בסד

פרשת כי תבוא/ צב'יה  כהן

אקדמת דברים

ספר דברים קרוי גם "משנה תורה". בספר זה שונה משה רבנו בפני כל עם ישראל את כל  התורה כולה על מצוותיה וחוקיה . מדובר במעין נאום פרידה ארוך שנותן משה בפני עם ישראל במשך תקופה של כשלושים וששה ימים, בטרם נאסף אל אבותיו. ספר דברים הוא, לכן, סיכום כל הלימוד הרוחני שלמד עם ישראל ארבעים שנה במדבר מפי השליח המיוחד של השם, שהנהיג עם ישראל מיציאת מצריים, ממש עד פתח הכניסה לארץ ישראל.  בהתאמה, גם שמה של הפרשה, כי תבוא , מלמד כי כל האמור בפרשה עניינו קיום אורחות התורה ומצוותיה בארץ ישראל, אליה בא כעת עם ישראל. בפרשת ראה, הקודמת לפרשה זו, מתואר מעמד הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל.  מעמד הברכה והקללה מיטיב לתאר, באופן ציורי במיוחד, את זכות הבחירה הניתנת לעם ישראל עם כניסתו לארץ ישראל. הבחירה היא בחירה אחת ראשונית וחשובה, בין הישמעות למצוות השם וקיומן, בחירה המביאה עמה טוב וברכה, ובין הבחירה שלא לקיים את מצוות השם, בחירה המביאה עמה את ההיפך הגמור. המדרש מפרש כי במעמד זה עמדו שישה שבטים על הר גריזים הוא הר הברכה, שישה שבטים נוספים עמדו על הר עיבל הוא הר הקללה , בעוד הלוויים והכהנים ניצבים ליד ארון הקודש בגיא בין ההרים. כאשר הלויים בירכו את עם ישראל , הם הפנו את פניהם לימין לכיוון הר גריזים וכל העם ענה אמן. כאשר הלווים הפנו את פניהם לכיוון הר עיבל וקיללו, גם אז ענה כל העם אמן . (רש"י וכן המשנה, מסכת סוטה ז' ה'). פרשת ראה איננה מפרטת פירוט יתר ביחס למעמד מיוחד זה. לא ידוע מה היו הברכות ומה היו הקללות אולם, הקורא בפרשה למד מן התיאור בה, כי הר גריזים הוא ההר שעליו שורה הברכה בעוד הר עיבל הוא ההר עליו הקללה. והנה, בפרשת כי תבוא, נזכר שוב מעמד הברכה והקללה,  אולם הזכרתו של מעמד הברכה והקללה בפרשה זו, היא מפורטת יותר והיא מלמדת אותנו עניינים רוחניים נוספים, המשלימים ללימוד הרוחני הנלמד ממעמד זה בפרשת ראה. מאמר זה, עניינו השלמת הלימוד הרוחני למעמד הברכה והקללה שבפרשת ראה.

 זכרון הקדושה בכל זמן ומקום

בפסוקים הפותחים את הפרשה (דברים כז' פס' ב' עד ח') מצווה משה על העם כי ביום שבו יעברו את הירדן, יקימו גל-עד של אבנים גדולות. על העם לסייד את כל האבנים בסיד ולכתוב עליהן את כל דברי התורה. הדבר נעשה כדי להבטיח את כניסתו של עם ישראל לארץ המובטחת, ארץ זבת חלב ודבש. רמב"ן מפרש בשם רבי אברהם אבן עזרא ונוספים, כי על האבנים נכתב מניין המצוות בהלכות גדולות כמעין אזהרות. כך, כאשר עם ישראל מתחיל, מיד עם הכניסה לארץ ישראל, לשמור את מצוות השם הכתובות על האבנים, הוא מסגל לעצמו את המחשבה הרוחנית כי כל מטרת בואו של עם ישראל לארץ ישראל היא שמירת התורה וקיום המצוות. כתיבת דברי התורה על האבנים, נועדה להזכיר לעם ישראל כי רק בהיותו זוכר את תורת השם ושומר את מצוותיו, הוא זוכה לכבוש את הארץ ולרשת אותה. רש"י מפרש עוד, כי התורה נכתבה על האבנים בשבעים לשונות כמניין לשונות כל העמים. ניתן לסבור כי יש בכך בבחינת אזהרה והודעה ליתר אומות העולם על מהות תפקידו הרוחני המיוחד של עם ישראל כעם השם. בדרך זו מלמדת אותנו התורה על ההדדיות המתקיימת בקיום ברית הקודש עם השם. בראשונה, השם כתב לעם ישראל את תורתו בלוחות האבן הרוחניים שניתנו במעמד הר סיני . זאת כדי שעם ישראל יקבל את התורה, יקיים אותה, ויהפוך בכך להיות עמו הנבחר של השם. בשנייה, עם ישראל מצדו הוא, כותב על אבני הקרקע, על סף הכניסה לארץ ישראל , את תורת השם כדי לזכרה ולקיימה. עוד מצווה משה על העם להקים את גל-עד האבנים המסוידות הללו, עליהם נכתבות ההלכות והמצוות, בהר עיבל. בנוסף להקמת גל-עד האבנים עליהם מבוארים כל דברי התורה כאמור, צריך העם להקים על ההר מזבח להשם, מאבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל, להעלות עליו עולות ולזבוח שלמים, לאכול ולשמוח לפני הקדוש ברוך הוא. כל זה  נעשה כאמור דווקא על הר עיבל הוא הר הקללה, ולא על הר גריזים הר הברכה. הפעולות אותן נדרש העם לעשות, הינן פעולות שיש בהן קדושה גדולה. משמעותן של הפעולות היא התחייבות מחודשת של העם הנבחר אל השם ,לקראת הכניסה לארץ ישראל, לשמור את בריתו, לקיים את התורה והמצוות. התחייבות מחודשת זו ניתנת בשבעים לשונות, כלפי כולי עלמא, ולדורות. היא שורש כניסתו של עם ישראל לארצו, ותנאי לישיבתו בה. צפוי היה לפיכך, כי מעשים אלה של קדושה ייעשו בהר גריזים, הר הברכה, שבו יש קדושה ורוחניות גבוהה הבאות מברכות הלויים והעם, ולא בהר עיבל ,הר הקללה שבו המצב הרוחני הוא הפוך, מצב של קללות  ורוחניות ירודה, מצב הקרוי טומאה. והנה, הציווי האלוקי הוא דווקא הפוך. ולא רק תורה נכתבת בהר הקללה, אלא עוד מוקם שם מזבח להשם ועם ישראל מצווה לאכול ולשמוח בדיוק במקום הקללה. הציווי האלוקי המיוחד הזה מעלה שאלה חשובה: מהי משמעות קיום קדושה דווקא במקום של טומאה ?

.

שכר על דרך השם וגמול בהעדר דרך

כאשר אדם אינו נמצא בדרך הקדושה, משמעות הדבר היא שאין הוא מתייחס התייחסות רוחנית ראויה לחלק הרוחני האלוקי שלו, לנשמה. לפיכך הוא בבחינת מי שצובר עבירות. על עבירות אלה עליו לשלם מחיר רוחני הקרוי גמול. על פי מחשבת התורה, הגמול משולם בעיקרו על ידי נשמת האדם, לאחר שהאדם עובר מן העולם הזה. לעומת זאת, אם האדם חי את חייו ברוחניות ובקדושה, הוא מקבל על כך שכר. השכר מתחלק לקרן השכר, הקיימת לאדם לעולם הבא, ולפירות הבאים מן הקרן, אותם מקבל האדם בעולם הזה. למעשה, כל הקיום הגשמי שיש לאדם המתקיים בקדושה בעולם הזה, הוא הפירות שמצמיחה הקרן של שכרו הרוחני שלו או של אבותיו. כל מחשבה, כל אמירה, כל מעשה שעושה האדם,  צוברים כאמור גמול אם הם נעשים בטומאה, ושכר אם הם נעשים ברוחניות ובקדושה.

היפוך מצבים

הציווי האלוקי המיוחד להקמת גל-עד האבנים והמזבח דווקא בהר הקללה, יש לו תכלית רוחנית ייחודית. התכלית היא ללמד את עם ישראל כי כל מצב יכול להתהפך למצב המנוגד לו, מרוחניות לטומאה אך גם מטומאה לרוחניות. הכל תלוי בבחירת העם ובמעשיו. הביטוי "זה לעומת זה עשה האלוקים" שטבע שלמה המלך בספר קהלת, משמעו כי בכל רגע נתון, יכול האדם להיות בשני המצבים ההפוכים: קדושה או טומאה. כמו כן, כל מעשה שעושה האדם בעולם יכול להיעשות בדרך הקדושה או בטומאה. למשל, אדם אוכל את מזונו כדי להתקיים. אם אוכל הוא ללא הכרה רוחנית כי מזונו בא לו מן השם, וללא ברכה, הרי שהוא אוכל בדרך של טומאה. אך אם הוא אוכל ומברך על מזונו, הוא אוכל בדרך הקדושה עליה ציווה השם את עם ישראל. נמצא כי שנים האוכלים את מזונם יחד יכולים לאכול אותו האוכל , ועל פי בחירתם, לקבל על אכילתם באותה הארוחה, שכר או גמול.

מעבר מדרך הטומאה לדרך השם

לעיתים, אדם מבין בהבנה רוחנית כי עליו לעבור מצד אחד לצד השני, כלומר, מצד הטומאה לצד הקדושה, ולשנות לצורך זה משהו מאורחות חייו. על המעבר צריך האדם גם כן לשלם מחיר, וזה משולם דווקא במונחי העולם הזה. מחיר זה יכול להתבטא במציאות חיים מורכבת, פחות נוחה, הקרויה בשפה הרוחנית "נסיונות". הנסיונות הם נסיונות בגוף ובנפש. כך למשל, אדם מחליט כי מעתה הוא מתחיל להתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת. דווקא בבואו לצאת מן הבית לבית הכנסת, ביום הראשון לאחר שקיבל החלטה זו, הוא לא מצליח להתניע את רכבו. כלומר: דווקא כאשר הוא מבקש לעשות מעשה של התקרבות רוחנית לדרך השם, נוצרת מניעה הקרויה כאמור נסיון. עמידה בנסיון תזכה את האדם בשכר רוחני וגשמי. אם האדם מבין את הנהגת השם בעניין הנסיונות ושכרם, הוא לא ירפה ידיו מביצוע החלטתו, אלא ינסה שוב לקיים את רצונו למחרת היום, ובוודאי יצליח. כך , הדבקות וההתעקשות על קיום ההחלטה  הרוחנית משמעה עמידה בנסיון, המזכה את האדם בשכר רוחני וגשמי. בדיוק את זאת מביא רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל (בספרו "מסילת ישרים" פרק ו' בבאור מידת הזריזות :"זריזים מקדימים למצוות ...כמו שצריך פקחות גדול והשקפה רבה להינצל ממוקשי היצר ולהמלט מן הרע, שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו, כן צריך פקחות גדול והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהן שלא תאבדנה ממנו, כי כמו שמסבב ומשתדל היצר הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשית המצוות ולאבדם ממנו. ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם ישאר נעור וריק מהם בוודאי"  (וראו גם גמרא, מסכת פסחים ד') כלומר: האדם צריך להזדרז לקיים את המצווה, וזאת מחמת המניעות שעלולה להיווצר בנסיון כאמור. הנהגה זו של השם מבטאת את המאבק התמידי הקיים בין הקדושה ובין הטומאה. במחשבה היהודית, מאבק זה הוא חוק רוחני יסודי וקיום המצוות הוא הדרך היחידה לנצח בו.

הקלות מעבר

בתהליך המעבר לדרך הרוחנית האדם צובר כמובן גם זכויות. כך, בינתיים, תשלום הגמול על העבירות נדחה, ובמציאות העולם הזה, השכר על הדבקות בדרך הרוחנית מביא להקלות גדולות בניסיונות, עד שהמצב הרוחני, והמצב הגשמי בעקבותיו, מתהפכים שניהם לטובה. ככל שהאדם בטוח בדרכו הרוחנית ודבק בה, מצבי הניסיון הלא נוחים ילכו ויפחתו וייעשו קלים להתמודדות. על כך אמר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי עצות מט') "על כן אהובי אחי , אתה המעיין, נפשי ולבבי, חזק ואמץ מאוד ובטח בה' כי לא יעזוב אותך, כי כל מה שעובר עליך הכל לטובתך . ותסמוך על רחמיו המרובים בלי שיעור כי השם יתברך גדול מאוד ולגדולתו אין חקר ויש עניין שיתהפך הכל לטובה וזדונות נתהפכין לזכויות רק חזק ואמץ". לכן אמר הרבי עוד "אין יאוש בעולם כלל" . במאבק התמידי בין דרך השם לדרכים אחרות, אסור לאדם להתייאש מלהתקרב לדרך הרוחנית, בשום תנאי ובשום מצב, כי הוא יקבל תמיד סיוע שמימי. נמצאנו למדים כי על הרעיון של היפוך מצבים רוחניים מנוגדים, ושל המעבר בחזרה לדרך השם מבוססת התשובה ביהדות. זאת אנו למדים ישירות גם מהיפוך המצב הרוחני בהר עיבל. לא עוד הר שנאמרו עליו קללות, אלא הר שכתובה עליו כל התורה כולה בשבעים לשונות. מהר שהיתה עליו קללה, הפך הר עיבל להר שהוקם עליו מזבח אבנים להשם, הועלו עליו עולות קרבן, ונזבחו זבחים כשלמי תודה. מהר ירוד רוחנית, להר שמסמל את קיומה של ברית הקודש הנצחית בין השם ועם ישראל, כאן על הארץ כלפי כולי עלמא, בדיוק בפתחה של ארץ ישראל.

בהמשך הפרשה, וכדי להימנע מן הטומאה לחלוטין, מבהירים הלויים במעמד זה, כי העובר על איסורים מסוימים הוא בבחינת ארור. האיסורים המפורטים בפרשה מהווים גדר לקדושה והם אזהרות לעם ישראל להימנע ממעשים אלה כדי להישאר קדושים . כך האיסור לעשות פסל ומסכה בין בגלוי ובין בסתר, להסיג גבול, להטעות  עיוור בדרך להטות משפט גר יתום ואלמנה, איסורי עריות, לקיחת שוחד וכמו כן "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" (דברים כז' כו') כך לשון התורה בפרשה.

סיכום

חודש אלול הוא חודש הסליחות והרחמים, בו השם קרוב אל עם ישראל, מקשיב למחשבות כל איש ולאשר ישיח. בחודש זה, מאיצה בנו תורת המוסר היהודית לשוב בתשובה. מהי תשובה? תשובה היא בדיוק המעבר ממצב של העדר דרך , של חיים ללא קדושה, למצב של חיים רוחניים בדרך השם, חיי קדושה על פי מצוות השם בתורה. בחודש אלול נפתח מעין "חלון רוחני" בזמן, שבו הכרת האדם כי עליו לחיות חיים רוחניים יותר וללכת בדרך השם, מקבלת סיוע שמימי גדול, והקלה רוחנית וגשמית בתהליך הרוחני של המעבר אל דרך השם. כל אדם יכול לעשות משהו כדי להתקרב אל השם, עד כדי כך שיתהפך הכל לטובה. במדרש נאמר: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (מדרש רבה שיר השירים ה' ב') . לקראת ההכרעה הרוחנית בימים הנוראים, באשר לחיי כל אדם היהודי,  נכון יהא זה להשתדל לחיות חיים רוחניים יותר, איש איש כפי יכולתו. הדרך אמנם ארוכה, ויש בה יגיעה, אך זו יגיעה טובה ששכרה בצידה. ובכל הקורות את האדם עליו לזכור: "והרי אין יאוש בעולם כלל". הבנת ההנהגה האלוקית בענין שכר וגמול והיפוך מצבים רוחניים, כמו גם  התמדה בדרך הרוחנית, הם מפתח לחיים טובים יותר ברמה האישית וברמה הלאומית. שנה טובה.