מחנה קיץ(סיפור)
מאת יוסף ולדמן
יום אחד בקיץ ניגש אלי גרשון,
גרשון הוא גיסי ואחראי במועצה על הנוער.
כולם קוראים לו גרי, וכך הוא מבקש שיקראו לו, אבל אני אוהב להרגיז אותו, וקורא לו גרשון.
מה?, אמרתי לו. לא שם יפה,
איך קראו לך בברית, גרשון, נכון?
והוא עונה, אני מבקש ממך, שמי גרי.
גרשון-גרי הוא בחור נאה, הגיע לעיירה שלנו, בשליחות התנועה, כאן הכיר את אחותי, זיוה.
הם התאהבו וגרשון וזיוה התחתנו.
וככה זיוה אביטבול הפכה לזיוה איצקוביץ.
אז גרשון ניגש אלי ואומר
שמע, קובי, הוא פונה אלי. בעוד שלושה שבועות, התנועה תקיים מחנה למדריכים, בוגרי שביעית.
ליד מושב השדמה, שבשרון,
לנו, לתנועה יש מקום לתשעה מדריכים, אך בפועל יש לי רק שלושה מועמדים, חבל לי להפסיד את המקומות. אם תוכל לארגן עוד שישה חברים, תיסעו , תבלו, תכייפו והכל חינם.
בנוסף תעזור לגיסך. הוא קרץ
סגרנו בכפות.
הלכתי למרכז, על הברזלים היו, חיון, הבדרן של החברה, בחור צנום, יותר נכון שדוף, עם פרצוף מחייך.
וירו, אסי ונצח.
נצח, זה אחי, כלומר החבר הכי, אבל הכי טוב שלי. אנחנו גם שכנים ורק גדר מפרידה בין בתינו.
נצח הוא חתיך וקול, ויודע הכל על בנות. אפילו הלך עם כמה עד הסוף.
אהלן, אמרתי להם וסיפרתי מה שאמר לי גרשון.
נצח אמר, אחי, אני איתך, באש ובמים.
ככה מצאנו עצמנו, אני, נצח, גרשון ועוד כמה חברה, על האוטובוס בדרך לשדמה.
בדרך היו צחוקים ודחקות הנוף היה שונה, אצלנו הכל חום וצהוב
וככל שהיצפנו הנוף היה יותר ירוק, בדרך אספנו עוד מס' בנים ובנות. אחר הצהרים הגענו, לכלום – חורשה עם אוהלים מוקפים בחבלים.
הלו, קראתי לגרשון, מה זה, איפה החדרים,
משתינים בטבע, גיחך חיון, ונצח, אחי, מסתכל בעין עקומה על גרשון. גרשון הוא אומר לו, כל הבנים ישנים בתוך הברזנט על מזרונים בריצפה. ג ר ש ו ן, הוא מתנגן, לא תחזיר אותנו למעברה. אפילו שם נתנו מיטות סוכנות.
חברה, חברה, תירגעו, ענה גרשון זה מחנה.
בסדר, אמרתי לו. מחנה. אבל איפה נישן, נתקלח, איפה הפאב. הבטחת נכיף.
בחורה מקבוצה אחרת בערך בגילו של גרשון, הגיעה בהליכה מהירה.
שלום גרי, היא פנתה לגרשון, שמעתי צעקות, יש בעיה, אני יכולה לעזור.
נצח התפרץ, כן בובה את יכולה למצוץ לי. היא החוירה וגרשון מיהר ואחז בידה.
דינה, זה בסדר, פער תרבותי, הוא סינן. דיברנו על זה בהנהגה הארצית.
היו עוד דיבורים, החלטנו עושים מרד, חוזרים לאוטובוסים, רצנו למגרש החניה אבל בינתיים הם נסעו.
היינו די מותשים. ריח של חביתות החזיר אותנו למחנה. אוהל אחד היה חדר אוכל. נכנסנו והתישבנו, שמתי לב שהאחרים נכנסו בשורות. הם הביטו עלינו והתלחשו ביניהם.
וירו לקח כפית חפן בה מעט גבינה כיוון והעיף לנערה שישבה בשולחן מימול. הגבינה פגעה בצאוורה. שני בחורים, גבוהים, ניגשו לוירו, הבחור שלבש טרנינג כחול הניח את ידו על צאוורו של וירו ואמר, חבוב, פה לא הדרום הפרוע, קום ותיתנצל בפני הגברת.
מיסכן, חשבתי, הוא הולך להרגיש את השיניים של וירו. הבחור השני התקפל. דינה באה בריצה. נצח, היא צרחה, עזוב את הביצים של עידו. גרי, אתה לא שולט בגורילות שלך.
קמנו ויצאנו
כשבנות מתערבות במכות אין כיף.
