בסד

פרשת ראה/ צב'יה כהן  

אקדמת דברים

מאמר זה עניינו מעמד הברכה והקללה בהר גריזים והר עיבל. זהו מעמד מיוחד מאוד, של בחירה רוחנית והוא בעל משמעות לדורות. מעמד זה, מנוגד למעמד אחר הקודם לו, הוא מעמד מתן התורה לעם ישראל בהר סיני. בעוד שבמעמד הר סיני ניצב כל העם כולו אל מול הר אחד, במעמד הברכה והקללה, ניצב העם על שני ההרים: הר הברכה גריזים והר הקללה עיבל. מעמד הר סיני נתקיים כאשר העם היה עדיין רחוק מארץ ישראל, לעומתו, מעמד הברכה והקללה נתקיים בפתח הכניסה לארץ ישראל. במעמד הר סיני ניתנה התורה לעם ישראל כולו כאיש אחד, והשם כפה על העם את קבלת התורה באחדות, בבחינת "הר כגיגית" . לעומת זאת, במעמד הברכה והקללה, נדרש כל אחד משבטי עם ישראל לבחור בין דרך קיום המצוות, המביאה עליו את ברכות השם, לבין הדרך ההפוכה . על משמעותו של מעמד הברכה והקללה, על הניגוד הרוחני בינו ובין מעמד הר סיני ועל הדרך ליישוב ניגודיות זו במאמר להלן.

מעמד הברכה והקללה

מעמד הברכה והקללה מיטיב לתאר, באופן ציורי במיוחד, את זכות הבחירה הניתנת לעם ישראל עם כניסתו לארץ ישראל. הבחירה היא בחירה אחת ראשונית וחשובה, בין הישמעות למצוות השם וקיומן, בחירה המביאה עמה טוב וברכה, ובין הבחירה שלא לקיים את מצוות השם, בחירה המביאה עמה את ההיפך הגמור. מעמד הברכה והקללה מתואר מפורטות בפרק יז' בספר דברים. המפרשים מתארים את המעמד כך: שישה שבטים עלו להר גריזים, הר הברכות, ששת השבטים הנותרים עלו להר עיבל. בגיא בין שני ההרים, נותרו הכוהנים והלויים המשרתים בקודש, כאשר הם מקיפים את ארון הקודש. הפכו הלויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ...ואלו ואלו עונין אמן; הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואלו ואלו עונין אמן" (רש"י וכן המשנה, מסכת סוטה ז' ה').

המעמד הרוחני בהר גריזים והר עיבל מעלה שאלה חשובה: כיצד ייתכן כי השם מעמיד את עם ישראל, דווקא לאחר מעמד הר סיני, בפני הבחירה בין ברכה וקללה?

מעמד הברכה והקללה - מעבר מלימוד לעשיה

מעמד הברכה והקללה הוא מבחינה רוחנית, מעמד הכנה הכרחי של עם ישראל , לקראת כניסתו אל ארץ ישראל. כזכור, כאשר השם כרת את ברית הקודש עם עם ישראל במתן תורה, נעשה הדבר בהר סיני, בהיות עם ישראל במדבר. בתקופת המדבר, נהנה עם ישראל מהארת פני השם בניסים גלויים שנעשו לעם, בכל הקורות אותו במדבר, ומהדרכה צמודה של מנהיגו הדגול, משה. למעשה, העם מצוי היה בתקופת לימוד רוחנית, בה היה מונחה על ידי השם ושליחו משה, לעשות את רצון השם בכל עניין ועניין. בתקופה זו, נהנה העם מכל ההקלות הנובעות מעצם היותו בתקופת לימוד והכשרה. העם קיבל במתנות חינם את הגנת השם על עם ישראל ואת מזונותיו. בנוסף, עם ישראל התגבש בתקופה זו, והפך להיות מעם עבדים לעם השם המאוחד. לכן, במעמד מתן תורה, ניצב כל העם כולו, כאיש אחד, לפני הר אחד, הוא הר סיני. מעמד הר סיני אינו מבטא אם כן, בחירה חופשית לעבוד את השם, אלא דווקא מעמד אחדותי שבו כל עם ישראל הופך להיות עם שלם ומאוחד הוא עם השם, הנבחר לעבוד את השם. מאחדות זו של עם ישראל נגזרים, כידוע, עקרון הערבות ההדדית, תחושת הדאגה ההדדית, ולעיתים גם התשלומים הרוחניים והגשמיים המשולמים על ידי מי מיחידי עם ישראל , בגוף ובנפש , עבור אחרים. 

לעומת מעמד הר סיני, מעמד הר הברכה והר הקללה מבטא דווקא את השונות הרוחנית הקיימת בין יחידי עם ישראל. כך, רק שישה שבטים עמדו על הר הברכה, בעוד ששת השבטים הנוספים עמדו על הר הקללה. אלה זכו לענות אמן על ברכות ואלה על קללות. מעמד זה, שהתקיים לקראת הכניסה לארץ ישראל אך לא בתוכה, מגלה מה צריך כל אחד מעם ישראל לעשות כדי שעם ישראל כולו יזכה בכניסה לארץ ישראל ובכל ההטבות הנובעות מן הכניסה לארץ.  

על פי הפרשה, בין אחדותו של עם ישראל ובין השונות של כל אחד מיחידיו ניצבות תרי"ג המצוות. המצוות הן האמצעי לחבר את כל המנוגד, להשלים אותו ולאחד אותו לכדי שלימות רוחנית אחת הקרויה השם ועם ישראל. לשם כך צריך כל אחד מיחידי עם ישראל, לבחור בכל יום, בכל רגע , ובכל דור ודור, בעבודת השם ובקיום מצוותיו. על פי הפרשה, לא מספיקה האמונה שבלב, לא מספיקה ידיעת ההשתייכות לעם היהודי והאמפטיה ההדדית המבטאת את אחדות העם, אלא, יש לקיים בחיי היומיום, בעשיה יומיומית ורציפה את מצוות השם,  המחברות את האדם היהודי אל השם, ובעקבות זאת, אל ברכות השם.

הברכה והקללה ניתנות עם הכניסה לארץ ישראל

כאמור, לקראת הכניסה לארץ ישראל, מסתיימת ההדרכה האלוקית הגלויה והישירה שניתנה לעם על ידי משה רבנו. בארץ ישראל צריך העם ליישם את כל מה שלמד בתקופת המדבר. עתה, על עם ישראל לעמול בעבודת השם ולזכות בשכר הברכות על עבודה זו. עשיה יומיומית זו של קיום המצוות על ידי כל אחד מעם ישראל, היא אכן המזכה את עם ישראל בשכר הברכות. בין הברכות נכללת ברכת הישיבה לבטח בארץ ישראל. ישיבת עם ישראל בארץ ישראל נקנית אם כך בזכות אחת, והיא הזכות לעבוד את השם ולקיים את מצוותיו כלשון הפרשה. ייאמר עוד, כי אמנם, ארץ ישראל היא המקום היחיד לקיים בו חיבור גלוי ישיר ובלתי אמצעי בין השם ועם ישראל, חיבור הכולל ניסים גלויים בהארת פני השם, אלא, שעד בניית בית הבחירה להשם וגילוי שכינתו בו, צריך היה עם ישראל להראות להשם, כי הוא למד את דרכיו, כי הוא יודע לברור בין דרך השם הטובה והמבורכת לבין הדרך ההפוכה, וכי על פי בחירה זו הוא מקיים כדבעי את המצוות השם.

הר של ברכה או דרך של ברכה?

עוד נאמר בפרשה : " והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל". (דברים יא' כט') לכאורה, נראה על פי הפסוק, כי הברכה שורה על הר גריזים מחוץ לארץ ישראל בעוד הקללה שורה על הר עיבל. האם אכן הכוונה כי הר אחד מבורך והשני מקולל? רמב"ן מפרש פסוק  זה באומרו כי השם נותן לפני עם ישראל שתי דרכים, דרך של ברכה שהיא שכר קיום המצוות, ולעומתה הדרך ההפוכה, על תוצאותיה הידועות מראש. הבחירה נתונה בידי העם, באיזו דרך ללכת, אולם כאמור, גם תוצאות הבחירה ידועות מראש. הוא שנאמר "הכל צפוי והרשות נתונה". פרשת ראה מבארת אם כן , כי שכר הליכת העם בדרך קיום המצוות הוא חיים, טוב וברכה. שכר זה ניתן ליהודי בכל מקום בו הוא נמצא , גם מחוץ לארץ ישראל. שכר נוסף הוא שכר הישיבה בארץ ישראל. שכר זה אינו נתון למי שאינו מקיים את מצוות השם.

גם המדרש עוסק בשאלה זו  ועונה כי אין מדובר בברכה או קללה השורה על ההרים. אלא, מלמד המדרש, כי הלויים (הכוהנים) בהיותם משרתי השם, הם מברכי העם. אכן, הלויים  משתמשים בלשון הקודש רק בקדושה, ולכן רק להם הזכות לברך את עם ישראל, מאת השם.  אבל, בלשון הקודש יש גם ברכות וגם קללות, אלה ואלה נאמרות בקול רם, ועל אלה ואלה יש העונים אמן. במעמד הברכות והקללות הפכו הלויים פניהם בשעת ברכות אל הר גריזים ובשעת קללות אל הר עיבל. (מדרש ספרי לספר דברים). השבטים הניצבים על הר גריזים ענו אמן על הברכות בעוד השבטים העומדים על הר עיבל ענו גם הם אמן על הקללות. אם כן האישור לברכות יצא מהר גריזים בעוד האישור לקללות יצא מהר עיבל ולפיכך השבטים שניצבו על הר גריזים חלקם היה בברכות בעוד השבטים שעמדו על  הר עיבל חלקם היה דווקא באישור הקללות. יש להבהיר עוד כי הלויים לא קיללו כלל אם כי ניתן לראות בהעדר ברכה, משהו מטעמה של קללה.  מכאן נלמד, כי לעיתים בשעת קללה, ולו בעידנא דריתחא,  עלול להיות מי ששומע ועונה אמן, ויש להיזהר בכך. מעמד הברכה והקללה מלמד כל אחד מעם ישראל כי עליו לבחור בדרך רוחנית של ברכה, היא דרך השם. זוהי דרך קיום המצוות ושימוש בלשון הקודש כדי לברך ולא לקלל. כל דרך אחרת ,לפי שאין בה ברכה,  עלול חלילה וחס להיות בה משהו מטעמה של הקללה.

סיכום

מעמד הר סיני ומעמד הברכה והקללה הם מעמדים מנוגדים ומשלימים. כך עומדים זה מול זה: עם ישראל במדבר, אל מול עם ישראל הנכנס אל הארץ המובטחת; עם ישראל המאוחד בהר סיני , לעומת עם ישראל הנחלק לשבטי ישראל הניצבים על ההרים גריזים ועיבל; כל התורה כולה, אל מול תרי"ג המצוות שיש בה. שני מעמדים המנוגדים זה לזה בתכלית, ויחד עם זאת משלימים זה את זה לכדי אחדות אחת. פרשת ראה מלמדת כי הדרך לחבר את כל הניגודים הללו , היא דרך הראיה הרוחנית הנותנת משמעות רוחנית לקיום היהודי בעולם, באמצעות קיום המצוות . זוהי ראיה כי מקור כל הניגודים בעם ישראל ובעולם כולו הוא אחדות השם. על עם ישראל מוטל התפקיד להתרכז בעניינים המחברים ומאחדים בין עם ישראל והשם, ואין אחדות בין עם ישראל והשם אלא בקיום המצוות. כאמור בפרשת ראה, שכר הברכות על חיבור זה גדול לאין שיעור. הוא שאנו אומרים בקריאת שמע: "שמע ישראל, השם אלוקינו השם  אחד". השם הוא מקור הניגודיות המפרידה והקללות עימה, אבל בנוסף, הוא גם מקור האחדות שבאה עם קיום המצוות, וברכותיה עימה. הבחירה בידינו.