על שאלות מהחיים והמוות/ בלפור מור
עיון בספר -מות מרתה/ אושרית מינץ/ ארגמן-מיטב
אלה שוכבת במיטה הזוגית שלה ועושה את חשבון הנפש עם זאב בעלה. המורה גדליה זוכה לרגעי חסד של חשבון נפש מתלמידתו לשעבר, וליאורה תוהה אילו הייתה אמה איתה היום ,האם הייתה עוברת מוות שכזה.
גם עקירת שן היא הזדמנות לבחינה של מערכת יחסים. בסופה של העקירה, הבלון אשר תופח במהירות ומאיים לפוצץ את בית החזה של הגיבורה, כבר לא נמצא שם.
חשבון הנפש בסיפורים של אושרית מינץ אינו קורה כמובן מאליו, באופן שוטף וכחלק ממערכת יחסים עם הקרובים אל הגיבורות. התנאי ההכרחי לקיומו הוא פרדה מהם.
כך חשבון הנפש של ליאורה לאחר מותה של מרתה אמה. כך אלה לאחר שזאב עקר לבוסטון, כך שנים רבות לאחר שהמורה גדליה שוכן עפר. אפילו בסיפור החממה ההרהורים והמחשבות על טאלב מהדהדים רק לאחר העדרותו, ותקתוק החדשות הגואל מגביר את ההדהוד. גם החלטה פשוטה על עקירת השן של ברוריה לא יכולה להתקבל במשותף עם רם בעלה, אלא כאשר היא יושבת על הספסל בין הברושים המאובקים ומתבוננת בחשרת העננים המשחירה.
אושרית מינץ קראה לספר בשם 'מות מרתה וסיפורים אחרים'. אין כאן סיפורים אחרים. יש כאן סיפור אחד ארוך של חשבון נפש בצמתים המרכזיים של החיים ובשוליהם, והיא מספרת זאת ברגישות, באמינות ויוצרת הזדהות וחיבור עם כל הדמויות.
הצלחת לגרום לי להיות גדליה יצחקוב המורה המחליף שלך לחשבון תלמידתי היקרה. אם היו לך ספקות אז יש לי הפתעה בשבילך. זיהיתי אותך היטב בגרם המדרגות של הספריה. הבטתי בך, חיכיתי שתבקשי סליחה, שתתנצלי. גם אני הייתי תלמיד שהפריע למורים שלו. אבל לא בהשפלה כזו שגרמה לי לברוח מבית הספר. בחרת להיעלם לבלי ראות אותי שוב. גם אני וגם בית הספר כולו נכשלנו בחינוכך אם רק לאחר שעברת את מיטב שנותייך ואני שוכן עפר, את מסתפקת בלכתוב את השורות בלבד. לא לעשות מעשה, ולקוות שאולי יוקל לך ותוכלי שוב לעשות את מעשייך בשלווה.
תשכחי מזה. לי אין את הפריבילגיה שלך יש. אני כבר לא יכול לכתוב את ועל הסבל שעבר עלי, לא נתת לי את ההזדמנות להרגיע את עצמי ולסלוח. תקוותי שלעולם לא יוקל לך.
שלום הילה זה טאלב .זוכרת? עבדנו יחד בחממה.
נהנית אז להסתכל עלי, לבחון את תנועות גופי והספקי המהיר. ממש כמו נרות חנוכה שלכם. לראותם בלבד. מה שהופך את העניין ליותר סקסי. ומה עשית כאשר נעלמתי? עיקר דאגתך הייתה לשתילים שצריך לשלוח. חשבת לרגע על הבריחה שלנו למערות המסתור? על הבית שנשרף? כן אני מבין שהיה לך מאוד קשה לשמוע בחדשות שמצאו את גופתי. כל כך מתאים לך להיות מעורבת אבל לא להתערבב.
וכשאני מאחד את זאב ורם לדמות הבעל ואת ברוריה ואלה לדמות האישה, בסיפורים 'עקירה' ו-'זאב זאב', שוב חשבון נפש לעת פרידה. מצד אחד השמחה שהבלון המעיק כבר לא מעיק ואפשר לנשום לרווחה; ומצד שני אהובותי ברוריה ואלה אם זו ההתנהלות שלכן במהלך החיים, איך אתן חיות באשליה, מפנטזות לרגע קט ומצפות ממני אחרי כל זה שאשוב אליכן הביתה.
מקום מרכזי שמור לאימא. גם בסיפור המרכזי 'מות מרתה' וגם ב-'זאב זאב'.
עוד כמה זמן תייסרי את עצמך ליאורה יקירתי? מה היה קורה אילו לקחת אותי ואת איז'ו ליום ההולדת של נועה? נכון, העדפת להישאר באזור הנוחות שלך ולא להקשות על המסיבה עם האורחים החולים.
אבל את ההחלטה לנסות לרדת מהמיטה לבד אני קיבלתי ואני צריכה לשאת בתוצאות. אני לא אמדתי נכון את המרחק שבין ההליכון למיטה, בשעה שהחלקתי את רגלי הימנית לרצפה, ההליכון היה כה קרוב ועם זאת כל כך רחוק. כל כך רציתי להגיע באותו רגע אל איז'ו.
די ליאורה מספיק אל תייסרי את עצמך! הפלתי עלייך מספיק תיקים בחיי, אני לא צריכה שגם במותי אגרום לך לייסורי מצפון. את זוכרת שסיפרתי לך על האביב הקפוא ההוא בטשקנט על צלינקה בת אחותי ועל נדז'יה בתי ושהיו ואינן עוד. אל תכעסי עלי שעקרתי אותך מהכפר ומעץ היז'מבינה האהוב עלייך שמפירותיו האדומים היית קולעת מחרוזות לצווארך, והבאתי אותך לקריית שלום, לארץ אחרת.
תדעי לך ליאורה, גם אני שילמתי מחיר כבד, עזבתי תפקיד ומשרה תרבותית בכירה. אני לא זוכרת אם סיפרתי לך על המכתב שקיבלתי מבלה גיסתה של קרולה אחותי. תדעי לך שכולם מתו שם באכזריות בסוף. אנחנו לא מתנו. אותי רק אנס החאם הענק עם הסכין ביד, וכמו שאמרתי לך כל הזמן, הסרטן זה לא הדבר הכי גרוע שעברתי בחיים. ומתוך כל זה עולה דמותם של הבת והאם בציור שליאורה מציירת.
גם אמא של אלה חלתה בסרטן השד ובדיכאון שלאחריו, הדרך מלודז' לישראל רצופה מטענים. אלה לא מבינה מה אבא שלה רוצה ולמה אמא בוכה. היא יודעת שמשהו נורא מתרחש והיא אשמה במה שקרה כי שברה את המראה הגדולה. היא רוצה כל כך להיות כמו אימא, כדי שאימה תדע עד כמה היא אוהבת אותה עד כמה היא בצד שלה. גם לאלה, כמו לליאורה, דודה חשובה בירושלים וגם היא מגלה רגע לפני הפרדה מאמה במעלית שהיה לה אח קטן שנפטר במלחמה.
לך תדע מה יש לנו כאן במות מרתה החיים כמשל או להפך?
