור את מה שקורה, כאילו בשם משהו שרק היאמבינה!" אבל הם לא אומרים דבר.

"ומה אתכם בחורים?" שואל ציצי. "אף אחד לא רוצה להביע דעה?"

כל העיניים, גם של הבנות, אבל בייחוד של עוזי, גדי, אהוד ואיתן, סבות אל יונה, שכזכור התחיל את השיחה ולא רק התחיל, ברור גם שהוא יסיים אותה.

"תגיד, ציצי," מכחכח יונה ושואל, "תמיד סיפרתם סיפורים כאלה אז?"

ציצי עוקף את השאלה הטעונה.

"מה אתה אומר, אבנר? אתה בטח זוכר! עד כמה שזכור לי, היית רושם את כולם בכתב קטנטן על גלויות ששמרת בקופסת קרטון מיוחדת."

"רובם היו משהו מהסוג הזה, או משהו דומה," מאשר המחנך בנענוע ראש. "דווקא הצ'יזבטים האלה, חצי אמת וחצי בלוף, זה מה שאיחד אותנו. רצינו להיות חלק ממשהו בלתי מושג. לכן הבאתי אותך אליהם, שירגישו את הטעם של הספקות והתקוות שחווינו אז סביב המדורה."

יונה לא יכול להתאפק. "יא-וויילי, יא-וויילי!" הוא קורא, "איך שאתם, עם סיפורי אבירים מימי הביניים, בידיים חשופות ממש, הצלחתם להביס את כל צבאות מדינות ערב! כל הכבוד!"

"אתה באמת רוצה לדעת איך?" שואל ציצי.

"לא ממש, אבל מה שאני חייב להגיד זה שאתה כשרון מבוזבז! סיפור כזה, ומסופר ככה, עוד לא שמעתי בחיים שלי. אבל, איך להגיד את זה, זה לא בדיוק בשבילנו. יותר מדי מלים שלא ממש מתחברות עם החיים."

ציצי מרים את גבותיו בחיוך, כאילו מודה שהובס. לילי פולוורמאכר נשמעת כעוסה.

"תשמע יוינה, אתה – אם אין פה איזה בדיחה דפוקה – שום דבר לא יספק אותך! אתה בטח עוד תטען שזה הכל מזימה של הסי.אַיי.אֵיי, ושלכן האמריקאים נדפקו בוייטנאם."

"לילי, לילי," יונה נשמע מתלונן, "אין לי כל סיכוי אצלך! את תמיד מגלה את כל מחשבותי הכמוסות! אבל במקרה, הפעם יש לך פספוס קטן. אני דווקא חושב שזה סיפור מדהים, אני אפילו מאמין שזה התרחש כך בדיוק – המגנט והכל – אבל אני פשוט יודע שהצעירים של היום לא יתחברו אליו. זאת כנראה הבעייה שלו. זה כאילומדע בדיוני, אבל זה לא. הוא איכשהו פחות מדי מתוחכם."

"טוב, חבר'ה," אומר אבנר וקם, "חייבים להחזיר את ציצי לתל אביב. לדעתי, מה-שהחבר'ה-לא-יגידו, ציצי, התעלית על עצמך הערב. ממש אין כמוך. מחיאות כפיים לציצי!"

ציצי מגיב במבוכה קלה לַמחיאות הנדיבות ואבנר מושך אותו בזרועו. "יאללה, הולכים. יש לנו שעתיים נסיעה בטרנטה שלי."

"הם יודעים איך מכבים מדורה בלי מים?" חוקר עוד מספר-הסיפורים.

עוזי מעז: "כן, בטח, אבל זה לא לְבָּנות!"

"יאללה, אתה גם כן!" נוזפת בו לילי וקמה.

"זזנו?" אומר אבנר.

"זזנו," משיב ציצי, והשניים נבלעים בחשיכה.

* * * * *

רוב התהליכים המכוננים בחייו של אדם מתרחשים בחשיכה, אבל רגעים חסויים כאלה כמעט לא זכורים ליונה. נעוריו עברו עליו בשקיפות ובשלווה פסטורלית, כשהשמש האַרצישראלית מעלה מתוכו מרבּצי נפש אפלים ומיד מפזרת אותם – תופעה שלא יכלה להתרחש באירופה, כמובן, במקום שממנו באו הוריו (או, ליתר דיוק, הורי-הוריו), שם הוצפנו סודות-הנפש תחת מעטה בלתי חדיר של מוסכמה חברתית.

נסיבות לידתו דחפו אותו להתרחק ככל האפשר מפינות אפלות בנפשו. הוא טען, למשל, שהוא אף פעם לא חולם – טענה תמוהה אצל בן קיבוץ שנחשף לתורתו של פרויד, האורים והתומים של החינוך הקיבוצי. "החלום הוא דרך-המלך אל התת-מודע," הסביר להם אבנר עוד בתחילת התיכון. מלך?... לא מודע?... מונחים ערטילאיים כאלה לא דיברו אל לבו של יונה. תורה כזאת, במקרה הטוב, היוותה מטרד לְבֶן הארץ חסר-התסביכים, לַצבר, שפיו וליבו שווים.

איש לא טרח להזכיר שיש משהו חריג במשפחתו עד שיום אחד, יותר נכון, ערב אחד, כינס אבנר את הכיתה לשיחה חשובה. כולם ישבו, השתררה שתיקה, ואחרי לחשושים וכחכוחים שהפכו לכמעט נהמה, פתח אבנר ואמר, שאחרי בירור בוועדת החינוך שֶבּוֹ השתתפו גם אשר וברטה – אבל החבר'ה לא נתנו לו לסיים אפילו משפט. אהוד בן הכמעט-שלוש-עשרה קם ודרש להפסיק את השיחה מיד. הם יודעים הכל – אפילו יותר טוב מאבנר! אהוד הגזים כמובן; היו עובדות ודברים שאיש לא הכיר, אבל מבחינתם, יונה היה ונשאר האור של הקבוצה, הכי אינטליגנטי, הכי מצחיק, והעיקר, החבר הכי-הכי טוב שיש – ולזה לא צריך שום הסבר. דרישתו של אהוד התקבלה.

בעניין ההסתרה יונה גם לא גרס את ההפך, כלומר, שצריך להיות גלוי וישר כמו סרגל. הדגשה כזאת היתה נראית מאולצת. זה לא סוד שהקטעים הפיקנטיים, המיץ של כל סיפור מוצלח, תמיד מכוסים, אחרת לא היה בהם עניין. אבל ההסתרה חייבת להיות ברורה.

"אתה בטוח שזה לא פרדוקס, מה שאתה אומר?" שאל איתן.

"אתה מתכוון אוקסימורון", תיקן יונה והוסיף, "צריך לחלק את הנושא לשניים: לְמה שמכוסה באופן זמני, וּלְמה שחייב להישאר חסוי, כמו למשל שיש לנו פצצת אטום. את החסוי הזה, אם בכל-זאת הוא מציץ מן החור, צריך לכסח בלי רחמים ולקבור אותו עודיותר עמוק, בדיוק כמו פסולת גרעינית."

ולדוגמה הביא יונה את העירום. ההתעניינות בו, הסביר, היא מהסוג הזמני גם אם כרגע הוא מושך המון תשומת לב. במשך הזמן חייבת ההתעניינות החולנית הזאת לעבור. "אם תשאלו אותי," זרק באדישות מופגנת אל בני קבוצתו שחיכו למוצא-פיו ועל שפתיהם מוכן גיחוך-תגובה נאות – "יש פה צביעות. 'סתכלו על כל האומנים האלה, שלא מפסיקים להתעסק בָּעירום, אבל" – הפסקה דרמטית – "הם בעצמם לא חולמיםלהסתובב ערומים ברחובות פריס או תל אביב!"

זוויות פיהם של עוזי, גדי, איתן ואהוד השתפלו החלטית וראשיהם נדו בהסכמה. אין מה לדבר, יונה צודק.

יונה לא התעסק עם בנות. "אין מה לעשות אִתן," קבע תוך שליחת מבט מהורהר למרחקים, "כל מה שהן אוהבות זה לחטט בעבר – שלךָ ושלהן! זה לא נראה לכם קצת חולני? את מי זה מעניין? השיגעון הזה שלהן לרדת לך לנשמה!"

רק לחשובעל מה שלילי פולוורמאכר עשתה כשהשוותה את הפריצה התמימה שלהם למחסן-החשמל – בסך-הכל, טקס-חניכה-אלטרנטיבי-חילוני שהם תכננו לַבַּר-מצווה של איתן, ובתגובה לחוויה הלא-מסַפּקת סביב המדורה, טקס, שהוצא לפועל באופן מושלם לפי הקווים של מבצע-אנטבה-אבל-בלי-הרוגים. להפוך את המבצע המזהיר של החמישייה לאירוע טראומטי, לכנות אותו טקסמצ'ואיסטיאטוויסטי, בקיצור, להעניק לפריצה שלנו סיוםכל כך עלוב? מתאים לבנות!

בהתחלה ניסה אהוד לשכנע אותם לא להראות ליונה את הדף שהיא הדפיסה, התגנבה והניחה להם על המיטות בעילום שם. אבל יונה לא היה זקוק לאיזה דףכדי לקרוא על פני חבריו שהם מסתיריםממנו מידע חשוב. מבט אחד שלו הספיק לאלץ את גדי לשלוף את הדף הוורוד מהגופיה שלו ולפלוט: "תִ-תִ-תִ-תִראה בעצמך מה שהיא כו-כו- כותבת, טֶ-טֶ-טֶקס אטוויסטי..." יונה העיף מבט בדף, דחף אותו בחזרה לידיים של גדי, הסתובב והלך ישר לספריה הפדגוגית ושם, אחרי סריקת שתי אנציקלופדיות, מצא, תחת "אטוויסטי", שבאפריקה היו מְבקעים לְבָּנות בְּנות שתים-עשרה את קרום-הבתולים. אז בזה היא מאשימה אותם, הה? ועוד מדפיסה את זה בעלון מיוחד ומודיעה ש"כנראה קרה משהו מאוד מדאיג" ודורשת לקיים שיחה דחופה "במה שכמה מהבנים שלנו עשו"! והיא עוד קוראת לזה – "תן את הדף, יא מפגר – מממ... סובלימציה של טקס חדירה מצ'ואיסטי... פיחס!!"

בזמנו, יונה הבטיח להם שאם הפריצה תתגלה הוא ייקח את כל האחריות על עצמו. מה יכול כבר לקרות? מה הם יכולים כבר לעשות לַבֵּן-של? אבל למרות שלאף אחד לא היתה שום הוכחה שהם היו אלה שפרצו, זה כאב, ולא בגלל זה שחשדו בהם – עם זה הם יידעו להסתדר – אלא שפתאום הוא, היוזם, המוביל, חש נבגד.

"טוב," סינן יונה משפתיים קפוצות, "שתהיה שיחה! למה לא? אבל בתנאי אחד: שהגיברת תציג לפני כל הקבוצה את ההבקעה הזאת שהיא מדברת עליה."

כל הארבעה החווירו – היא אולי בכלל לא התכוונה לְמה שיונה מצא באנציקלופדיה... אולי הוא סתם מוציא מסקנות... אולי אתם צודקים, השיב להם מבטו, אבל היא התכוונה למשהוכשהיא אמרה חדירה, לא? "צריך שכולם כבר יבינו, שכשמדובר בנו, לא כדאי להם להתעסק עם רבדים אפלים!"

הרגע הקשה לא היהכשאהוד הופיע באורווה, חטף מהיד של יונה את מברשת-הברזל שבה הוא הבריש את צור והודיע שקרה משהו נורא; גם לא שכששניהם הגיעו בריצת מרתון לפינה שלהם – למסלעה שמאחורי הבוגנוויליות הלבנות בין מגרש הספורט ומטע אל"ף, המקום שבו היו נפגשים כמעט כל יום אחרי המקלחת לתכנן את שאריתו של היום – ואהוד התחיל להסביר ויונה קטע אותו באנקה, "הם חושדים, כי הם פוחדים שֶהַתַת-מודע יעלה לנו מהבטן! שיכניסו להם כבר לראש: אין דבר כזה תת-מודע ושיפסיקו לבלבל!" כל זה ממש לא הפתיע. אבל, כשאיתן, גדי ועוזי הגיעו אחריהם בריצה ורק לפי הצליל של הקול של יונה ניחשו שהוא כבר יודע וגדי – שגמגם לפעמים, אבל היה מסוגל לדבר שוטפת ורק פיתח את הכְּאִילוּ-גמגום בשביל לצאת ממצבים

מצד שני, התקיפות של יונה החזירה להם קצת מביטחונם האבוד. עוזי, שכמעט לא דיבר אבל כולם חיכו תמיד לרמז ממנו כדי להבין את מצבם מול יונה, חייך את החיוך הדון ז'ואנישלו, וזה אישר להם שיונה בעצם אותת כבר שהמשבר חלף ואיתן ועוזי שאלו כמעט ביחד, צמאים לאקשן: "איך תתפתח פה תגובה, יונה, איך?"

היה אתנח קל. מבטו של יונה לא בישר עדיין טובות. "כמו שמגרשים זבוב," הפטיר והשפיל את עיניו. הוא עוד לא היה מוכן לטפיחה חברית על השכם. משהו בהתנהגותם עדיין הפריע לו: הם לא ישרים אתו.

אהוד מלמל: "אבל, יונה, יש מצבים שמחייבים בכל זאת לשמור-סוד..."

"אף אחד לא אומר שצריך להיות ישר כמו סרגל," זרק אליו יונה את ההכללה הממַתנת שלו, שלא נשמעה היום ממתנת במיוחד, "הבעייה מתחילה כשמסתירים בכוח. אז זה הופך למחלה."

"יש לך פה סתירה," המשיך איתן בשֶלו, תוך גירוד פדחת, "או איך שאתה קורא לזה. אבנר ניסה דווקא לפתוחאת הנושא ולדבר אַתה-יודע-על-מה, לא להסתיר..."

"אז אתה יודע מה?" קטע אותו יונה, "שלא יתערב: הסתרה וכפיית-גילוי זה שני צדדים של אותו מטבע!" וכשאף אחד לא הגיב, הוסיף: "ואנחנו לא מדברים על אז."

שוב השתררה שתיקה, אבל עוזי חייך ולכולם היה ברור פתאום שהם קולטיםושהם מצטערים. "בואו נעזוב את זה," אמר יונה בתזמון מושלם. "סַפּרו כבר מה יש לכם על פולוורמאכר." (אף אחד עוד לא אמר בפירוש שזאת היא, אבל יונה החליט להמר, וצדק.)

"לא קיבלת את המנשר שלה?" שאל איתן כלא מאמין.

"אתה יודע טוב מאוד שלא," צלף בו יונה, "עוד לא הייתי בחדר. אהוד רק הספיק לספר לי שמישהוהלשין עלינו שביצענו פריצה למחסן וקרא לזה 'חדירה'. אז זאת היאשעשתה את זה, החֲברה שלנו עם המשקפיים?"

כאן נתן לו גדי את הדף ויונה, כזכור, כמעט לא הסתכל בו, רק תקע בהם מבט והארבעה הנידו בראשיהם ומשכו בכתפיהם כמודים באשמת ההסתרה. ואחרי שיונה גילה באנציקלופדיות וריאציות של טקסים אטוויסטיים ומצא את מבוקשו, לרגע אף אחד לא דיבר ולבסוף אמר אהוד בחצי לחש: "תראה, יונה, זו היתה שגיאה מצדנו לא לספר לך מיד. חששנו מהתגובה שלך ומסתבר שצדקנו."

יונה הסתובב לאטו. הבעתו שידרה הודעה בסגנון של אל תעשו מזה דראמה והושיט יד לכאפה. "בסך הכל," הצהיר, "אוסף של בנ-נות. אתם יודעים מה?" וכאן התיז את התנאי מקריש-הדם שלו לקיום השיחה.

גדי אמר אז, "וואו! מִל-מִל-מִלחמת טרויה שְ-שְ-ְשְתַיים!"

המשבר חלף, העימות עם הבנות לא התקיים וגם לא טקס ההבקעה, כמובן. ככה זה כשמבררים בצורה גלויה. מה שאף אחד לא העריך עוד זה, שדווקא לילי, שהוכיחה שיש לה ביצים, תהפוך מאויב לידיד, כמו שסאדאת או מישהו אמר ששלום עושים עם אויבים.

* * * * *

　* עמוס מוקדי-סופר, הוגה דיעות, קולנעון, במאי ומחזאי תיאטרון. הטרילוגיה הידועה שלו על עמוס הנביא נקראת "חיי עמוס".