סיפור:
שולחן הפוך/ זאב ליכטנזון
זה התחיל כמו משחק ילדים ישן . אני כורעת על ארבע [ לימים , – תנוחת
הרבעה] ,והבאים מאחורי צובטים באחורי [ לימים – בתחת] , תוך קריאה
חגיגית : מי אני ומה שמי? ואני חוששת ומנחשת.
ניחוש נכון מכריע את הצובט , שגוי ,חושף את ישבני לציבוט נוסף.
העוצמה – לפי נדבת ידו של המנוחש.
כבר בת חמישים . אתמול. בחיבוט עצמי במעמד כרונולוגי זה, נשלף שעשוע
זה ,תוך שאני מנסה לסדר בזיכרונותי את אוסף הבאים באחורי.
בית הספר הדתי של ילדותי ונעורי הכניס בי תאווה מוזרה לחשיבה מספרית:
תרי"ג מצוות ,מנין לתפילה, ארבעה מינים, שבעה מינים, שלושה אבות, ארבע
אמהות, שס"ה גידים, תשע"ז לבריאה , שנים עשר השבטים ,בית ראשון , בית
שני, ארבעים שנה במדבר, ועוד ועוד הרבה מאד – אך , כמובן, אחד אלוהינו.
כל מה שהבטתי בו ספרתי – אנשים, בתים, עפרונות , צפרים, קבוצות, כפיות,
תפוזים, חזיות, ערוצים, ילדים, מתפללים, חיילים, מכוניות , הכל בכל מכל כל.
גם הייתי טובה ומאוהבת בחשבון. גם בוגרת החוג למתמטיקה. משהו אובססיבי וחיובי כזה.
לכן. כשהוספתי במסיבת יום ההולדת העגול שלי עוד זכר למשוואה ,אני חייבת
להניח אותו במספר הסידורי המתאים.
לכאורה, מוזר , אבל רק בעין השיפוטית של היושבות בעזרת נשים ומכובדות
כבנות מלך פנימה.
הבית שלי היה חובש כיפה סרוגה ומיסלל אותי למובן לו מאליו – החינוך התורני.
לא הצטיינתי אף פעם בקבלת מרות אוטומטית, אך גם לא הפגנתי מרדנות
בולטת ובוטה. זרמתי. שם ופה בצעתי גיחות קטנות לפינות לא
כשרות במיוחד. לא ראיתי בכך מעשה מתריס, אלא משוגות ילדות רגילות.
גם הבית לא הכריז עלי מלחמת קודש . סביר.
ההתנגשות האמיתית עם כמה מהמצוות הפציעה עם ראשית פעילות היתר
ההורמונלית . קבלתי עיני רדאר,שמרגישות כל עין נועצת ובוחנת את גזרתי
המתמלאת. ככל שרבו המבטים החוקרים, כך התנפחתי מגאווה וממצוקת
הרצון להגיב ולשתף פעולה.
אישיותי האקטיביסטית והמורדת יצאה למסע כיבוש על כל אברי, הכניעה
בעריצות את מרבית חלומותי ומחשבותי.
לא הבנתי מאיפה מגיעה הסערה המסקרנת והמפחידה הזו.
אמא של , ממנה ירשתי את הנמרצות הדעתנית ומבנה גוף מלא שדיים
ותחת. היא הקפידה תמיד בצניעות הופעתה ומעולם לא ראיתי את אבי,
המופנם והחרישי ,מעיף בה מבט אוהב ורעב או אצבע חשקנית
בבית הכנסת שמרו על "הצנע לכת" [ מזכיר לי את "הצופים" דווקא ,ולא "בני
עקיבא"] ובמידה רבה היו
תמונת מראה של הקורה בבית שלי. רק כאן יכלו הנשים להביט על הגברים ,
בפרהסיה, מלמעלה למטה ולשלוח עין סקרנית ורוצה מבעד למחיצה.
די מהר , מתוך איזו מוכנות פנימית סתומה, קלטתי את מקצת האמת
המתגוררת מתחת לקוד המוקפד והמקלס עצמו לדעת.
מדברים על מצוות, מקיימים מצוות , אוספים אותן, מונים אותן, ממנים אותן
סנגוריות לעולם הזה ולבא אחריו. הכול לפי התקן. אבל. ידעתי להבחין ברגל
מונפת במתכוון להציג שוק על ירך. תצפתתי על כפתור מרדן שנמלט
מהמחשוף הכלוא , פגשתי עין שקרנית רודפת אחרי עוטה הטלית , החדש
בקהילת בית הכנסת שלנו.
גם את מיקווה הטוהרה המרתי די מהר במקלחת ביתנו , באין מוחה.
ובעודי מגיעה למקווה , בלולה באוסף בשרים מסחרר, גם כאן, מיינתי, ספרתי
ובעיקר, את נשיותי ביגרתי. משווה את ערימת השדיים המעטרת את חזי, את
ישבני הפורח,[ תחת תחת תחת – בדיחה פנימית שלי] את שיער הערווה
הצומח ומצווח [ לימים , סתם כוס].כאן שמעתי לראשונה על תשמיש המיטה ,[
לימים, זיון] על שולחן הפוך ותורה שבעל פה [ לימים, התורכי ושישים ותשע]
כאן קבלתי היתר שבצנעה למתקפת ההורמונים והקשרים החשמליים המאד
מסויימים שבמוחי. ראיתי. שמעתי. הבנתי. השתחררתי.
איתרתי בסיפורי התנ"ך בדיוק את המתאימים : דוד בא על בת-שבע, שרה
הצוחקת באורגיה קטנה עם שלושה, אמו של שמשון שקיבלה רק עם אחד,
רות המואביה, שלמה על אלף נשותיו ,פילגש בגבעה , הבנות של אבא נוח.,
אשת פוטיפר, חוה והנחש, לאה ורחל...טוב .זה לא מבחן בתורה.
נעשיתי תוצר כבוש , מחכה לראשון שיפתח את קופסת השימורים הזו.
והוא הגיע. אמנם לא כל כך מוקדם כמו שציפיתי, אבל די.
כיתה י"א , טיול למערת המכפלה . המלווה – חייל-חובש בחופשה.
שיהיה ברור, לא הוכתרתי אף פעם כמלכת היופי של הכיתה, האף שלי הציץ
על הפה שלי מקרוב מידי. המלאות הבשרנית שלי לחצה קשות על כל כיסויי
הבד שלי, אבל הייתי הכי מבושלת ונחושה. סיר החשקים שלי רחש על אש
ועמד לגלוש ,שלא בהתאם ליכולות הקולינריות של אמי.
אמת, פחדתי מהקב"ה.ידעתי, כי בכל התרי"ג אין התרה למחשבות, וודאי לא
למעשים, מהסוג התובע בי.אדרבה, איסור יש ויש. נחמתי את עצמי. תרצתי
והשתכנעתי. הרי גם אני ברואה בצלמו ובדמותו, ואם זה היה איסור כל כך
טוטלי ,היה כל זה נמנע ממני. מלכתחילה.
מלא שטויות. מאד אפקטיבי.
ומעשה שהיה כך היה. [ כמו באגדות של היה היה]
קודם כל התיישבתי על ידו .צפוף. בכל סיבוב הגזמתי את הטלטלה לכיוונו כך
שהיה חייב לעצור אותי בשתי ידיו ,לפני שאמרח על החזה שלו. הפעלתי את
כל החזה שלי כדי לספוג את המעצור של הידים החזקות שלו.. "סליחה.
סליחה סליחה" עד שנמאס לו להגיד .הוא כבר בן שמונה עשרה , כמו התפילה,
ובטח לא טמבל .מבחינתו, כך חשבתי, יאללה, למה לא. כל חור בלילה שחור
וכולי..
והמעשה נעשה. בלילה יצאנו יחד מהאכסניה, אחרי שבקשתי ממנו ,בהססנות
עשויה היטב , שילווה אותי אל גדת הנחל הסמוך. "מאד אוהבת מים" הסברתי .
השדיים שלי מהנסיעה הסבירו את זה מצוין. "בסדר " " למה לא".
בחורשה על גדת הנחל,לשמחתי, ביצע בי את זממו .ויספקני . ניצחתי את עצמי
וגם אותו.התסריט שלי , פרפקט. כיוון שלא היה שם מקום מתאים לפעול
במאוזן ,ואני הרי לא היה לי מושג
איך בדיוק עושים מה – הפרמיירה נחגגה בשיטת שולחן הפוך. כלומר, אני
רכנתי על ענף שפוף, מציגה את אחורי החשופים ,שולחן ערוך לחרב
המתהפכת. גן עדן ממש . אמנם קצת כואב,לא מעודן ולא רומנטי , אבל
בהחלט שווה את המחיר.
המצחיק. התחתנו. הסתובבנו יחד שנה. הוצאתי לו את הנשמה בין מיזמוז
נמרץ לזיון מקונדם.
חמקנו מעינם הפקוחה של סוחרי המוסר והחזקנו מעמד עד שהייתי בת שמונה
עשרה , מוכנה פורמלית לטבעת אחת על האצבע ולאחת תוך- רחמית.
והיום , כשאני עושה לעצמי תערוכה רטרוספקטיבית לעצמי .כשאני מהרהרת
בתוחלת המיניות שלי , אני סודרת את הזכרים שהיו לי לפי הכרונולוגיה של
האירועים.
ברור , כי אין פעם שניה לפעם הראשונה. לא מדויק. לכל דבר יש פעם
ראשונה. כשאספתי את הזכר השני , שנתיים אחרי החתונה, היתה זו הפעם
הראשונה של הפעם השניה ,שאספתי מישהו אל בין רגלי. היה זה העולה לרגל
הראשון למקומות הקדושים שלי, אחרי שהכהן הגדול שלי כבר שימש בקודש
הקודשים מזה שלוש שנים ברציפות. משמע , הוא היה השני הראשון ואחריו
השלישי הראשון ו...
ובכל זאת, לראשון שלי יש ויש זכות ראשונים .הוא ,שחנך וחתר במעלה הצף
של אחורי הירכיים שלי, הוא הוא אביהם החוקי והיחיד של חמשת ילדינו.
איש טוב, אבא טוב, בועל טוב ,ואני? אני סקרנית ושקרנית מידי, נשמה רדופה
ומחפשת ועם זאת חזקה ויציבה, ממש בת מלך פנימה. זה לא הכבוד שמחזיק
בי בבית פנימה. זה עוד נדבך בגברת הזו בת החמישים , שעוסקת עכשיו עם
עצמי בהנהלת חשבונות עצמית.
אין בי חרטות רבות מידי ואני רגילה להיות שלמה ומצדיקה את עצמי תמיד.
זו לא נוסחה מומלצת לשלום בית. אבל עובדה. אם רוצים, זה עובד.
