יום אחד, היא פגשה את אוהד נהרין ובאה בעקבותיו לישראל, יש האומרים כי בתקופה מסוימת היא אף הייתה בקשר רומנטי איתו. כוונתה הייתה לחיות כאן ולרקוד בלהקת בת-שבע. היא הפכה לרקדנית המובילה בלהקה. מדי פעם היא ניסתה ליצור עבודות משלה.

אחרי עשר שנים החליטה שכדי ליצור ולגלות מי היא באמת, כיוצרת, עליה להתרחק מהגאון הסוחף ולחזור לארצות הברית. לפני שנתיים היא עזבה את הלהקה ונסעה לסן פרנסיסקו שם יצרה את העבודה הנוכחית ביחד עם הרקדן האמריקאי דייויד הארווי.

לעבודתה היא קוראת Harrowing .  כפל משמעות מעניין. Harrow   הוא מכשיר חקלאי שתפקידו ליישר את הרגבים בשדה והוא גם פועל שמשמעו להיות במצב של מצוקה ומתח.

זה מתחיל הכי פשוט שאפשר. בובי ג'ין סמית' הולכת לאורך הקיר, נעצרת ברכות בערך באמצע הדרך ומתחילה להתפשט. קודם הנעליים והגרביים. אחר כך היא פורעת את שערה הארוך שהיה אסוף בפקעת על ראשה ואז מסירה את החולצה, מקפלת אותה בתשומת לב רבה ומניחה אותה לצדה ואז את המכנסיים. ואז, כשהיא קרובה מאוד לצופים – אולי שניים־ שלושה מטרים מהם – היא מתחילה  לרקוד. הכי פשוט, הכי חשוף והכי פגיע

אחרי כמה דקות שוכחים שהיא עירומה. אחרי עוד כמה דקות מתחילים להבחין בטיפת זיעה שמצטברת לאורך הגב ונשאבים לתוך ההתרחשות – שעניינה מאמץ מתמשך והעונג הכרוך בו.

הכל היה לי מבולבל, מרגש, חוויתי. הסימטריה ומנגד האנטיסימטריה, כבלים מול חופש מוחלט, משהו אינסופי. פתיחה מהממת, יופי נדיר, ריקוד  מעולה (למיטב הבנתי) זו שירה עבורי! שיר הלל!                                                        היא פורשת בשבע סצינות מערכת זוגית עם טווח אפשרויות נרחב של אינטראקציה זוגית.. מתוק, מתוח, רגוע, נוגע, מהסס, קרבות, הרס.

בזכות האמת הטמונה ביצירתה של סמית אני חשתי כיצד היא מזמינה אותי לרקוד איתה, להתערטל איתה בצורה הטבעית ביותר על הגבול שבין תענוג מוחלט לעינוי. כזו עדינות, כזו רגישות והעיקר היא בוראת שפה חדשה של ריקוד, של הגוף וחשקיו והניכור מנגד הפן השני.יש רגע בו בן זוגה מטיל לרגליה שק בד לבן. סמית נוטלת את השק ומאוננת עליו. ברגע זה היא כאילו לבד בחדרה הפרטי במצב של כמיהה וצפייה, אך גם אקסטזה ושיכרון חושים. כל כך אישי, כל כך פגיע כל כך  המסת הכח העל יכול מול חולשה אנושית כל כך. יוצרת ענקית, חוקרת עד הסוף, מנסה, משחקת, נחשפת. כל העת יש בהופעתה מתח וקרע פנימי.                                                                                                                      

 אני מניחה שרבים לא ירגישו בנוח עם ההצצה ויעדיפו לחפש פגמים ותירוצים. זו זכותם.
ואני רק מחכה ללכת להופעתה בניו יורק....

 

 

 

 

.